משדרים עסקים (קורסים) כרגיל

נהלים ונושאי משרה בחברות שנקלעות לקשיים כלכליים עומדים לא אחת בפני סיטואציה לא פשוטה: מתי להזמין עוד סחורה או לבקש אשראי נוסף בניסיון להציל את החברה, ומתי צריך כבר להרים ידיים ולא לקחת עוד סיכונים. מדובר, למעשה, בשאלה משפטית הנוגעת לגבול שבין חובת נושא המשרה כלפי החברה ומחויבותו לקידום האינטרסים שלה, לבין אחריותו כלפי צדדים שלישיים, המנהלים עסקים עם החברה.

הדילמה עולה לא אחת במקרים של חברות הנקלעות לקשיים. בין היתר, היא נשמעה בפרשת קלאבמרקט, שם טענו חלק מהספקים כי זמן קצר לפני הקריסה, עוד הוזמנה מהם סחורה, תוך שהרשת משדרת להם "עסקים כרגיל", מבלי לגלות להם את מצבה הקשה ואת החובות הכבדים. בעבר, התנהלות כזו נחשבה לעיתים קרובות לניהול עסקים בתרמית וניתן היה לחייב אישית את נושאי המשרה בחובות החברה.

לפני כשלוש שנים, קבע בית המשפט העליון בהלכת פניגשטיין, שאם המנהלים פעלו בתום-לב בניסיון להציל את החברה, הם אינם חייבים לרוץ ולספר לספקים ולנושים שהיא בקשיים, כי הדבר יחסל את הסיכוי לשקם אותה. השופט אליהו מצא קבע, שצריך שבלב המנהלים יקונן "חשש ממשי וקונקרטי" שהחברה תהפוך לחדלת פירעון, וגם אז לא ברור "אם ועד כמה חייב צד לעסקה מסחרית לגלות אודות קיומו (של החשש) לצד השני".

כשהמנהל מאמין שהוא יכול להציל את החברה, הוסיף מצא, חובת הגילוי היא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. אחריות אישית של המנהל בנסיבות כאלו, כך נקבע, תתגבש רק אם קיימים נתונים מיוחדים החורגים מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה.

כאשר מדובר בחברה הנמצאת בהקפאת הליכים, נוטים במגזר העסקי להתייחס לעסקים עם המנהלים המיוחדים והנאמן כאל "עסקה בטוחה", משום שכל פעולה משמעותית שהם מבצעים כפופה לפיקוח ואישור בית המשפט. אבל מתברר, שלעיתים מדובר באשליה בלבד.

באחרונה ניתנו במחוזי בירושלים שתי החלטות, שעסקו לראשונה באופן ישיר בשאלת החובה המוטלת על נאמן של חברה בהקפאת הליכים, לגלות לספקים שהתשלום עבור הסחורה מותנה בקבלת תשלומים עתידיים. שתי ההחלטות ניתנו בעניינה של החברה הקבלנית י' זקן ובניו מפעלי בנייה, ששימשה בעיקר קבלן מבצע בהקמת פרויקטים למגורים, והגנו על הנאמנים כך שפטרו אותם מחובת גילוי זו. ב-2003 נכנסה החברה להקפאת הליכים בשל קשיים כלכליים, ורו"ח אילן שגב מונה כנאמן לגיבוש הסדר נושים.

בין היתר, בנתה י' זקן 82 יחידות דיור עבור חברת הבנייה אלי ראובן ופרויקט של 68 יחידות דיור עבור חברת אייל קוטלר. חברת "אחד לבניין" וחברת "דאר אלכרמה" סיפקו לה סחורה לפרויקטים אלה עוד לפני צו הקפאת ההליכים, וטרם קיבלו את כספן. גם לאחר מתן הצו, הן סיפקו לה חומרי בניין בשווי 280 אלף שקל (אחד לבניין) ו-661 אלף שקל (דאר אלכרמה). תמורת הסחורה הן קיבלו מהנאמן צ'קים דחויים. בסופו של דבר, נכנסה י' זקן לפירוק ובקופתה לא נותר כסף לשלם לספקים. אי-כיבוד הצ'קים נבע מכך, שגם חברות אלי ראובן ואייל קוטלר נכנסו לפירוק והצ'קים שהן מסרו לזקן לא כובדו.

