העתיקו בפול גז

הגשת וניהול תביעות לצווי מניעה בתחום ההסדרים במשק הגז הוא תחום משפטי מיוחד, שהחל ב-89'. באותה שנה נחקק חוק ההסדרים במשק המדינה, שפתח לתחרות את משק הגז לשימוש ביתי, כשקבע את התנאים למעבר צרכנים מספק גז אחד לשני והסדיר את ההליך בין הספק היוצא לנכנס. תחום ייחודי זה פותח בין היתר בעקבות הסדר פשרה בין חברות הגז, שהיווה בסיס לרפורמה, ושעו"ד יוסף עזגד היה אחד ממנסחיו.

מאז, התחרות בין חברות הגז השונות רק החריפה והן מרבות להתדיין בבתי המשפט. מספר עורכי הדין העוסקים בתחום הוא קטן יחסית. עו"ד עזגד, המייצג את חברת אמישראגז, ועו"ד יעקב שפיגלמן, לשעבר ממשרד ליפא מאיר ושות', ניצבו לא מעט משני צידי המתרס בבתי המשפט, כמייצגים צדדים יריבים בסכסוכים בתחום משק הגז. אחת הפעמים הללו הביאו אותם להתייצב זה מול זה כבעלי דין.

ב-2004 שכרה אמישראגז את שירותיו של עזגד כדי שיגיש עבורה בקשה לצו מניעה זמני וקבוע במחוזי בבאר-שבע נגד חברת גז יגל, שלטענתה לקוחותיה גרמו לה נזקים בעת המעבר אליה. עזגד ניגש למלאכה והגיש תביעה לצו מניעה קבוע וכן בקשה לסעדים זמניים. הוא חתם את שמו בכתבי הטענות ואף ציין אותו בראשם. גז יגל שכרה את שירותיהם של שפיגלמן ובני קמפנר ממשרדו, שהגישו בשמה תגובה לבקשה וכעבור יומיים גם תביעה נגדית ובקשה לסעדים זמניים נגד אמישראגז.

עזגד קרא את התביעה והבקשות לסעדים זמניים ונדהם. "בקשת לקוחות הנתבעים היא העתקה של הבקשה שהגישה אמישראגז נגדם", כתב בתגובה לבית המשפט. השוואת שתי התביעות העלתה שמדובר בהעתקה מילולית והעתקה מהותית, "כולל טעויות הכתיב, החיבור והפיסוק". כך למשל, ביקשה גז יגל בתביעה לאסור על אמישראגז להיכנס למתקני המילוי שלה, ואולם לגז יגל כלל אין מתקני מילוי גז. בתביעתה גם נאמר, "שכן המבקשת הינה חברה גדולה ומבוססת הפועלת מזה שנים רבות", למרות שהיא מעידה על עצמה כחברה בינונית-קטנה. עזגד החליט לא לשתוק, ויחד עם אמישראגז הגיש נגד שפיגלמן וקמפנר תביעה נזיקית בסך 340 אלף שקל לשלום בת"א.

"כלי שרת של אמישראגז"

באמצעות עוה"ד יעקב וחנה קלדרון ויונתן דרורי הם טענו, כי הקולגות שפיגלמן וקמפנר הפרו את זכויותיהם כשהעתיקו את כתבי הטענות, גזלו את המוניטין של עזגד, עשו עושר ולא במשפט והפרו חובה חקוקה. הנתבעים, שיוצגו ע"י עוה"ד עופר מוטולה ואורן מאור ממשרד נשיץ-ברנדס, הכחישו מצידם כל טענה להעתקה במובן חוק זכויות יוצרים ("היו פה מילות העתקה של סעיפי חוק ומילות חיבור"), והוסיפו שבכל מקרה אין לתובעים זכויות יוצרים בכתבי טענות. לבסוף טענו, שעזגד משמש כלי שרת של אמישראגז במלחמתה בחברות הגז הקטנות שמייצג שפיגלמן.

בחקירתו הנגדית בבית המשפט, הודה למעשה שפיגלמן בהעתקה מילה במילה של עשרות סעיפים מהתביעה והבקשה לסעדים זמניים של עזגד. לדבריו, כדי להכין את כתבי הטענות שלהם, הוא וקמפנר נטלו את כתבי הטענות של עזגד וסימנו עליהם לקלדנית במשרד את השינויים המתאימים, לפי צרכיהם. "אני ועו"ד קמפנר לא כותבים בכתב יד אלא מקלידים", הסביר. "עד כמה שראיתי, היה שלד מסוים שהוא (קמפנר) הכין והיו רווחים כאלה ואחרים והוא נתן לקלדנית להקליד את הקטעים הצהובים שהוא סימן לה שניטלו מתוך מסמך עזגד. ולאחר מכן הוא ביצע בהם שינויים". כך יצא, שהועתקו גם שגיאות הקלדה ותחביר. "כאשר סימנו לקלדנית ממשרדנו לקחת את אותם קטעים, אז היא הדפיסה".

