"הממסד מפחד ממני. אני נהנה ממעצר באבו-כביר ומראה לכולם איך המדינה משתלטת על האינטרנט"

לא היתה זו הפעם הראשונה, גם לא השנייה ומן הסתם לא האחרונה שהלמו מבלה מאחורי הסורגים.

- למה בכלל הסתבכת עם פרסום השמות של המתלוננות?

"אני לא מודה שפרסמתי. פרסמתי בבלוג שלי ב'גלובס' אייטם תחת הכותרת 'חיים רמון, משה קצב, קישורים', והיה שם קישור לאתר של חיים רמון, ששמה הופיע בו. אפשר להבין מזה שאני חושף את זהות המתלוננת, אבל אני לא אמרתי שזאת המתלוננת. הקוראים אינטליגנטים, הם יכולים לחשוב מה שהם רוצים".

- ידעת שאסור לפרסם את שמה.

"לא קיבלתי שום צו איסור פרסום".

- טוב, איך תקבל? אתה לא אמצעי תקשורת רשום.

"זהו בדיוק. לא יכולים להטיל עליי, ובכלל על תוכן באינטרנט, מגבלות, ולא יכולים לבוא אליי בטענה שידעתי. בדקתי את זה חוקית כבר לפני שלוש-ארבע שנים".

- למה העדפת לשבת במעצר ולא להתחייב שלא תגלוש באינטנרט חודשיים?

"יש החלטות שיפוטיות שאי אפשר לתת. לבית המשפט אין סמכות, והן לא הגיוניות. את לא יכולה להוציא החלטה לאסור על כלב לנבוח, לאסור על אדם לנשום, ואפילו על נרקומן להזריק סמים. בלי אינטרנט לא הייתי יכול לקרוא את עיתון הבוקר, לראות מה קורה בחשבון הבנק שלי, לתקשר עם עורך הדין שלי, לקרוא פסקי דין שקשורים אליי".

- למה אתה חושב שהתעקשו איתך?

"המשטרה מפעילה את קטע המעצר כדי לשבור נחקרים. הם חשבו שיום אחד באבו כביר ישבור אותי. בסופו של דבר, ישבתי חמישה ימים. שמעתי את החוקרים בוכים לשופטת שהם צריכים לבוא כל יום לבית המשפט על מקרה כזה. במקום נחקר היה להם פתאום קדוש מעונה שמקבל פרסום בעיתון וכל מה שהם לא רצו שיקרה. זה הפוך על הפוך. המעצר הזה פעל נגד המשטרה, כי לחשוד לא היה אכפת לשבת באבו כביר, ולהם לא היה מושג איך לרדת מהעץ".

- איך לא אכפת לך? רוב האנשים יעשו הכול כדי לצאת משם.

"יש אדם עם משפחה, אישה, ילדים קטנים, שיפריע לו לשבת באבו כביר. יש אנשים שנשברים שם ובוכים. אבל אם מגיע לאבו כביר עיתונאי עצמאי, שיכול להתרשם ממה שקורה שם, לדבר עם עצורים, סוהרים, לראות את העוולות, העבירות על החוק ולדעת שהוא הולך לעשות כתבה על הדברים האלה, הימים עוברים לו בקלות. כי הקטע של שבירה הוא מנטלי, אף אחד לא מרביץ לך שם. גם על אוכל לא חשבתי, רק מים שתיתי, זה משהו מנטלי. כמו שנזיר יכול לצום כמה ימים ולא להרגיש רע".

- אתה לא פרובוקטור שנהנה מתשומת הלב?

"אני לא רואה בעצמי פרובוקטור, בייחוד ברף שהמדינה מציבה לפרובוקטור, עיין ערך אבישי רביב. פרובוקטור הוא אדם שעושה דברים כדי לגרום למהומות. המטרה שלי היא לא לגרום למהומות, אלא להביא לקוראים שלי מידע שהעיתונות נמנעת מלפרסם או אין לה חשק".

- מה הדברים הכי גרועים שכותבים עליך?

"לפעמים אנשים כותבים דברים מאוד משמיצים. גולשת בתפוז כינתה אותי פדופיל והומוסקסואל. בכלל אנשים חושבים שאם אתה בן 36 ואתה לא נשוי אז אתה כנראה הומו. אף אחד לא יודע עם אילו בנות נפגשתי. אולי אני לא מתחתן כי יש לי אג'נדה אחרת בחיים?"

- איזו אג'נדה?

"לא להביא לעולם ילדים שאני לא יכול לפרנס".

- מה לא יודעים עליך?

"אנשים לא יודעים שיש לי תואר במדעי המחשב, חושבים שאני סתם פרחח עם מחשב".

- יכולת להיות ביחידת פשעי המחשב של המשטרה.

"לא הייתי מתגייס. אני לא מסוגל לעבוד בארגוני פשע. כנ"ל לגבי צה"ל. עד לפני כמה שנים הייתי עושה מילואים, היום אני לא מוכן. ראיתי איך הם משקרים, ממציאים, מסלפים".

- כמה ימי מעצר כבר עשית בחייך?

"יש במדינת ישראל כמה סוגי מעצר, ביטחוני, פלילי, אזרחי של הוצאה לפועל ומעצר צבאי. רק בביטחוני לא הייתי, בכל השאר כן".

- למה?

"הממסד מפחד ממני. יש לי 1,300 מנויים רשומים באתר, ב'גלובס' יש לי 100 קוראים קבועים. כניסות יש לי בעיקר ממנועי חיפוש כגון גוגל. מחפשים נושא מסוים ומגיעים למשהו שכתבתי. זה יתרון שאין לאף עיתון מודפס וגם לא לעיתונות אינטרנט".

- למה אתה עושה את זה?

"למה אנשים אוספים בולים? התחביב שלי היום הוא תיעוד האינטרנט בעברית, הן כתרבות הן בתחום המשפט. עוד כמה שנים זה יצטרף לכלל ראייה היסטורית".

- מה יוצא לך אישית מזה?

"יש הרבה אנשים במדינת ישראל שמודדים הישגים בכסף. יש דברים שלא נמדדים בכסף, אלא נמדדים על פי הכרה, וזו תגיע לא עוד שנתיים או שלוש, אלא עוד עשר או 20 שנה. אז אנשים יבינו איך האינטרנט הפך להיות משהו שהמדינה שולטת עליו".