ההתיישנות על בסיס תרמית וחוקיה

מגרשים אלו לעיתים הינם בעלי שווי רב וכוללים אפשרויות בנייה, ולבעל נחלה הם משמשים כאוויר לנשימה. לא פעם עניין אי ההקצאה מתגלה למי שטוען לה שנים רבות לאחר שההקצאה בוצעה. לעיתים, מרוב ההחלטות והקריטריונים הקיימים בענייני מושבים, אפילו בעלי המגרשים ו/או הנחלות לא מודעים לאילו קריטריונים הם בדיוק משתייכים כדי להגן על זכויותיהם.

נשאלת השאלה: מהו גורלו של מי שמתעורר מאוחר, ומבין את זכויותיו ההיסטוריות אחרי שהמגרשים הוקצו או נמכרו לצד ג'? כמו כל תביעה ועתירה, תביעה כזו כפופה להתיישנות, אך לעיתים בפי התובע טענת מרמה כנגד הנתבע, ועל-ידי זה מבקש להאריך את תקופת ההתיישנות.

כידוע, סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע כי "היתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או ההונאה". הפירוש הפשוט של הסעיף הינו, כי אין לסייע בידי מי שמרמה את השני ליהנות מכך שהמרומה לתומו לא נוקט בשום דעה, וכך מאבד את תקופת ההתיישנות וזכותו להגיש תביעה.

ההתיישנות מתחילה להיספר תמיד מרגע שהתובע ידע או היה עליו לדעת על קיום העילה ו/או הנזק, ואם מאז לא הגיש תביעה, לדוגמא תוך פרק זמן של שבע שנים, אז התביעה מתיישנת. מי שמרומה לא מוחזק כמי שיודע או היה אמור לדעת שמרמים אותו. בני אדם הגונים רשאים להניח הנחת עבודה בחיים, שאיש לא מרמה אותם ואין לו כוונה לרמות אותם.

לאחרונה נדרש בית המשפט המחוזי בת"א לסוגיה זו לעומק, וקבע קריטריונים ברורים לגבי הארכת תקופת ההתיישנות בגין תרמית. הנושא התעורר בת.א (ת"א) 2015/01 ברנשטיין צבר אגודה שיתופית בית יצחק שער חפר, שנידון בפני השופטת רות רונן.

בעניין דנן, הוריה של התובעת רכשו בשנות ה-30 זכות במגרש במושב שער חפר. בשנות ה-50 המושב החליט להקצות מגרשים, ובתוכם מגרש המריבה. לטענת משפחת התובעים, המשיב רימה אותם והציג מצג שכאילו רק מי שחבר במושב זכאי לקבל מגרש, ועל כן לא הוקצה להם מגרש כלשהו. מגרש המריבה הוקצה למשפחה אחרת, וזו מצידה מכרה לפני מספר שנים את הזכויות לאחרים.

לטענת התובעים, במהלך שנת 2000, לאחר ברור שעשו, נודע להם כי הופלו לרעה בשעתו ולא ידעו על כך, והאשימו את המושב ואת המינהל בתרמית ורמיסת זכויותיהם.

הנתבעים מצדם טענו כמובן טענת התיישנות, מלבד הכחשת התרמית ו/או כוונה לתרמית. השופטת רות רונן דחתה את העתירה. פסק הדין ארוך ומעמיק בניתוח המצב העובדתי, אך לעניינו חשובה הקביעה בנוגע לתרמית והארכת מועד ההתיישנות בשל מעשה התרמית.

השופטת רונן קובעת, כי גם אם יוכח שאכן היתה מרמה, בפועל יש להוכיח שהיתה גם כוונה סובייקטיבית ומודעת לרמות. בעניין זה, תוך אזכור הלכות ידועות כגון הלכת שאוליאן ע.א 9800/01, או הלכת איטר ע.א 6095/97, השופטת רונן קובעת: "סעיף 7 לחוק ההתיישנות נועד לחסן את תביעתו של קורבן תרמית מפני התיישנות, כל עוד לא נקנתה לו ידיעה אודות התרמית. על כן נקבע בפסיקה כי לצורך הפסקת מרוץ ההתיישנות, על התובע להראות כי הוא לא היה מודע באופן סובייקטיבי לעובדות המהוות את עילת התביעה".

ובהמשך השופטת רונן קובעת: "ההלכה הפסוקה קבעה גם כי תנאי הסף להפעלתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות הוא כי טענת התרמית או ההונאה תהווה עילת התביעה של התובע, ותיטען בפירוש ובפירוט. כלומר, לא די שהתובע יטען כי בשל תרמית מצד הנתבע נמנע ממנו להתחקות אחר זכויותיו. עילת תביעתו צריכה להיות מבוססת על תרמית".

ובעניין זה נטל ההוכחה על התובע, כי הארכת תקופת ההתיישנות הינה חריגה ועל התובע להוכיח כי מוצדק לנהוג כלפיו כאל חריג. לאחר ניתוח הסיטואציה המשפטית, שהתובעים נמצאים בתוכה, השופטת רונן מגיעה למסקנה שאין בפנינו טענת תרמית במישור החוזי אלא במישור נזיקי, ולכן "עוולה של תרמית תתקיים כאשר הנתבע פעל בזדון או כאשר הוא פעל מתוך יסוד נפשי של קלות ראש. המשמעות של קלות ראש בהקשר זה היא כי הנתבע חשד שהעובדות אותן הוא הציג לתובע אינן נכונות, ואף על פי כן לא בירר את נכונותן, והציג לתובע מצג שווא".

אין ספק כי פסק דין זה מקשה עם אנשים במעמדם של התובעים לדרוש את מבוקשם, באשר להוכיח כוונת זדון סובייקטיבית אחרי חמישים שנה, כשחלק מהזוממים, גם אם היו, אינם קיימים - הינה מלאכה לא קלה.

עם כל הכבוד נראה, כי ניתן היה להגיע לתוצאה דומה גם מכוח דיני תקנת שוק, באשר מגרש המריבה הוקצה למשפחה אחרת שנהגה בתום לב, וזו האחרונה מכרה בשנת 1988 את המגרש לאחרים (שגם נתבעו וגם הם רכשו בתום לב). כלומר, גם אם יוחלט להקצות מגרש, אין מגרש כזה, כי כבר נמכר מספר פעמים.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין, תכנון ובנייה וממ"י.