שלטון הגזבר

למי אנחנו מתכוונים? לאולמרט? מה פתאום. להירשזון? ממש לא.

קובי הבר, סמנכ"ל הכספים של מדינת ישראל והממונה על התקציבים באוצר, התמוגג השבוע מנחת. לפי שליחיו בתקשורת, הוא וחבריו באוצר כופפו את הפוליטיקאים הסוררים. הם, הקול השפוי, המקצועי והמרסן, לא איפשרו לפוליטיקאים להשתולל עם התקציב. גם להם יש קווים אדומים. הם לא עברו אותם.

קובי הבר הוא כלכלן מוכשר, שנאמן מאוד, בצדק, למדדים תקציביים חשובים כמו יחס חוב-תוצר, יחס הוצאה-תוצר וכד'. קובי הבר הוא סמנכ"ל כספים דומיננטי שיודע להשיג את שלו. הוא גם יודע איך להפעיל את התקשורת בשביל להשיג את שלו. הוא יכול למרר את חייו של שר אוצר המסרב ליישר איתו קו. אבל, העובדה שפקיד באוצר, מוכשר ככל שיהיה, מתגאה בכיפוף פוליטיקאים, מראה עד כמה צדק אלי הורביץ בביקורת החריפה שמתח ב"גלובס" על פקידי האוצר. הניסיון של כלכלנים לארגן ולקבוע את המדיניות החברתית של מדינת ישראל קרובה מדי לעריצות כלכלית. הקלות הבלתי נסבלת שבה כלכלנים יכולים להשתמש בכוח ההגדרה שלהם כדי לקבוע ולשרטט מדיניות חברתית-ציבורית - היא בלתי הגיונית, וגרוע מכל, היא מסוכנת לכלכלה.

הורביץ ושאר המנהלים הבכירים במשק לא היו מאפשרים מעולם לסמנכ"לי הכספים שלהם, לגזברים של העסק שלהם, לקבוע להם איך לנהל את טבע, אסם או כל חברה מרכזית אחרת במשק. המקום היחיד שבו גזברים קובעים את האסטרטגיה של העסק שלהם הוא מדינת ישראל.

הקפדה על משמעת פיסקלית ועל תוואי של הוצאות וגירעון היא אכן הלב הפועם של מדיניות כלכלית שפויה. הקפדה על יעד גירעון תקציבי כאחוז מהתוצר ויעד גידול ההוצאה התקציבית במונחים ריאליים היא אכן חשובה והכרחית, במיוחד בעולם הגלובלי-פיננסי ובמשק פתוח כמו המשק הישראלי. כל זה נכון, אבל גם מטעה במידה מסוימת. כלכלה היא אמנם סוג של מדע, אבל מדע מאוד לא מדויק.

האם יש רק דרך אחת להגיע לאותם יחסים כלכליים בריאים? כמובן שלא. האם יש הוכחות ברורות וחותכות לניצחונה של גישה כזו או אחרת? כמובן שלא. אפשר לקדש את המשמעת התקציבית ולהקפיד בכל מחיר על כללי המשחק כדי שלא לערער את יציבות המחירים. אפשר גם להזרים כספים במצב של מיתון כדי למנוע אבטלה גבוהה וערעור המרקם החברתי. ובעיקר, בניהול מדיניות תקציבית אפשר להפעיל היגיון בריא ורגש עוד יותר בריא, מילים מאוד זרות למנהלי התקציב הנוכחיים. כל מנהל בסקטור הפרטי יודע שניהול עוגה תקציבית הוא בסופו של דבר עניין של סדר עדיפויות, של רגישות, של יעדים ושל חלוקה מיטבית של משאבים. והכל, בשביל להביא למקסימיזציה של צמיחה.

מכיוון שאנחנו מתקשים להבין את סדר העדיפויות וסדר הרגישויות של קובי הבר, הרשינו לעצמנו לשאול כמה שאלות:

א מדוע הקיצוץ הרוחבי בהיקף של 2 מיליארד שקל נשלף מהמותן בכזו בהילות? מדוע לא הוצגו חלופות לקיצוץ הרוחבי? האם משום שזה הדבר הכי קל? לחתוך לאורך כל השורה במקום להתעמת עם הבעיות האמיתיות?

ב האם ההכרזה על יעד גירעון של 2.9% בשנת 2007 היא הכרזה שמרנית? האם האוצר מעריך שהגירעון בפועל יהיה נמוך יותר? האם תחזית ההכנסות ממסים ל-2007 בנויה על הנחות שמרניות ומנכה ממנה הכנסות חד-פעמיות (כמו, למשל, עסקת ישקר ב-2006)?

ג האם הצגת יעד גירעון לא נמוך במיוחד, באה להפחית את הלחץ להגדיל את ההוצאות. בבחינת: "מה אתם רוצים? הגדלנו את ההוצאות עד לגבול המקסימלי האפשרי של הגרעון". יותר מזה, כבר תהיה קטסטרופה.

