נשק קל

סוחרי הנשק הקטנים משוכנעים שחייהם לא קלים: הגבלות, איומי מאסר ושוק מצטמק. דילמות מוסריות, מצד שני, דווקא אין. בראיון נדיר הסכימו שלושה מהם לספר על המקצוע. טוהר הנשק? נניח > דיאנה בחור-ניר

20/12/2006, 09:33
לפגישות העסקים שלו מגיע דב מגן (56) בקאדילק לבנה, בוהקת ובולטת. "זה הצגה, דאווין", מסביר מגן, הבעלים של חברת "מאווריק טכנולוגיות ביטחוניות", שמתווכת, לדבריו, בעסקות מכירה של כלי נשק בטווח שבין קלצ'ניקובים לטנקים. "ייקנו ממי שחושבים שהוא הכי גדול והכי חזק. כשרואים הצגה של מצליחנות אומרים 'כדאי לעבוד אתו, הוא ידאג לנו'. בחו"ל, למשל, צריך לגור במלונות הכי יקרים כי מארחים אנשים בחדר. זה הכול משחק". המשחק הזה, ממשיך מגן, לא תמיד פשוט. "אתה לא שכיר עם משכורת. יכול להיות ששנה-שנתיים אתה לא מרוויח כלום, ואז פתאום אתה עושה את המכה. אבל את המשחק צריך למשוך לכל אורך התקופה, גם כשיש יובש".

מגן אינו סוחר הנשק היחיד שמדבר על "יובש". בעשר השנים האחרונות, בעקבות מדיניות ההחמרה של משרד הפנים, הצטמצם משמעותית שוק הנשק הפרטי שנשלט על-ידי סוחרים קטנים יחסית. כך, למשל, מאז 1997 צנח מספר מחזיקי כלי הנשק בישראל מ-330 אלף ל-217 אלף, והוחמרה מדיניות מתן הרישיונות. הפתרון של חלק ניכר מהסוחרים הקטנים היה לחפש את פרנסתם בחו"ל. אולם גם שם הסחר הופך למסובך יותר ויותר: חקיקה של הקונגרס האמריקאי ופיקוח הדוק של האו"ם ושל ארגוני זכויות אדם צמצמו מאוד את היקפו, ואולי גם את היקף שפיכות הדמים.

למרות ההגבלות עדיין מדובר בשוק עצום: לפי נתוני משרד הביטחון היצוא הביטחוני מישראל הסתכם השנה בכמעט 4.2 מיליארד דולר, 800 מיליון יותר מאשר ב-2005. דוח של "אמנסטי", שהתפרסם לפני חודשיים, טוען כי ישראל ייצאה שני שלישים מהנשק שייצרה.

ההגדרה "יצוא ביטחוני" נרחבת מאוד, ומקיפה את כל סוגי כלי הנשק, מאקדחים ועד טילים, משכפ"צים ועד מטוסי קרב. מטבע הדברים, רובו נעשה על-ידי חברות גדולות. השבועון האמריקאי "דיפנס ניוז" דירג ביולי השנה את מאה חברות סחר הנשק הגדולות בעולם, והצביע ביניהן על ארבע ישראליות: התעשייה האווירית (מקום 31), אלביט מערכות (45), רפא"ל (57) והתעשייה הצבאית (92).

הסוחרים והמתווכים הקטנים פועלים בצלן של הענקיות הללו, ואין רבים כאלה: בישראל יש כיום 88 בעלי רישיון לסחר בנשק קל, אולם רק כ-40 מהם עוסקים בכך בפועל. הם רוכשים כלי נשק קלים או עודפים של מערכת הביטחון, ומסתובבים באפריקה ובדרום אמריקה כדי למכור, לעתים גם תמורת שקים של קקאו או וניל. הם חורשים חנויות קטנות לכלי נשק, בארצות הברית ובמרכז אמריקה, מפרסמים מודעות בעיתונות מקצועית של אספנים, ונתקלים גם בשלל טיפוסים מפוקפקים. חלקם ישמחו למכור גם אביזרים צבאיים אחרים חוץ מנשק, או לתת "ייעוץ ביטחוני", ביטוי נקי לאימונים צבאיים. אחרים ייבאו לישראל כלי נשק מיוחדים, כאלה שהמדינה לא יכולה לקנות באופן רשמי.