כשנשאל אם קיבל רשות מעזגד ל"נטילה" זו, השיב: "לא. לעניות דעתי המשפטית לא הייתי זקוק לרשות כזאת". שפיגלמן טען שההעתקה בוצעה כדי "להעביר מסר שהפוסל - במומו פוסל". לדבריו, "ביקשנו ליצור לבית המשפט תמונת ראי". כך למשל, "היתה טענה כלפי הלקוחה שלי שהיא עושה ברכושה של אמישראגז הפקר והיא עושה בו כבשלה. מי שעושה הפקר ברכוש אדם אחר זה דווקא אמישראגז".

סיבה נוספת, לטענתו, נגעה לכך שהטענות ההדדיות של שתי החברות היו זהות וכך גם הסעדים שביקשו. כדי למנוע מצב בו יינתנו סעדים בניסוח שונה נגד שתיהן, דבר שעלול היה ליצור חוסר איזון ביניהן, הם השתדלו לנסח את הסעדים בצורה דומה.

השופטת דליה מארק-הורנצ'יק קיבלה את רוב התביעה, ככל שהיא נוגעת לעזגד וחייבה את שפיגלמן וקמפנר לשלם לו כ-82 אלף שקל. שנה בדיוק אחרי פסיקתה התקדימית, שהעניקה לראשונה הגנה בזכויות יוצרים על כתבי טענות (שהועתקו מעוה"ד קלדרון, שייצגו כאן), היא פסקה שוב ש"כתב טענות המוגש לבית המשפט מהווה 'יצירה ספרותית' הראויה להגנת זכויות יוצרים, ובלבד שכתבי הטענות עומדים בדרישת 'מקוריות'". ב"מקוריות" כוונתה לעצמאיות. היא הדגישה, שדי ברמה נמוכה של מקוריות וביטוי אישי, כלומר שהיצירה תהיה מקורית של המחבר ולא מועתקת מיצירה אחרת.

היא דחתה את הטענה, שאין "מקוריות" בכתבי טענות, בעיקר בתביעות ובקשות לצו מניעה, המוגשים מידי יום לבתי המשפט, משום שהניסוח והתוכן שלהם, סדר הסעיפים ואופן העלאת הטענות מוכתבים במידה מכרעת על-פי תבניות שנקבעו בתקנות סד"א, בפסיקה ובפרקטיקה הנוהגת. "טענות של חוק ומשפט", פסקה, "הן אמנם 'חומר גלם' שהוא 'נחלת הכלל', ואין עו"ד יכול להופכו לרכושו הפרטי ולמנוע מאחרים להשתמש בו, אלא אם 'חומר הגלם' עובד ע"י עוה"ד, מפרי רוחו, כיצירה עצמאית.

כתבי הטענות מוגנים

"הלשון המשפטית ועריכתם של כתבי טענות הם מלאכתם ונחלתם של כלל הפרקליטים. מעצם השיטה המשפטית שלנו הם מתבססים על הוראות הדין והתקדימים, שהם יצירות קודמות, קיימות". ואולם, הדגישה, כתב טענות יזכה להגנת זכויות יוצרים אם יעמוד, מבחינה איכותית, ברמה המינימלית ביותר של ביטוי אישי, "ובלבד שיש לכתב הטענות אופי עצמאי שונה מזה של החומרים מהם עוצב".

יוסי עזגד הציג בבית המשפט כתבי טענות שכתב בתחום מאז החלה הרפורמה (89'), והראה כיצד בעקבות פסקי דין באותם הליכים תיקן ושיפר את כתבי הטענות. בכך, קבעה מארק-הורנצ'יק, הוא הוכיח שהוא אכן ה"יוצר" של כתבי הטענות שלו. היא דחתה את טענת הנתבעים, לפיה זכות היוצרים שייכת לעו"ד ישראל קנטור, אצלו עבד עזגד עד 94', וקבעה כי כתבי הטענות נכתבו במשרדו של עזגד.

