יחסים משפחתיים וסכסוכים לחוד, והבעלות בדירה לחוד

טול דוגמא, אח השוהה בחו"ל שולח כסף לאחיו בארץ שירכוש עבורו נכס מקרקעין על שמו של אותו אח המתגורר בארץ. לימים האח המתגורר בארץ הולך לעולמו, או מתגרש מאשתו. אם אין הסכמה עם השארית של האח שבארץ, הצאצאים והאח שבחו"ל יבלו שנים רבות בבתי המשפט.

לעיתים הנכדים והכלות ו/או החתנים גם כן לא טומנים ידם בצלחת ומוסיפים שמן על המדורה, כי לפתע מרגישים שמישהו שומט מתחת לידיהם נכס כלשהו. סוגיה דומה הוכרעה לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בפני השופט שאול שוחט. העניין היה תמ"ש 4850/99, פלוני נגד אלמוני.

העניין היה כשהתעורר סכסוך בין אח אחד שעל שמו דירה, אך ההורים וחלק מבני המשפחה האחרים טענו שהרשום אינו משקף נכונה את המצב במשפחה. לטענת ההורים, בשנת 1964 הדירה נרכשה בכסף ההורים. ההורים טענו שהרישום הוא רק פורמאלי, וכי על-פי ההסכם בין המשפחה לבין הבן, משנת 1981, הדירה אכן שייכת להורים.

האב נפטר במהלך המשפט, אך האם והאח האחר המשיכו בהליכים והביאו לעזרתם גם את המוכר של הדירה מלפני שנים רבות. המוכר העיד שאכן הדירה נרכשה בכסף ההורים.

הבן טען כי תביעת האם התיישנה. השופט שוחט לא קיבל טענה זו בקובעו, כי טענת האם הינה שהבן היה נאמן של ההורים ברכישת הנכס. תוך הסתמכות על הלכת ע.א 6906/00 ענבטאוי נ' דר, השופט שוחט קובע: "מרוץ התיישנותה של התביעה המבוססת על יחסי נאמנות מתחיל במועד בו כופר הנאמן ממעמדו ככזה, או מפר את חובתו כנאמן. לכלל זה מתווסף הכלל הרגיל הקבוע בס' 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

העולה מן הקובץ - כשמדובר בתביעתו של נהנה נגד נאמן, אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו או יפר אותה על מנת להתחיל את מרוץ ההתיישנות, אלא נדרש גם כי הנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה".

אך לעניין טענת הבעלות בדירה, השופט שוחט קובע כי על האם להביא ראיות טובות מאוד המוכיחות כי אכן היתה כאן נאמנות כלשהי, באשר טענה זו סותרת את הרישום בפנקסי המקרקעין.

השופט שוחט קבע, כי "אין מחלוקת כי הדירה נשוא התובענות רשומה כיום על שמו של הבן בלשכת רישום מקרקעין. על-פי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969, מהווה רישום זה הוכחה חותכת לתוכנו. עם הצגת נסח הרישום לפיו הבן הוא הבעלים של הדירה, הוכיח הבן את זכותו בדירה. אשר על כן, על האם והאח הטוענים לסתירת ממצא זה מוטל נטל ההוכחה להוכחת זכותה של האם בדירה".

לעניין ההסכם משנת 1981, אשר על פיו הבן מודה כי הדירה שייכת להורים, הבן טען כי הסכם זה נעשה למראית עין כדי לקבל הטבות כלשהן ממשרד השיכון, כגון להיכלל בתוכנית הסיוע. דא עקא, ניסיון זה לא צלח ובסופו של דבר משרד השיכון לא קיבל את העברת הזכויות כעילה להכליל את הבן בתוכנית סיוע. הבן גם העיד כי מעולם לא קיבל מההורים כסף כלשהו, חרף האמור באותו הסכם משנת 1981, וכי הכל היה מן פיקציה.

יודגש, כי חרף העובדה שרישום בנסח מקרקעין מעיד לטובת הבן, השופט שוחט היה מוכן לשקול אפשרות שאכן אם המימון בא מההורים, אזי שכף המאזניים תטה לטובתם.

אך לאחר שקילת המצב הכלכלי של המשפחה, האב והבן בעת הרכישה, השופט שוחט מגיע למסקנה כי לא סביר שהאב המנוח הוא זה שמימן את הרכישה. השופט שוחט, לאחר שמיעת ההוכחות, קובע: "אין מחלוקת, כי באותה תקופה השכר הממוצע בענף הבנייה (בו הועסק הבן) היה כמעט כפול מאשר השכר הממוצע בענף החקלאות (בו הועסק האב). כך עולה מתעודת עובד ציבור שהביא ב"כ הבן. כך לדוגמא עולה מהתעודה, כי בשנת 1964 השכר הממוצע בענף החקלאות עמד על 220 ל"י, ואלו בענף הבנייה עמד על 411 ל"י. לאור כל האמור לעיל עולה, כי האפשרות כי הבן הוא שהיה בעל האמצעים באותה תקופה לממן את רכישת הדירה סבירה הרבה יותר מאשר האפשרות כי ההורים היו בעלי ממון שהיו בו די לרכישת דירה נוספת".

האמור בפסק דין זה בוודאי מזכיר ללא מעט קוראים סיפור דומה במשפחה. מסתבר שויתורים במשפחה ללא שום קבלות עולות ביוקר. אך כאמור לעיל, המעניין בפסק הדין הינו כי יש אפשרות לסתור את הרישום בנסח המקרקעין אם מוכיחים טענת נאמנות אמיתית.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין, תכנון ובנייה וממ"י.