איש השנה של "גלובס" בכלכלה: צדיק בינו

תפקיד: יו"ר בינו אחזקות, יו"ר פז, פיבי ודירקטור בבנק לאומי

גיל: 61

השכלה: תיכונית

מיקום בשנה שעברה: 21

בתחילת השנה הוא קנה את בנק אוצר החייל ויצר משולש בנקאות חדש עם הבינלאומי ו-U בנק. באמצע השנה קנה את בית הזיקוק באשדוד ויצר עם פז ותחנות הדלק שלה את תשלובת האנרגיה הגדולה בישראל. ברבעון האחרון התמודד על רכישת קונצרן המזון הענק תנובה. בסוף השנה הוביל הנפקת ענק של פז, גייס 1.25 מיליארד שקל, קבע לתשלובת מחיר 950 מיליון דולר (אחרי הכסף) והתיישב ברשימת תל אביב 100.

צדיק בינו, בן 61, תזזיתי, מתלהב, מתרוצץ, חם מזג ורעב להבקעת שערים כאילו זה עתה החל "לעשות לביתו". הוא אדסון ארנטס דו-נסימנטו, הידוע בכינוי "פלה" של נבחרת העסקים בישראל. כל יום ספורט. חובה. כדורגל עולמי בדמו. לקשר לשעבר של הפועל קרית-אונו אין סנטימנטים לקבוצה מסוימת, אבל הולך שבי אחרי הטובות. חבר מוביל בקבוצה שוחרת סופי שבוע של כדורגל אירופאי. יצחק סוארי, אודי אנג'ל, גבי רוטר, יגאל אהובי, יאיר המבורגר ועוד.

הכדורגל הישראלי מחכה לו, הפעם כמשקיע. יש כמה קבוצות כדורגל מקומיות שמייחלות לרגע שישים כסף וייכנס לתמונת ההנהלה. הוא לא.

אורה, כל הזמן אשתו, שמרה על עצמה ועל ילדיה הרחק מסצינת הקוקטיילים וההשתכשכות העסקית. הונגרייה שלמדה לבשל אוכל עיראקי כאילו נולדה בבגדד שעל שפת החידקל. עסוקה בתרומה אמיתית לקהילה. לא חלוקת כסף ולא אירועים נוצצים. היא באה ועושה.

הבן הבכור גיל, בן 37, יירש את המנהיגות על המשפחה. אבא שלו אמר עליו: "הוא יותר יפה ממני, יותר חכם ממני, יותר מוכשר ממני ויותר טוב ממני". בינו ג'וניור הוא טייס במיל' בחיל האוויר, עו"ד עם תואר MBA בכלכלה. עובד יד ביד עם אביו, ובורח מחשיפה תקשורתית הרבה יותר ממנו. הבן מתנהג כמתלמד, למרות שהוא כבר כמה שנים בעסקים.

שתי בנות סיימו לימודים גבוהים בישראל ולונדון. הדר נמצאת בבינו אחזקות. דפנה בחרה להתחיל מהבסיס, ומועסקת כעובדת מן המניין בחדר עסקאות ב-U בנק. בסך הכול שישה נכדים.

כינויים: "אגדת סינדרלה", "נסיך המעברה", "ילד הפלא של הבנקאות הישראלית", "טייקון אנרגיה".

סוד הקסם: ניצול מצבים ואינטראקציות אישיות. משחק כדורגל במגרש של העסקים - העיניים לא נותנות לכדור לזוז בלי שהוא רואה, לא תולה לרגע את הנעליים, כל הזמן ב"היכון". הוא יסודי, עובד באינטנסיביות, ממוקד וכל הזמן מתלבט, בודק וחוזר ובודק עוד ועוד. "בטוח שאנחנו לא טועים? בטוח שאני לא טועה?". יורד לפרטי הפרטים ולדקויות. לא משאיר דבר פתוח. אין שום שליפה בהתנהלות שלו.