ד מדוע האוצר לא שקל את העלאת המע"מ בחזרה, כפי שהציע בנק ישראל, במקום הקיצוצים התקציביים, הקפאת הקצבאות ודחיית העלאת שכר המינימום? מדוע האוצר לא חשב בכלל על שימוש בכלי המיסוי כדרך להתמודד עם המלחמה? האם לא אפשר היה להקפיא או לדחות לזמן קצוב את תהליך הפחתת המס על השכבות המבוססות?

ה מדוע השנה, כמדי שנה, מוגש חוק ההסדרים כמקשה אחת? מדוע אוסף של עשרות חוקים בכל תחום אפשרי אמורים לעבור בהצבעה אחת?

ו בקיצור, האם אגף התקציבים באוצר יכול להמשיך ולשמש לתפקד כמונופול בקביעת סדר העדיפויות התקציבי במדינת ישראל? האם סמנכ"ל הכספים של המדינה יכול לשלוט גם במדיניות חברתית? והאם לא הגיע הזמן שאופן ניהול וגיבוש תקציב המדינה ייהנה משקיפות? האם לא הגיע הזמן שניהול התקציב ייהנה מפיקוח ומעקב על-ידי גופים חיצוניים בסקטור הפרטי? זה הרי בדיוק מה שאתה מבקש מתקציב הביטחון.

מנהלות בכירות מטפסות היום גבוה מאי-פעם בסולם התאגידי האמריקני ויש להן השפעה ניכרת על מספר גדל והולך של חברות. הדוגמה האחרונה והבולטת ביותר למגמה הוא מינויה של אינדרה נויי למנכ"לית פפסיקו.

חברות רבות נוספות מציבות היום נשים במשרות ניהול בכירות, אלא שהדרך לקראת שוויון בין המינים עדיין ארוכה וההתקדמות של נשים לפסגה עדיין איטית.

אולי המחקר הבא ישכנע את העולם העסקי-גברי לקדם נשים לפסגת הארגון. המחקר, שפורסם לאחרונה בבארונ'ס, מתייחס להשפעה החיובית והמוכחת שיש לנשים מנהיגות על הביצועים הפיננסיים של חברות. לחברות המגדילות את מספר הנשים המועסקות בתפקידי ניהול בכירים, מתברר, יש יתרון תחרותי. השורה התחתונה היא שעבור חברות ציבוריות קידום נשים הוא מהלך חכם, ומכאן שעליו להפוך מחייב מבחינת המשקיעים.

מחקר שנוהל על-פני 28 שנה ופורסם ב"הארוורד ביזנס ריביו", סקר 215 חברות ברשימת הפורצ'ן 500. בהשוואה לחברות החציוניות בתעשיות הרלוונטיות שלהם, ארגונים שהעסיקו מספר גבוה יותר של מנהלות בכירות הציגו ביצועים טובים יותר בטווח שבין 18% ל-69% בכל הקשור לרווח כאחוז מההכנסות.

מחקרים נוספים שבדקו שילוב של נשים בדרגות ניהול בכירות הצביעו על מתאם חזק בין גידול במספר הנשים במשרות ניהול בכירות ושורה תחתונה חזקה יותר. הסקרים מצאו כי הפועל היוצא של נשים בפסגת הניהול הוא "יחסים טובים יותר עם הלקוחות ועם בעלי המניות ועסקים מגוונים ורווחיים יותר".

בארונ'ס קיים ראיונות עם נשים המחזיקות במשרות ניהול וקיבל כמה תובנות לסגולות המאפיינות בדרך-כלל נשים והעשויות להסביר את המחקרים. התובנה העיקרית היא שנשים מצוידות בכישורים כמו יכולת תיווך, היכולת להגיע במהירות לשורש העניין, תקשורת ובניית קונצנזוס - כישורים שיש להם השפעה עצומה על השורה התחתונה. היכולת להבין בצורה טובה יותר את הלקוחות ולענות על צורכיהם מגדילה את היתרון התחרותי של החברה ובאה לידי ביטוי בגידול ברווחיה.

נשים בארה"ב מחזיקות היום בכוח קנייה גדול יותר מאי-פעם, ועל-פי ההערכות, אחראיות על כ-80% מהחלטות הקנייה של משקי הבית. אם יותר ויותר נשים אחראיות על החלטות הקנייה, חברות יהיו חייבות להיות מסוגלות למצוא את הדרך אליהן.

לא מדובר כאן בסוגיה של גברים נגד נשים, אלא בסוגיה של ביצועים פיננסיים. כנראה שיש מתאם חזק בין מנהיגות נשית לתוצאות פיננסיות חיוביות. בעלי מניות ובעלי שליטה מתחבטים בדרך-כלל בשאלה איך להשיג את הביצועים הטובים ביותר בתנאי שוק תחרותיים. ייתכן שהמחקרים הללו יעוררו אצלם תובנות ומחשבות אחרות. ייתכן שהחיזוק הנשי בשכבות הניהול ישחק תפקיד חשוב בהצלחה בתנאים תחרותיים.

אתם יודעים מה, אולי חיזוק נשי גם בדרג הניהול הבכיר במשרד האוצר ובאגף התקציבים יניב תוצאות הרבה יותר מוצלחות.