פורטפוליו / יונה יהב

ילדות: אני ראש-העיר הראשון שנולד בחיפה, בהדר, ליד גן הבהאים. אחי הגדול נפטר מסרטן הדם בגיל שש. גדלתי כבן יחיד, בצמר גפן, עם סוודרים בקיץ. אבא היה נהג משאית, אימא עקרת-בית. איבדתי את אבא כשמלאו לי 20, ואת אמא בגיל 27.

ד"ר רבקה יהב: אשתי, הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, פסיכולוגית קלינית ומרצה באוניברסיטת חיפה. היא הקימה מרכז קליני בתוך הקמפוס, ובמלחמה ניהלה קליניקה ציבורית מהבית.

אימוץ: רבקה הפכה לאלמנת צה"ל כשהייתה בת 21. ארבעה חודשים אחר-כך ילדה את אורן. הכרתי אותם כשמלאו לו ארבע שנים, ומאז הוא בני. אימצתי אותו תוך ניהול מאבק בבית-המשפט, כדי שבתעודת-הלידה שלו יישמר שמו של אביו הביולוגי, יהודה מונהייט.

חוק האימוץ: כשאורן היה בן 16 המדינה סירבה להוציא לו תעודת-זהות, בגלל שביקש להוסיף לשם-המשפחה שלו את השם יהב. הייתי אז חבר-כנסת וסיפרתי מעל הדוכן את הסיפור האישי שלנו, בבקשה לשנות את חוק האימוץ. הכנסת הייתה מלאה. גם המתנגדים הצביעו בעד.

אורן: למד משפטים, הפך לעורך-דין וסיים תואר שני בהצטיינות בייל. עכשיו הוא עושה סטאז' במימון בארצות-הברית. הבת, אורטל, סיימה שירות בחיל הים.

תמר: הנכדה הראשונה שלנו, בתו של אורן. בת שבעה חודשים. אחרי המלחמה אשתי נסעה אליהם, וביום-יום אנחנו מתגעגעים אליה באינטרנט.

ראש-עיר: בכיתה ו' החלטתי שזה מה שאני רוצה להיות, ומאז תיעלתי את הקריירה לשם.

מסעדת מקסים: הפעם הראשונה שהייתי בזירה של פיגוע. שוק נוראי.

עריכת-דין: פרנסה. מתמחה בלשון הרע ובחופש הביטוי, שעליהם גם כתבתי ספרים. בכל פעם פרשתי מהמשרד הפרטי, ואחר-כך מהשלוחה החיפאית של משרד יהודה רווה, כדי לעסוק בפוליטיקה.

עסקים: ראש עיריית טבריה ואני היחידים מבין 263 ראשי-עיר שבאו מהמגזר העסקי. למרות הקשיים בדרך, כנראה שהדחף חזק מהכול.

כנסת: כיהנתי קדנציה. החותם שלי היה תרבותי - יזמתי את חוק הקולנוע ואת חוק הזמר העברי.

השבעה: לא באתי לטקס, כי באותו רגע ממש אשתי קיבלה את הדוקטורט.

אהוד אולמרט: כשלמדתי משפטים בירושלים התחריתי מולו על ראשות אגודת הסטודנטים, וניצחתי. בתמורה, הוא הכיר את עליזה, שהייתה פעילה במטה שלי. אנחנו מדברים בטלפון כל יום.

קדימה: הצטרפתי למפלגה בגלל חברות בת 40 שנים. היכולת שלי להתחבר אליו שם נבנתה מהשינוי התפיסתי שעבר עליו.

מנהיגות במלחמה: יבואו ימים שעם ישראל יראה שתוצאות המלחמה היו טובות, שהן יובילו שלום בצפון הארץ, ושניהול המלחמה והמדינה על-ידי אולמרט היה ראוי.

שינה: אחרי שאני מופיע בטלוויזיה אומרים לי, 'לך לישון, יש לך עיגולים שחורים'. אני ישן בערך שלוש שעות בלילה. כשנפלו הרקטות שקלתי לחזור לימי הצבא, לישון בבגדים, ומיד לצאת לרכב.

פחד: לא היה אפילו לרגע. חוץ מהמשפחה, שום דבר אישי לא העסיק אותי.

מוסך הרכבת: הגעתי לשם שלוש דקות אחרי הנפילה. היינו שם בשלושים, והיה לי קשה מאוד לחזור אל המקום.

טראומה: את גודל הסכנה הבנתי אחרי הפגיעה במכונית במורד דורי. עובד תמים של בית-אבות נסע הביתה, ונפגע מכדוריות של טיל שנפל במרחק מאות מטרים משם. הייתי בכל הזירות דקות אחרי האירועים. אין לי מושג איך זה ישפיע עליי נפשית. עוד לא התפניתי אל עצמי.

ג'וליאני: ברשת הטלוויזיה האמריקנית פוקס קראו לי ככה ואפילו לא ידעתי, עד שיגאל רביד ראיין אותי לערוץ 1 וסיפר לי בשידור. לא מתעסק בזה.

שגרה: עדיין אין. מתעסקים ביום שאחרי.

תפיסת עתיד: כבר למדתי שאי-אפשר לדעת מה יילד יום, אבל ברור לי שמה שאעשה קשור רק לחיפה.