נראה שהוא מקבל החלטות מהירות. את הבינלאומי רכש תוך 19 ימים ולילות, והמחיר נסגר בשיחת הטלפון הראשונה. אבל, זה קורה רק כי לפני כן, במשך שנים וחודשים, הוא טוחן ומעכל את כל האפשרויות בשטח, משקיע מחשבה ומתכונן. וכך, כשמגיע הרגע הוא כבר מזמן מוכן ומזומן. הוא חריף ויצירתי אבל לא נותן ליצירתיות להשתלט על השמרנות והזהירות שבנשמתו.

בינו נולד ב-1944 בעיראק. כשהיה בן 20 התקבל לעבודה כקופאי בבנק לסחר חוץ, לימים הבנק הבינלאומי. שם העביר את השעות בין אימון למשחק בהפועל קרית-אונו. פקיד זוטר, שהיה למנכ"ל שהביא תשואות שלא היו ובקושי יש כמותן בבנקאות: 17%-18% רב-שנתי. הבינלאומי היה הבנק היחיד שלא השתתף בחגיגת הוויסות של תחילת שנות ה-80, רק בגלל שבינו סירב ולמרות שהבעלים דאז "12 המופלאים" (ראו להלן) לחצו עליו לעשות את זה. בהתמוטטות הגדולה של 1983 הוא קנה את עולמו. שלוש שנים אחרי כן, ב-1986, שלחו ראש הממשלה יצחק שמיר, ושר האוצר דאז משה ניסים, את רוני מילוא לבינו הביתה. ביקשו שייקח על עצמו את הצלת בנק לאומי. הוא לקח, ומאז הכול היסטוריה של הצלחה.

צדיק בינו, איש השנה של 2006, משקיע בישראל. הרבה כסף הוא משקיע. איש שמעגלי חייו שזורים ומרכיבים את תולדות הכלכלה העסקית הישראלית.

בתי הזיקוק באשדוד

אוגוסט 2006. שלושת אבירי הדלק הגיעו לקו הגמר בהתמודדות על בית הזיקוק באשדוד (הרביעי, סונול, עם 20% מהשוק, נסוג לפני כן). מנהל רשות החברות ביצע ביניהם שישה סבבי התמחרות. דודי ויסמן מדור אלון (17% משוק תחנות הדלק) עצר ב-3.1 מיליארד שקל. יצחק תשובה מדלק (26%) הציע 3.426 מיליארד שקל. צדיק בינו מפז, חברת הדלק הגדולה בישראל, 32% מהשוק, המפעילה 260 תחנות תדלוק, זכה לפי מחיר של 3.501 מיליארד שקל. את הרכישה ניהל בינו בעצמו. לצדו המעגל הכי קרוב שלו: בנו, בתו ועוד כמה. על השולחן הייתה מונחת הערכת שווי של יצחק סוארי. כמה זה שווה עבור בינו. צדיק עבד עם לוחות וצבעים ורשם בכתב ידו את המספרים והחישובים שבין הסבבים. הלוחות צולמו ונכרכו. חוברת הצילומים יושבת על כמה שולחנות.

מתחרה (1)

דודי ויסמן. לפני מכירת בית הזיקוק באשדוד ניסה ויסמן למצוא דרך לנטרל את בינו מהתמודדות. בינו שתק. אחר כך ניסה ויסמן לקנות את סונול, מה שהיה גוזל מפז את כתר המקום הראשון. הם מתחרים ותיקים. התמודדו על קו-אופ הרבוע הכחול. ויסמן שילם 100 מיליון דולר יותר וזכה. השנה התמודדו על בית הזיקוק באשדוד. בינו שילם 100 מיליון דולר יותר וזכה.

מתחרה (2)

יצחק תשובה. יחסים של הערכה הדדית.

הידיד ממלבורן

פז הוצעה למכירה ב-1988 במסגרת תנופת הפרטה. ג'ק ליברמן, יהודי שעשה את הונו באוסטרליה, בא וקנה. צדיק בינו היה אז מנכ"ל בנק לאומי זה כשנתיים, נתן לו אשראי, ותוך כמה חודשים עזב את הבנק והיה לשותפו.