אחד לבניין טענה, באמצעות עו"ד יעקב מאיר בן-שושן, שהנאמן שגב התרשל בתפקידו, פעל בלא אישור בית המשפט ובחריגה מהחלטותיו, כשלא גילה לה שהחברה תוכל לפרוע את הצ'קים רק אם התחייבויות שקיבלה ייפרעו. היא ביקשה להטיל עליו אחריות אישית ולחייבו בחובה של החברה כלפיה, וזאת בשל הפרת חובת הזהירות שלו כנאמן.

שגב, שיוצג ע"י עו"ד אילן שביט ממשרד צדוק ושות', טען כי הוא פעל בהתאם להחלטת בית המשפט, פעולותיו היו בגדר הסבירות, והוא זכאי להגנה כבעל תפקיד. לדבריו, בקופת החברה לא היה כסף והוא קיבל את אישור הנשיא דאז, ורדי זיילר, לקבל אשראי כנגד צ'קים עתידיים, כשעמדת הכנ"ר לפיה ייתכן תרחיש שההמחאות שיימסרו לספקים בתקופת הקפאת ההליכים יחוללו, היתה מונחת לפניו.

לעמוד על המשמר

השופט יוסף שפירא דחה את בקשת אחד לבניין. "אינני סבור שהנאמן היה אמור להודיע לכל בית עסק שאצלו רכש חומרים או ציוד או שירותים, על כל בקשה שהוא מגיש לבית המשפט", פסק. "המבקשת היתה ערה לכך שמדובר בנאמן בהקפאת הליכים, והיתה אמורה לעמוד על המשמר. המבקשת ידעה עם מי בדיוק היא ממשיכה לעבוד ולספק לו סחורה. אכן, אפשרות שתקלה תיגרם נלקחת בחשבון, ומכאן ההכרה בחוב מסוג זה שנגרם כתוצאה מהפעלה גירעונית המאושרת על ידי בית המשפט, כחוב בדין קדימה".

נהפוך הוא, הוסיף שפירא, מהדו"חות והבקשות שהגיש הנאמן עולה, שלא רק שהתנהגותו כלל לא היתה רשלנית, אלא שהיא היתה מחושבת והוא ויסת את הוצאת ההוצאות בזהירות הראויה. "גם אילו שיקוליו הכלכליים של הנאמן היו מוטעים, ואינני סבור שכך היה במקרה דנן בנסיבות העניין, עדיין לא ניתן לומר שהם הגיעו כדי רשלנות. הוא ציטט מספרם של השופטת ורדה אלשיך ועו"ד גדעון אורבך, שסברו כי נדרשת "חריגה ברורה מאמות מידה סבירות כדי להטיל אחריות אישית, בעיקר אם מדובר בנזק בסכומים גבוהים העולים על הערבות האישית".

רגע קריטי

שפירא הסביר את הרציונל שבמתן הגנה לבעל תפקיד, הפועל כידו הארוכה של בית המשפט. "הנאמן מנסה להציל את חיי החברה ברגע קריטי בחייה. משמוגש דו"ח וממנו עולה כי יש סיכוי להקטין את גירעונה של החברה, ופועל יוצא מכך שנושיה ירוויחו וחובם יקטן, תהליך שהחל במקרה דנן, הרי שיש לקחת סיכון ש'הניתוח' לא יצליח, גם אם יאריך מעט את חיי החברה. בגדרי סיכון זה, משתלבים אף ספקים שלעיתים כבר 'מושקעים' בחברה סכום מסוים, ומקווים כי המשך ההספקה יתרום להצלחה, באופן שניתן יהא לקבל גם חלק מהחוב טרם הקפאת ההליכים".

"אחד לבניין" ידעה, כאמור, שהצ'קים שקיבלה מותנים בצ'קים דחויים שקיבלה י' זקן מאחרים. לעומתה, נקודת המוצא בבקשה של "דאר אלכרמה" לחייב את שגב באחריות אישית היתה, שהיא לא ידעה על כך. באמצעות עו"ד עודד הכהן טענה אלכרמה שבעת הזמנת הסחורה והתשלום עבורה יצר הנאמן מצג לפיו "עסקים כרגיל". באי-גילוי העובדה שהצ'קים שקיבלה מותנים, הוסיפה, הופרה חובת הגילוי המוטלת על צד לחוזה בכלל, ועל נאמן כפקיד בית המשפט בפרט.

