מפסיקים לאכול את הלב

איזה סוג אכלן אני? שאלה מוזרה אם ניקח בחשבון שכולנו אוכלים בראש ובראשונה כדי שנוכל להתקיים. אבל אנחנו לא ממש יודעים למה אנחנו אוכלים, מה מניע את האכילה שלנו, לפי מה אנחנו בוחרים לאכול ומתי אנחנו מפסיקים. משהו במנגנון הטבעי שלנו נהרס. מי מאיתנו לא חוזר מהעבודה עייף ותשוש, פותח את המקרר, עומד מולו ומחפש משהו טעים - לא כי הוא מת מרעב אלא סתם כי בא לו, כי הוא עייף, עצוב?

על-ידי חלוקה לדפוסי אכילה ננסה להבין איזה דפוס אכילה מנהל אותנו, ואיך הוא משפיע על ההתנהגויות שלנו סביב האכילה. מתוך זה נגיע לשורשים שיובילו אותנו לאימוץ אכילה בריאה יותר - אכילה אינטואיטיבית.

כל-אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו כמתאפיין על-ידי דפוס אכילה זה או אחר, אך בודדים מאיתנו יכולים להודות בפה מלא שהם אכן אכלנים אינטואיטיביים. שיא האבסורד הוא שאכילה זו הייתה מנת חלקנו כשבאנו לאוויר העולם. בהיותנו רכים בשנים בכינו כשהיינו רעבים והפסקנו לאכול רק מששבענו. משהו קרה במהלך חיינו, ששיבש את המקום הטבעי הזה. אם זה הדיאטות, חוקי המותר ואסור, הרצון להתאים לסטנדרטים חברתיים המרדף אחר הבריאות, הנמדד במשקל, קלוריות, אוכל טוב ואוכל רע. איבדנו את האמון בקול הפנימי, המצוי בתוכנו ומכוון את התחושות והצרכים שלנו. איבדנו את היכולת להאמין במסרים של רעב ושובע שהגוף מעביר לנו. במקום זה פיתחנו תלות בקודים חיצוניים, בחוקים, באמונות ובטקסים המכוונים וקובעים עבורנו את יחסינו לגוף, למשקל, לאוכל ולאנשים אחרים.

המטרה שלנו היא לנרמל את הדיאלוג שלנו עם האכילה, לאכול כאשר אנחנו חשים רעב, לאכול מתוך בחירה חופשית, הנאה ומלאות, ולהפסיק לאכול כאשר אנחנו שבעים ונינוחים, וזה מבלי שהאכילה תותיר בנו אשמה, בושה או חרטה.

* הכותבת היא דיאטנית קלינית מומחית בגישות פסיכולוגיות להשמנה, התנהגויות אכילה וגישות HAES. לתגובות: k_ay@netvision.net.il