מטבעו של המקצוע, העוסקים בו מעדיפים לשמור בקנאות על פרטיותם. כל פיסת מידע שמתפרסמת, אמרו רבים מהם ל-G, עלולה להזיק לעסקים או לחיים הפרטיים. למרות החששות, שלושה מהם - מגן, שרגא קורץ ואבי רובין, הסכימו לפתוח צוהר קטן אל עולמם ואורחות חייהם של סוחרי הנשק הקטנים בישראל.

"אני סופר נהנה"

מצ'ואיזם, עניין כמעט אובססיבי בכלי בנשק, ונכונות להרבות בנסיעות לחו"ל הם כנראה חלק מחייהם של העוסקים בסחר נשק. חוסר בצורך להתנצל, לעומת זאת, הוא כנראה תנאי בסיסי לעיסוק במקצוע.

"אני לא צבוע ולא יפה נפש. אני לא חושב שיש דבר כמו טוהר נשק. כלי נשק נועדו להרוג, לא לצייר ציורים. אבל אם אני לא אמכור, יש 250 אחרים שכן ימכרו", אומר שרגא קורץ (53), בעל חברת "ש.ק סחר בינלאומי" מטבעון. "אני חי עם זה בשלום. ההרג אמנם קיים, אבל לא הנשק הורג אלא היד שלוחצת על ההדק, וזה הבדל גדול. אני מעריך שהנשק שלי לא מגיע לידים הלא-נכונות".

קורץ השתחרר מהצבא לפני עשר שנים בדרגת סגן אלוף. בתפקידו האחרון הוא היה ראש ענף ארגונים בינלאומיים בצה"ל, ועם שחרורו החליט לנצל את הקשרים שטווה. הוא קונה נשק וציוד משומש ממשרד הביטחון, ומוכר לאספנים "חובבי היסטוריה צבאית" בארצות הברית, בגרמניה ובאנגליה, ולחנויות נשק במרכז אמריקה ובדרומה. "אני קונה את כל הנשק המשומש פה בארץ. זה נמכר במחירים נמוכים מאוד כי זה לא נשק מודרני. חנויות מוכרות את זה כנשק להגנה עצמית, במחירים זולים ולכל דכפין". קורץ מדגיש שהוא לא מתעסק לא עם צבאות ולא עם משטרות: "כל מה שמריח מפוליטיקה, אנרכיה או היררכיה הוא לא בתחום שלי".

אבי רובין (41) מבת חפר התגלגל לסחר בנשק דווקא בעקבות רצח רבין ב-1995. עד אז הוא התפרנס ממטווח העיר נתניה. "תוך שלושה חודשים הייתה צניחה של כמעט 80% בהכנסות (בעקבות הרצח הוחמרו מאוד הקריטריונים לרישיון נשק, ד' ב')", הוא מספר. "החלטתי לעשות סוויץ' ופניתי למגזר הצבאי והממשלתי. הייתה לי יכולת עסקית מאוד גדולה, שלא מימשתי עד אז כי נראה לי מוזר שאני, קצין צלפים בצבא, אמכור לחבר'ה שלי. היום אני מייבא רובים, שהמדינות שמייצרות אותם לא יודעות שזה מגיע לישראל, כי אנחנו תחת חרם אירופי ואמריקאי. אני בהחלט לא תע"ש, אלא הספק הקטן שמביא את האמצעים המיוחדים שאף אחד אחר לא יכול להביא". רובין בהחלט מרוצה מהמקצוע שבחר: "אני לא חושב שיש כמוני עוד הרבה אנשים בארץ, שקמים בבוקר ומרגישים שהם סופר נהנים".

רקע צבאי, קשרים והבנה בכלי נשק הם לא התשובה היחידה לשאלה איך מתגלגלים להתפרנס דווקא מסחר בנשק. כל שלושת הסוחרים מספרים בגאווה כיצד מילדות אהבו כלי נשק. "כילד אני זוכר שכשאחי הקטן היה בוכה בעריסה היו נותנים לו אקדח שישחק אתו. כשאני הייתי בן 8, אבא היה מרשה לי לישון עם אקדח טעון. את הבן שלי, בגיל שנה וקצת, כבר לימדתי להכניס ולהוציא מחסנית", מספר מגן.