"מבחינתו של נושה", טענה, "כל הרעיון שבבסיס הפעלת מפרק או נאמן בחברה בהקפאת הליכים, הוא שמכאן ולהבא אי-אפשר ליפול יותר, שמכאן ולהבא כל הרעיון של בעלי חברה שהטעו נושים או הסתירו את מצב החברה כדי להרוויח כסף כבר אינו קיים, שישנו אדם אחראי ואם הוא רוכש ממך - הוא ישלם לך". לדבריה, "פסיקה ש'תפטור' את הנאמן מחובו הנטען, עשויה להביא לפגיעה במעמד מוסד הקפאת ההליכים, בין היתר מאחר שתיצור חשש בקרב נושים פוטנציאליים מיצירת קשרים עסקיים עם חברות הנמצאות במעמד כזה".

שגב, שיוצג הפעם ע"י עוה"ד דייויד אבולעפיה ושלומי סבג ממשרד אהרנסון, שר, אבולעפיה, אמודאי ושות', טען שכלל לא היתה מוטלת עליו חובת גילוי בדבר מצבה הכלכלי של החברה, וכי לא חרג מהמקובל בחברות בנייה המסתמכות על תקבולים עתידיים.

השופטת חנה בן-עמי אימצה את קביעתו של השופט שפירא, והזכירה שלפי הלכת פניגשטיין, "אין מוטלת על חברה חובה לגלות פרטים אודות מצב כלכלי קשה, כל עוד שאין חשש קונקרטי וממשי לחדלות פירעון". בן-עמי קבעה, שאלכרמה ידעה שהיא מספקת סחורה לחברה בהקפאת הליכים, "על כל המשתמע מכך, כולל האפשרות לקריסתה של החברה בסופו של יום. אמנם, עובדת ניהולה של החברה ע"י נאמן מקימה 'חזקת תקינות' כלשהי לפעולותיה, אולם אין בכך כדי ליטול העוקץ ממעמדה כשל חברה בהקפאת הליכים".

בן-עמי הוסיפה, שבמקרה זה הנאמן נתן צ'קים של מאות אלפי שקלים בלבד בהסתמך על צ'קים בסדרי גודל משמעותיים של כ-2.6 מיליון שקל שהיו בידיו, אלא שזמן פירעונם היה עתידי. "לא היתה כאן משום ידיעה ברורה ומפורשת, כי ההתחייבות לא תקוים, או נסיבות שבהן האורגן עוסק בגלגול אין סופי של כספים במטרה לדחות את הקץ, אולם ללא מוצא מעשי", קבעה.

אין אחריות אישית

בשולי הדברים העירה, שגם אם היה נקבע שהנאמן הפר את חובת הגילוי, "הרי שבהפרה כשלעצמה אין כדי להקים אחריות אישית לנאמן. ככלל, הטלת אחריות אישית תיעשה רק במקרים קיצוניים וחריגים בהם פעולתו הנטענת של הנאמן נעשתה מתוך זדון, רשלנות רבתי או חריגה מובהקת מסמכות".

היא גם דחתה את העילה הנזיקית לה טענה אלכרמה, ולפיה באי-היידוע יש משום הפרת חובת זהירות אישית של הנאמן כלפיה. "חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד", הזכירה השופטת. "עיון בטענות בדבר העילה הנזיקית לכאורה מעלה, כי למעשה עסקינן בעילה חוזית (חוסר תום-לב) בכסות נזיקית, ומאחר שהטענות החוזיות נדחו על פניהן, אין מקום לקבלן 'בדלת האחורית'". גם שפירא וגם בן-עמי קבעו, שהעובדה שהנאמן חתם על הסכמי ההתקשרות ועל הצ'קים אינה יוצרת התחייבות אישית מצידו, משום שהיא נעשתה בכובעו כנאמן.

(בש"א 2833/05, בש"א 7226/06). "