סיפור שהיה כך היה: זו הייתה העסקה הגדולה ביותר שידעה המדינה עד אז. 30 מיליון דולר הון עצמי, 90 מיליון דולר אשראי בתנאי נונ-ריקורס. שושנה וינשל הייתה ראש אגף אשראי של לאומי ואחרי כמה חודשי דיבורים החליטה שקשה לה לחתום על זה בעצמה. נקבעה פגישה - צדיק ושושנה מצד אחד, ליברמן, עו"ד יהושוע רוזנצוויג ועו"ד האמריקני דיוויד פוקס מהצד השני. 15 דקות. בלי סמול-טוק.

בינו: תגיד אתה באמת מאמין בחברה.

ליברמן: בטח.

בינו: באמת מאמין?

ליברמן: בטח-בטח.

בינו: אז תן ערבות אישית על כל ה-90 מיליון דולר.

דיוויד פוקס נחנק. רוזנצוויג נשנק.

ליברמן חייך: בסדר.

בינו: סגרנו.

כך נולד סיפור אהבה. ליברמן אמר על בינו שהוא "גבר שיודע לחתוך מהר". בינו אמר עליו ש"הוא איש של כבוד". מהר הפכו לשותפים. קודם בסהר פיתוח אחר כך בפז. הבן ליאון, שייצג את ליברמן בישראל, נפטר ממחלה, ג'ק הלך לעולמו אחריו. את המשפחה מייצגים היום מייקל אבלס, הבעל של הבת הלן ובנה יהושע, שקרוב לישראל. בוריס, הבן השלישי, פחות מעורב כאן. לי ליברמן, אשתו, הקימה במלבורן קתדרה על שם ליאון, ומביאה מרצים ישראלים להרצאות והכרת ישראל.

חבר

יהושוע רוזנצויג הוא במעגל המקורבים הראשון. עורך דין, יועץ בינלאומי למסים ויועץ אישי. מחזיק במעט ממניות פז. עד לפני כמה חודשים היה יו"ר הבינלאומי. בינו התוודע אליו כשייצג את ליברמן.

יועץ

יצחק סוארי. רו"ח, מלווה וחבר. ביצע את הערכת השווי לבז"ן אשדוד. מחזיק במעט ממניות פז.

שלום בית

גד סומך, רו"ח. חבר קרוב ויועץ צמוד. כמה שנים הם היו ברוגז. בגלל סמדר ברבר צדיק (שום קשר משפחתי. ראו תיבה נפרדת). היא עבדה אצל סומך ועברה לעבוד אצל בינו. אין מי שלא ניסה להשלים ביניהם. אחרי חמש שנים נפגשו, במקרה או שלא במקרה, והתחילו לדבר. עד היום הם לא מספרים מי פנה למי ראשון. הם קנו דירות סמוכות ובקרוב יגורו זה לצד זה.

מקורב למי?

אברהם ביגר היה מנכ"ל בנק כללי, לימים אינווסטק ואז U בנק. בינו היה דייר משנה בבנין ברוטשילד. בינו הציע לו להיות מנכ"ל פז. כשקנה את קניאל, ביגר הצטרף ומונה ליו"ר. אחר כך חזר לפז כדירקטור של משפחת ליברמן, ומונה לדירקטור גם בבינלאומי. עכשיו יש בעיה: האם ביגר הוא "איש של בינו" או "איש של נוחי". הרי הוא גם יו"ר שופרסל ומנכ"ל מכתשים אגן של נוחי דנקנר.

האחים

מודי בן שך הוא מנכ"ל פז ובעל מניות בפז. אחיו אהוד בן שך נמצא בקניאל ובעסקי נדל"ן. האחים מחזיקים ב-50% מפזגז, פז של בינו ביתרה. לקראת סוף השנה מתוכנן הליך התמחרות בין האחים לבינו בעניין השליטה בפזגז.

מאור (1)

גליה מאור, מנכ"ל בנק לאומי. ועדת בייסקי, ועדת החקירה הממלכתית להתמוטטות הבנקים בגלל וויסות המניות, הביאה לפיטוריו המיידיים של הנגיד משה מנדלבאום, אבל לא המליצה לפטר את המפקחת על הבנקים באותה עת גליה מאור. זה היה בזכות בינו. הם חברים מאז. ב-2001 רכשה מאור מבינו 19% מפז לפי שווי של 450 מיליון דולר. הוא, מצדו, רכש בית בפרויקט בארי נהרדע ליד החבר המשותף שלו ושל מאור, גד סומך. היו שמועות שגם גליה מאור וידידתה דליה טל רכשו שם דירות. השמועות הוכחשו.

מאור (2)

ב-1979 מכר שאול איזנברג את הבנק הבינלאומי ל-"12 המופלאים". אלה היו אנשי קבוצת דנות ופי.בי. תעשיינים שהחליטו להרוויח גם בבנקאות, בהם מרק מושביץ מבעלי עלית דאז, אויגן פרופר מאסם, דב לאוטמן מדלתא, יוסף פקר מפקר פלדה, דוד יגלום ודוד גולן שהיה ליו"ר, סמי יוחננוף ולסלי פורטר. הם מינו את בינו למנכ"ל, שאמנם הביא תשואות עתק, אבל הרווחים שלהם לא יכלו להתחרות ברווחים הרשומים של הבנקים האחרים, לאומי, פועלים, דיסקונט והמזרחי, שוויסתו את מניותיהם (רכשו את המניות של עצמם והעלו באופן קבוע את שעריהם). תעשייני הבינלאומי דרשו מבינו לווסת ואיימו בפיטוריו. הוא סירב, העלה את הנושא לדירקטוריון והציג חוות דעת של פרופ' אמיר ברנע, שבה אמירה מפורשת: ויסות זה רע לבנק, למרות שהוא נראה טוב לבעלי המניות שלו.

הבעלים והמנכ"ל הלכו ל"בוררות" אצל המפקחת מאור, שם הוצגה לה חוות הדעת. היא תמכה בה. מאז חיים השלושה יחד באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אחרי ארבע שנים, דווח האירוע לוועדת החקירה הממלכתית. מאור נחלצה. בינו סומן בראש פירמידת היושרה והאיכות הבנקאית. לימים אמר, "מנהל חייב לשמור נאמנות קודם כל לחוק, אחר כך ללקוחות, אחר כך לחברה ואז לבעלי המניות. זהו הסדר הנכון לניהול תקין. זה היה סדר החשיבות שלי אז, כשהתנגדתי לוויסות. זה הסדר הנכון שלי גם היום".

הוא חזר על האמירה הזו גם כאשר רכש את הבינלאומי. במקביל, בפגישה הראשונה שלו עם 100 ממנהלי הבנק, הבהיר להם: "אני לא אוהב להפסיד".

צדיק אחד בתל אביב

ויסות מניות הבנקים היה המקפצה הגדולה של בינו. 6 באוקטובר 1983, ערב ההתמוטטות וסגירת הבורסה. "ב-9:30 בערב צלצל הטלפון בביתי. יורם ארידור (אז שר האוצר) היה על הקו. הוא הזמין אותי להתייעצות בביתו ברמת אפעל. בפגישה נכחו גם מנכ"ל הפועלים גיורא גזית, המשנה לנגיד יקיר פלסנר, מנכ"ל האוצר עזרא סדן, הממונה על התקציבים יעקב גדיש ויו"ר הוועדה מייעצת של בנק ישראל אברהם שפירא. הבנתי שארידור ביקש את נוכחותי, כי חיפש אדם שלא היה מעורב בוויסות, שייתן הערכה אובייקטיבית". כך סיפר בינו כמה שנים לאחר מכן ("הבנקאיות" מאת אלעזר לוין. הוצאת מטר).

גם המפקחת מאור הוזמנה, "אך טענה שאינה יכולה לבוא, מכיוון שבעלה אז, סגן מנכ"ל י.ב.מ, יהושע מאור, נמצא בחו"ל והיא צריכה להישאר בבית ולשמור על הילדים הקטנים".

בינו המשיך וסיפר: "הישיבה הסתיימה בערך ב-1 לפנות בוקר. הייתה הסכמה עקרונית לתת ערבות מדינה למניות הבנקים שבידי הציבור. הבנקים נתנו למדינה מכתב התחייבות, שבו כלולות הבטחות שלא לפעול נגד אינטרס המדינה בשום מקרה, ולא למנות מנהלים בניגוד לדעת בנק ישראל".

בישיבה הזו גובשה המסגרת העקרונית של הסדר מניות הבנקים שעלה למדינה יותר מ-10 מיליארד דולר. כך ממש, בשיחה בין הבנקאים הגדולים, שבתאוות הבצע שלהם הובילו את הבנקים להתמוטטות ולפשיטת רגל דה-פקטו, לבין השר ובכירי אנשיו, שפחדו מהבנקאים ולא עצרו את הוויסות, ונכנסו להיסטריה מחשש שהתמוטטות כלכלת ישראל תיפול על ראשם.

ואולם, עמד לו "צדיק" אחד באמצע. זה לקח שלוש שנים סוערות ובוערות. בסוף 1986, בהוראת נגיד בנק ישראל דאז מיכאל ברונו, נזרקו רוב המנהלים שאחזו בכוח בקרנות המזבח ובכללם ארנסט יפת, הבנקאי הכי גדול דאז. אלי הורביץ מטבע, דירקטור בבנק לאומי, מונה ליו"ר. הבנקאי הבכיר היחיד שהיה בשטח ואשר ידו לא ליטפה בשקיקה את כספי הוויסות המזוהמים היה צדיק בינו. הוא מונה למנכ"ל הבנק הגדול במדינה.

הזר הראשון

אדמונד ספרא היה הבנקאי הבינלאומי הראשון שנכנס לכאן. אחרי שבינו סירב לווסת, פעלו הבעלים להעלאת שווי מניותיהם באמצעים אחרים. הם השקיעו עשרות מיליונים, שהתאיידו עם התמוטטות הבורסה. אז הגיע אדמונד ספרא. הביא אותו יהודה לוי, שהיה אז עוזר אישי שלו בבנק ריפבליק. חבר של בינו וסוארי. אבל אדמונד, שפעל גם במדינות ערב, חשש מהקשר הישראלי. לפיכך, הוצג מקורבו ז'אק נאסר כבעל השליטה בבנק. ספרא ונאסר הודיעו גם לבנק ישראל וגם לשר האוצר על הקשר: נאסר רוכש, ספרא נותן ערבויות. בינו היה המנכ"ל שחתם על דו"חות, שבהם נמסר לציבור כי בעל הבנק הוא נאסר. אבל ספרא נהג מנהג בעלים, ונציגו עלי אדמת ישראל היה עו"ד יגאל ארנון.

נסגור מעגל: לימים, מנהל ריפבליק, ג'ף קייל, ייצג קבוצת משקיעים בלתי ברורה, שרצתה לרכוש את לאומי בסיבוב המכירה הראשון שהופסק. אחרי כמה שנים הלך אדמונד לעולמו בשריפה, שנחקרה בחשד להצתה ולמעורבות בינלאומית. השליטה ברשת הבנקאית עברה לאחיו ג'וזף ומואיז. ב-2003 רכש בינו מהשניים את הבנק.

האחים (2)

תוך 19 יום ברוטו נסגר המו"מ לרכישת השליטה בפי.בי, שנתנה שליטה בבינלאומי. ספרא רצו לצאת מכאן. הם חששו שהרעש והתנודות הבינלאומית של פרשת גד זאבי יטילו כתם של הלבנת הון על תאגיד הבנקאות הבינלאומי שלהם. הבנק נסחר אז ב-40% משוויו בספרים. המועמד הראשון היה פרנק לואי האוסטרלי. דיברו על 120 מיליון דולר. הוא נסוג. אחר כך הגיעה חברת הביטוח מנורה יחד עם המנכ"ל דאז שלמה פיוטרקובסקי, אחרי שסר חינו בעיני הבעלים. הם הציעו 82 מיליון דולר, ומשום מה, למרות שפיוטרקובסקי היה לצדם, רצו בדיקת נאותות.