קורץ, שהמשפחות של הוריו "נשחטו" כהגדרתו בשואה, מספר שגדל על סיפורים מיליטנטיים ששמע מאביו, שבמלחמת העצמאות היה בין כובשיה של רמלה. את הסליק הראשון הוא גילה בבית דודתו בכפר ביל"ו, וכשהיה בן 11 זרק לראשונה רימון וירה ב"סטן", תת-מקלע שהיה בשימוש המחתרות. "כשהייתי בן 13 היו לי 15 פריטים באוסף חרבות, כידונים ומצ'טות. אחי הגדול רצה אותו. החלפתי אתו את האוסף תמורת משקפת שדה. כשהוא היה בן 18 היה לו כבר אוסף של 50-60 פריטים, ואז התחלתי גם. התחרות נמשכת עד היום", מספר קורץ. הכניסה לביתו בטבעון מקושטת בעוגן ששוקל טונה וחצי ושהגיע מאונייה מצרית טבועה. אוסף הנשק מוסתר במרתף גדול. "הקומות שמעל חפות מכל נשק. אשתי לא מוכנה שיהיה נשק בבית. היא דוגלת בפאנג-שוואי", הוא מסכם.

גם אבי רובין החל להתעניין בכלי נשק כילד. "היינו לוקחים את הרובה של אבא בלי שהוא ידע. מגיל 14 עבדתי בחנות למכירת נשק מהוותיקות בנתניה".

אתה גם אספן?

"ברור, זה חלק מהמחלה. מתחת למטווח יש לי מרתף של שתי קומות. זה נראה בלגן, אבל יש שם דברים שהרבה אספנים היו מוכנים לשלם הון כדי לקבל. אנשים רואים את זה ומתבלבלים. יש לי את אחד האוספים המרתקים בארץ של נשקים שקשורים להקמת המדינה".

קווים אדומים

הסרט שר המלחמה, בכיכובו של ניקולאס קייג', הציג את חייו של סוחר נשק ציני שמכר לכל המרבה במחיר - לדיקטטורים באפריקה, ולאויביהם. לקייג', כל עוד המזוודות עמוסות הדולרים הגיעו, לא היו דילמות אם למכור או לא. אצל הסוחרים הישראלים, לעומת זאת, הדילמות הללו לא נדירות. הן מופיעות בעסקות שלא לגמרי ברור מי עומד מאחוריהן, וכן כאשר מתעוררים פקפוקים לגבי טופס ה"משתמש הסופי" של האו"ם, שבו הקונה מצהיר על יעדו של הנשק.

הדוח של אמנסטי פירט כיצד עוקפים סוחרים וקונים את הגבלות הסחר. דרך אחת, קלה במיוחד, היא רכישת נשק בחלקים ממקומות ייצור שונים בעולם. פרצה אחרת היא מכירה דרך מדינה "מתווכת". מנכ"ל "אמנסטי ישראל" אמנון וידן אומר שעובדה ידועה היא שנשק ישראלי מצא דרכו לאזורים שבהם הוא לא אמור היה להיות: "אי-אפשר לעצום עיניים ולהתחבא מאחורי עסקות סיבוביות כשנשק ישראלי מגיע למקומות כמו ליבריה,או רואנדה בתקופת הג'נוסייד".

רובין אומר כי מעבר למגבלות החוקיות, קווים אדומים הם גם עניין מצפוני אישי. "לא תמיד אפשר לדעת. יכול להיות שאותו לקוח שאתה מוכר לו באיטליה, מעביר לרומניה, ומשם זה מתגלגל ללבנון. אני באופן אישי לא מכרתי לאנשים פרטיים בחו"ל, ולכן גם אין לי בעיה מצפונית. הדילמות נוצרות כשאתה לא יודע מול מי אתה עומד, כשמדובר בכל מיני סוחרים וחברות קש שאתה לא יודע מה האינטרסים שלהם ולאיפה הנשק יגיע. בסופו של דבר אתה הרי לא מוכר פרחים - אתה מוכר כלי הרג".

גם מגן אומר שהוא לא עושה עסקות אם אינו יודע מי הקונה. "אם טופס משתמש סופי מגיע חתום ממדינה מסודרת, דוגמת תאילנד, אתה יודע שזה לא עובר הלאה. אם זה בא ממדינות שאתה לא בטוח, למשל באפריקה או באסיה, זה סיפור אחר. הייתה לי הזמנה למערכות ניווט למדינה באסיה. הבנתי מהיצרן שלמדינה שביקשה להזמין אין את הכלים שבהם המערכת מורכבת. בבירור קצר התברר שמי שצריכים את המכשור הזה הם האיראנים. עשיתי אחת ועוד אחת, ואמרתי, האיראנים שיחפשו את החברים שלהם. אני לא מוכן לעבוד איתם".

במקרה אחר, מספר מגן, "היו אצלי שני אנשים ממדינה במזרח אירופה שרצו לקנות טילי כתף רוסיים. היום זה הנושא הכי רגיש בעולם, בעיקר בישראל, כי אפשר להפיל איתם מטוס בקלות. שאלתי אותם בשביל מה הטילים, והם ענו שיש אצלם מובלעת שאליה מגיע מטוס של מדינה אחרת שמביא לה אספקה, והם רוצים להפיל אותו. רשמית אפשר היה לספק להם את הטילים בצורה הכי חוקית בעולם, שכן ההזמנה באה מממשלה. אבל להפיל מטוס עם טיל כתף רוסי יעשה פיצוץ עולמי. אז אמרתי להם - אני לא מכיר אתכם, ולא מספק לכם".

"משלמים בקקאו ובווניל"

אימונים צבאיים, עסק שלא-מעט יוצאי צבא בישראל מכירים מקרוב, הוא בונוס שלרוב מתווסף לקשר עסקי מתמשך. רובין יצא למספר הדרכות כאלה במדינות באפריקה ובמזרח אירופה, והדריך ירי בקלאצ'ניקוב, במיקרו גליל ובאקדחי יריחו, שסיפקה חברה ישראלית. "היינו שבעה חבר'ה מיחידה מובחרת", הוא מספר על אחת ההדרכות הללו במדינה באפריקה. "חיינו בכלוב של זהב - וילה על האוקיינוס עם סירת מירוץ וג'יפים, בריכת שחייה וכל מה שאפשר לרצות. טריפ אמיתי, סוף הדרך. אבל לצאת משם אי-אפשר היה, כי אתה יעד למורדים".

לעבודה עם מדינות אפריקאיות מתלווים מדי פעם גם אמצעי תשלום אלטרנטיביים, שיכולים לכלול סחורות וגידולים. רובין: "אין סוחר נשק שאין לו 'מוצר' שלא קשור לנשק. כשאתה מוכר סחורה למדינה, ואין לה כסף לשלם, אבל יש לה יהלומים, סוכר, קפה או תה, עושים איתה ביזנס. גם אנחנו מתעסקים בזה, בקטן. עכשיו אנחנו מקבלים קפה, וניל וקקאו ממדינה באסיה, וסוכר גולמי בצורת קני סוכר וקפה ממדינה באפריקה על 'ייעוץ ביטחוני'. אנחנו מוצאים לזה שווקים בחו"ל. הכול עניין של טיימינג - למצוא מדינה שבדיוק צריכה את הקומודיטי הזה. כשאתה קונה סחורה כזאת, מיד ראשונה במחיר טוב, ואז מוכר במחיר בורסה, אתה מרוויח".

יש כמה אילי הון שעשו כך את ה"מכה".

"לי אין שאיפות לפנטהאוז במגדלי האופרה. זה לא מעניין אותי. השאיפה שלי היא להישאר כמו שאני, להיות מסוגל לשלם את החשבונות, לקנות לילדים מה שהם רוצים. אני נשוי, גר בבית ומבלה הרבה עם המשפחה. כל מי שאני מכיר מ'התותחים הכבדים' לא נשוי, או גרוש וחי על מזוודות".

מה אתה חושב על גאידמק?

"למיטב ידיעתי, גאידמק לא התעסק כמעט בנשק. הוא עשה את העסקה הגדולה של חייו בזכות קפה. הוא שילם את החוב הלאומי של אנגולה לרוסיה וקיבל קפה. אנגולה היא מיצרניות הקפה הגדולות בעולם. את הקפה הוא מכר לגרמניה, ששולטת בשוק הקפה העולמי. בעסקה הזאת הוא הרוויח מאות מיליונים".

דב מגן מספר כי האימונים שניתנים במדינות מסוימות אינם רק צבאיים. "צריך לאמן אותם לעשות את הכול. נשיא במדינה מסוימת יכול לגייס אנשים מהשבט שלו, שמעולם לא יצאו קודם לכן מהכפר, ולקחת אותם שיאבטחו אותו בחו"ל. הם לא יודעים מה זה מונית, מה זה מלון, איך להפעיל מעלית, או מה עושים בשדה תעופה. צריך ללמד אותם את הכול, כולל הכול. יש הרבה בדיחות איתם".

לדוגמה?

"פגשתי פעם רב-סרן של באפריקה. הסתכלתי וראיתי שכוונת הטווחים של הקלצ'ניקוב מכוונת למקסימום. שאלתי אותו, 'למה זה כך- אתם נתקלים במטרות ב'בוש' במקסימום 30 מטר, לא 800 מטר. הוא ענה, 'מה זאת אומרת? כדי לתת לכדור מקסימום כוח'. זה מסביר למה הם פספסו בטווחים קצרים".

עוד החמרה

הניסיונות להגביל את סחר הנשק בעולם לא פוסחים גם על ישראל. משרד הביטחון הביא לאחרונה לכנסת הצעת חוק שתחמיר את הפיקוח על הסחר, ותטיל עונשים כבדים כאשר היעד הסופי שאליו יגיע הנשק לא יתאים ליעד שהוצהר. הקנסות על-פי החוק המתוכנן יגיעו עד ל-10 מיליון שקל, ועונשי המאסר יגדלו. החוק המוצע ירחיב את האחריות גם למתווכים בעסקות נשק, לישראלים שמרכז חייהם בחו"ל, ולאזרחים זרים שפועלים מישראל. החוק הישראלי מצטרף להחמרה המשמעותית בפיקוח האמריקאי על סחר נשק בעקבות הפיגועים במגדלי התאומים. פרשת עמוס ירון, שלטענת האמריקאים הטעה אותם ביחס לעסקה ביטחונית עם סין, ושהביאה לסיום עבודתו במשרד, ממחישה את עוצמת הרגישות.

אין סוחר ישראלי שרוכש ציוד בחו"ל שלא חש בהחמרה. אבי רובין, שעבר לאחרונה שתי בדיקות של הסי.אי.אי: " מבחינתי הבדיקות שעשו לי זה סוג של תעודת הכשר. היום, לקבל אישור לייצוא ביטחוני מארצות הברית לישראל לוקח בין חצי שנה לשנה. רק לאחרונה עיכבו לי במכס משלוח של פנסים, ברכיות ושקיות מים, למרות שזה לא ציוד לחימה. מ-3,000 פנסים זרקו לי את כל הסוללות".

דב מגן אומר שההחמרה הצפויה בישראל תחייב אותו לשקול מחדש את עיסוקו. "הסיכונים שיהיו כרוכים בטעות גדולים מדי. אי-אפשר לקחת אחריות על יעד סופי, שאותו אי-אפשר לבדוק, ולהסתכן בקנס של 10 מיליון שקל". מגן מוסיף שההחמרה בפיקוח על הסחר אמנם מנומקת במאבק בטרור העולמי, אולם "יש פה גם אינטרסים כלכליים של התעשייה האמריקאית. מי שיפסיד מזה הוא מדינת ישראל, שמרוויחה ממכירת ציוד כזה. אולי עדיף כבר לעבוד עם נפט".

ילדים פציפיסטים

גם אחרי שהתחביב הפך למקצוע, עדיין ישנם גאדג'טים שמצליחים לעורר את התלהבותם של הסוחרים. "פלאפון יורה ראית? שלט של אוטו יורה?" שואל רובין. "נשים משוויצות בתכשיטים, אני משויץ בזה".

מה יקרה עם האוסף שלך בגיל 70?

"הילדים שלי, תאומים בני 11, כבר הרגו אותי כמה פעמים וחילקו את הירושה. הם הולכים אתי לצוד, וכבר חילקו מאה פעמים את האוסף ביניהם. הם בסדר גמור".

אצל שרגא קורץ המצב הפוך. לא די בכך שאשתו דוגלת בפאנג שוואי, אלא שחמשת בניו סולדים מנשק. "הבנים כולם בוגרי יחידות עילית צבאיות ופציפיסטים גמורים, שונאי נשק. אפילו למטווחים הם לא הולכים אתי. הבן שלי, שהיה בשייטת 13, הוא כיום סרבן מילואים".

איך יצאו לך ילדים כאלה?

"אולי זה בגלל האובססיה של האבא".

אז האוסף שלך בסכנה?

"אני לא אתרום אותו למדינה כי אף אחד לא יעריך את זה. אני מקווה שיבוא איזה שייח' מאיזה מדינה ערבית, משהו כמו כוויית, קטאר או עומאן, ויקנה. אוסף החרבות שלי שווה כסף, ושיח'ים אוהבים סוסים, נשים וחרבות. אני לא צוחק, אני באמת מחפש". " גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>

 
חזרה למעלה