עזגד נדרש להוכיח, שהועתקו חלקים "ממשיים ומהותיים" מכתבי הטענות שלו ולא רק להראות דימיון מסוים בין כתבי הטענות, משום שלדימיון כזה עשויים להיות הסברים אחרים. השוואה בין כתבי הטענות, קבע בית המשפט, "מעלה כי הנתבעים העתיקו חלקים ממשיים ומהותיים, ואין מדובר בהעתקה על סמך השוואה מכאנית של מספר מילים או שורות דומות ביצירות, אלא לפי התרשמות מהיצירות בכללותן".

עיון במכלול כתבי הטענות, הוסיפה, "מעלה כי נעשתה העתקה מבנית מושלמת במבנה כתב התביעה המקורי והבקשה לסעדים זמניים, תוך העתקה ושימוש באותן מילים בכותרות הפרקים". כן הועתקו באופן מהותי סדר הצווים המבוקשים, הכותרות, מטבעות הלשון והרציונאל לחקיקה ששולבו באופן מקורי.

היא דחתה את ההסברים של שפיגלמן וקמפנר, כאילו רצו ליצור "תמונת ראי". "הדין וההלכה הפסוקה אינם מכירים בטענה זו כטענת הגנה נגד הפרת זכויות יוצרים", נימקה. כדי לטעון טענה כזו בשם חברת הגז, הוסיפה השופטת, היה עליהם "לבוא בידיים נקיות ובתום-לב ולהימנע מכל מעשה העתקה".

עו"ד עזגד הציג כתבי טענות של עורכי דין אחרים בתחום, ובכך, לדברי השופטת, הוכיח "שניתן להתייחס לאותו נושא כללי בניסוח שונה, תוך שימוש במבנה שונה, בשימוש בביטויים ובמילים שונות". חיזוק לקביעתה הביאה מכך, שחמש שנים קודם ייצגו עזגד ושפיגלמן שתי חברות גז בסיטואציה דומה ובגין אותן טענות, ואז כתב שפיגלמן כתבי טענות מקוריים משלו ולא נדרש להעתקה. "די בכך להראות שניתן היה לנסח את התביעה (שכנגד) באופן עצמאי".

לבסוף הוסיפה, שטענת הנתבעים שעומדת להם הגנת "הטיפול ההוגן" עומדת להם לרועץ, משום שהיא מהווה הודאה נוספת בכך שהיתה העתקה. לדבריה, מדובר בטענה חלופית סותרת, משום שההגנה אומרת שנעשתה העתקה אך נעשה שימוש הוגן ביצירה. בכל מקרה, קבעה, "טיפול הוגן" לא היה כאן.

השופטת פסקה לעזגד פיצוי מקסימלי בלא הוכחת נזק בסך 20 אלף שקל על הפרת זכות היוצרים החומרית, וציינה שהסכום מקסימלי משום שהתריע פעמיים בפני שפיגלמן וקמפנר לחדול מההעתקה ולהגיש כתבי טענות חדשים אך הם סירבו ואף הגישו כתב תביעה מתוקן שהיווה העתקה. היא ציינה שאין לראות הפרה בכך סעיף שהועתק, משום שלא הוכחה עצמאות יצירתית בכל אחד ואחד מהם או שכל אחד הוא בעל חשיבות כלכלית משל עצמו. היא פסקה פיצוי נוסף בסך 30 אלף שקל בשל הפגיעה בזכותו המוסרית של עזגד (הגשת כתבי טענות מועתקים מבלי ששמו צוין בהם).

שפיגלמן וקמפנר אף חויבו בפיצוי בסך 7,700 שקל בגין עשיית עושר ולא במשפט, בכך שהתעשרו על גבו של עזגד, כשחייבו את גז יגל בשכ"ט עבור 13 שעות עבודה בגין התיק. היא קבעה לפי אומדן, תעריף של 1,100 שקל לשעת עבודה וקיבלה את עדותו של שפיגלמן שהשקיע 7 שעות בהכנת כתבי הטענות, שלמעשה העתיק. עם זאת, נדחתה התביעה לגזל מוניטין, בנימוק שפיצוי כזה חופף את עילת עשיית עושר.

שפיגלמן וקמפנר חויבו גם ב-15 אלף שקל שכ"ט עו"ד ובכ-9,000 שקל הוצאות משפט. תביעתה של אמישראגז נדחתה מסיבות טכניות ובנימוק שזכויות היוצרים שייכות רק לעזגד היוצר ולא לשולחו, במיוחד כשאין ביניהם יחסי עובד-מעביד. היא חויבה בהוצאות בסך 15 אלף שקל (ת.א. 72672/04).