ואז התקיימה השיחה עם בינו. המחיר - 90 מיליון דולר - הונח מייד על השולחן ונסגר ללא קשר למה שיקרה עם המחיר בבורסה עד לאישורים. הוא קנה בנק במחצית שוויו בספרים, שנסחר בפחות מזה. באפריל 2003 נסגרה העסקה בלי דיו-דיליג'נס ובלי "בטיח" כדבריו. בשלהי 2006 הוא נסחר ב-140% מההון.

"לי זה שווה"

שלמה נחמה, יו"ר הפועלים. הדבר האחרון שבינו רוצה זה בנק מזדנב. בסוף 2004 הוא רכש את אינווסטק תמורת 100 מיליון דולר, הפעם 100% מההון העצמי של הבנק. הבעלים הקודמים התרשמו שמדובר ב"אדם רציני, מדבר מעט ובא לעשות עסקים". בסוף השנה שעברה קנה את בנק אוצר החייל. שלמה נחמה ידע שיש לו מציאה ביד. הוא לא רצה להיפרד, אבל אולץ. הוא ניהל התמחרות בנוסח תל אביב. אלי יונס מהמזרחי השתוקק, גיורא עופר מדיסקונט פינטז. בינו לקח לפי 185% מההון העצמי של הבנק. "כי לי זה שווה יותר", אמר אז.

עושים סדר

היו ימים, שגד זאבי סחף את המדינה עם הקוקו והסיפורים על הבריחה מאוגנדה בראש שיירת דחפורים. היו לו הרבה חברים. עו"ד יגאל ארנון, יו"ר הבינלאומי, היה אז גם חבר טוב שלו וגם עורך הדין שלו. עכשיו הם אוכלים אחד את השני בבתי משפט. מנכ"ל הבינלאומי פיוטרקובסקי אהב לבלות איתו ביאכטה. ב-1998 קיבל זאבי מהבינלאומי אשראי לרכישת חברת גלקסו, באמצעותה החזיק במניות אייס וקשת. אחרי שנה ארגן הבינלאומי קונסורציום, שהלווה לזאבי 630 מיליון דולר לרכישת 19% מבזק. הבינלאומי שם 16% מהמימון. מיד כשנכנס "כוח בינו" לבנק, התקבלה החלטה בדירקטוריון, בראשות רוזנצוויג, לבצע בדיקה וניקוי מאסיבי של האשראי. כל מי שהיה חייב ולא שילם נתבע להחזיר. לא היו רחמים ולא חברויות. מנכ"ל הבנק, דוד גרנות, שהובא על ידי פיוטרקובסקי, פעל גם הוא במרץ. "אצלנו לא מפרים הסדרי מימון", אמר אז בינו.

הבינלאומי תבע את זאבי על גלקסו ועל חובות שצבר בבתי הזיקוק בפורטו ריקו. הוא גם היה הראשון שתבע את משפחת בורוביץ' על חובות קלאבמרקט. רוזנצוויג אסר על בינו לשבת בדירקטוריון בעת ההחלטה, בגלל ששלט בפז ובורוביץ' בסונול.

הפולנים

בוגוסלב בגשיק ואנדריי גונשיורובסקי. למרות הכול, זהו הכתם הגדול ביותר בקריירה העסקית של בינו, ולו רק בגלל הפזיזות, ההתלהבות ואולי מה שנראה כ"כסף קל". 1991, קבוצת ליברמן ובינו בראשה מכרה לצמד-חמד הפולני מחצית מחברת פז. אחרי כן רכשה את הכול בחזרה. בין לבין התברר, שמדובר בצמד שמוטט את חברת ארט-בי הפולנית, לאחר שמשכו ממנה עשרות מיליוני דולרים, כסף שהביאו לכאן במזוודות וממנו שילמו על פז. לימים מינו הפולנים מפרק לארט-בי. בתצהיר לבית המשפט מסר בינו, כי קבוצת ליברמן שילמה לפולנים 75 מיליון דולר תמורת החזרת מניות פז.

ואולם, ב-1996 נחשף, כי הצמד קיבל עוד 17 מיליון, שהוסתרו, לכאורה, מהמפרק ומבית המשפט. המשטרה חקרה והמליצה להגיש כתב אישום בגין הגשת תצהיר כוזב לכאורה ורישומים כוזבים. לבינו היו ההסברים שלו. עם מות העד המרכזי עבר הסכסוך לבוררות.

הבורר

ישי לויט, שופט בדימוס, פרסם במאי 2005 את החלק הראשון של החלטתו. הוא מתח ביקורת על בינו, ש"ניסה ללכת בין הטיפות", כך שהוא וקבוצתו הסתירו את האמת מהמפרק הפולני. הבורר דיבר על "חזרה נוספת על המצג המטעה". קבוצת בינו טענה למשוא פנים ועניין אישי מצד הבורר. לויט אמר: "נער הייתי וגם זקנתי. כ-30 שנה שופט ובורר, ומעולם לא ראיתי בקשה חסרת שחר וחסרת תום לב שכזו".

הסניגור (1)

יואב להמן, המפקח על הבנקים, נתן לקבוצת בינו את ההיתר לרכישת השליטה בבינלאומי. כשנשאל מדוע לא יימנע ממתן היתר בשל הפרשה הפולנית השיב להמן, כי "הנושא נבדק על ידנו כבר מתחילתו של הליך הטיפול והבדיקה. לאחר העיון בכתב התביעה ובכתב ההגנה, שהוגשו בבוררות האמורה, נפגשנו עם הפרקליטים בשירות המדינה אשר טיפלו בתיק זה. מפיהם למדנו על עניינו של התיק ועל נסיבות סגירתו וסיומה של החקירה. מסקנתנו לאחר שקילת המידע האמור הייתה והינה, כי אין מקום בנסיבות אלה ומחמתן לפסול את מר בינו מלעמוד בראש הקבוצה האמורה לקבל את היתר השליטה או למנוע ממנו לרכוש אמצעי שליטה בבנק".

הסניגור (2)

אייל גבאי. מנהל רשות החברות הממשלתיות שלח באמצע יוני 2006 מכתב לגורם שהתנגד להתמודדות בינו על בית הזיקוק באשדוד: "בהמשך להחלטה קודמת של נציגי המדינה לערוך בירור בעניין זה, נמסר על-ידי משרד המשפטים, מטעם פרקליטות המדינה, כי חקירה בעניין זה לא חודשה, ולא נפתחה על-ידי היחידה הארצית לחקירות הונאה חקירה חדשה ... לאור זאת, החליטו נציגי המדינה כי אין מניעה לאשר את המשך השתתפותה של פז בהליך המכירה בשל עניין זה".

המשך יבוא בשנה הבאה.

כוכב דרומי

ז'ק אלעד התחיל בסניף יעלים בבאר שבע, אז חור שכוח אל. בינו היה אז מנכ"ל הבינלאומי, שרצה להקים שלוחה בלונדון. נהוג היה אז (ולא רק אז) לבחור מקורב. אבל בינו הימר על אלעד. הוא נסע, הצליח, חזר, עזב את הבנק לעסקים פרטיים, הקים את קרן אוסיפ, קרן הון סיכון שדות מו"פ ושמר על קשר עם בינו. כשנקנה הבינלאומי, נקרא אלעד להיות דירקטור ויו"ר ועדת אסטרטגיה, שקבעה את הכיוון: רכישות בנקים. עם רכישת U בנק הוא מונה ליו"ר. כשרוזנצווייג פרש לעסקים פרטיים, ז'ק אלעד מונה גם ליו"ר הבינלאומי. "