להמשיך לצעוד בגאווה

הבית הפתוח, עמותה המשרתת את הקהילה ההומו-לסבית בירושלים, פנה אל משטרת ישראל ועיריית ירושלים בבקשה לקיים את מצעד הגאווה והסובלנות השנתי. לצורך קיום המצעד, ביקש הבית הפתוח להיעזר בשירותים שהעירייה מעניקה דרך קבע לתושביה החפצים לקיים אירועים דומים. בעקבות התנגדות המשטרה והעירייה, הוגשה עתירה בעניין זה לבית המשפט העליון על ידי עורך הדין של הבית הפתוח, גלעד ברנע, בשיתוף עו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח.

המתנגדים למצעד מעלים שני נימוקים מרכזיים. האחד הוא כי יש להימנע מעריכת המצעד מטעמים של שמירה על שלום הציבור, בהינתן ההסתברות הגבוהה של עימותים אלימים בין צועדים למפגינים. הנימוק השני הוא כי המצעד עלול לפגוע ברגשותיהם של רבים מתושבי ירושלים, שהשקפת עולמם הדתית צובעת בעיניהם את הצועדים בצבעי תועבה.

הנימוק הראשון הוא בעייתי, בלשון המעטה, משום שהוא מכשיר את האלימות. ואכן, בית המשפט העליון דחה טיעון זה וקבע עוד בשנות השמונים כי "אסור לנו להפוך את הווטו של האספסוף לעיקרון קונסטיטוציוני, המאפשר שלילת זכות ההפגנה והתהלוכה". תפקידה של משטרת ישראל הוא למנוע אלימות על ידי הגנה על המפגינים מפני הפורעים ולא לעשות זאת על ידי סיכול הזכות הדמוקרטית של המפגינים. בהתחשב בהתקפה הברוטלית על משתתפי מצעד הגאווה בשנה שעברה, מניעת המצעד השנה כמוה כמתן פרס לאלימות.

הנימוק השני ראוי לבדיקה יסודית יותר. כאשר הפגיעה ברגשות הציבור היא קשה וכאשר ניתן להבטיח את הזכות הדמוקרטית של המפגינים באופנים אלטרנטיביים, פוגעניים פחות, יש לעשות כן. לו למשל היו משתתפי מצעד הגאווה חפצים לצעוד אל רחבת הכותל המערבי בזמן התפילה, היה על המשטרה למנוע מהם לעשות זאת. אלא שתוואי המצעד המוצע מצוי כולו בלב ליבה של ירושלים המערבית החילונית. מתנגדי המצעד אינם חפצים בקיום המצעד בתוואי חלופי בירושלים, אלא חפצים לדחוק אותם מחוץ לעיר הבירה.

התביעה למתן רישיון לקיום המצעד אינה מבוססת על תמיכה באורחות החיים של המשתתפים במצעד או על תמיכה במסר החברתי, הפוליטי או האידיאולוגי של המשתתפים במצעד. תביעה זו מבוססת על הזכות החוקתית לחופש ביטוי. עקרון חופש הביטוי מחייב את רשויות השלטון לכבד מסרים חברתיים ואידיאולוגיים מגוונים, ללא קשר לתוכנם. במילים אחרות, הוא מבוסס על העיקרון עליו מבססים מתנגדי המצעד את טענתם: פגיעה בזכותו של הבית הפתוח לקיים את מצעד הגאווה תפגע בטווח הארוך פגיעה אנושה גם בזכותו של המיעוט החרדי לבטא את הסתייגותו מאורח החיים החילוני באופן דמוקרטי. קבלת העתירה תשרת לפיכך את האינטרס האזרחי הבסיסי של התומכים והמתנגדים כאחד. "

הכותב הוא פרופ' למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים