אבסורד צווי הארנונה דורש תיקון

נהוג לראות את הרשות המקומית ואת החייבים בארנונה כשני מתאבקים בזירת האיגרוף. הרשות נתפסת ברגיל כמי שכל מעייניה הינם להגדיל, עד כמה שניתן, את גובה הארנונה ואת השטחים לחיוב, מכאן להבא וגם באופן רטרואקטיבי; החייבים - תושבי הרשות ובעלי העסקים - נתפסים כבעלי אינטרסים הפוכים, אלה העסוקים בדרכים שונות ומורכבות להקטין את בסיס המס, להפחית את שיעורי הארנונה, ואם אפשר - גם לקבל בחזרה תשלומים ששולמו בעבר.

הצמצום שחל בשנים האחרונות בהעברת כספים מהמדינה לרשויות המקומיות רק הגדיל את תלותה של הרשות בהכנסותיה מארנונה. אך טבעי הוא שהרשות מחפשת דרכים שונות על מנת להגדיל מקור הכנסה זה, ונוקטת בשיטות שונות - שינויים בצווי הארנונה, ביצוע סקרי מדידה, הגברת אמצעי אכיפה ועוד.

ידם של החייבים אינה נותרת על התחתונה, מאחר שהארנונה מהווה חלק מכובד בטור ההוצאות של בעלי דירות ובעלי עסקים בפרט, אך טבעי שעירנותם גוברת. צורך זה, בצד הקמתן של חברות המתמחות במתן שירותי בדיקת חיובי ארנונה, הביאו לגלים של תקיפות נגד הרשות להקטנת המס ואף להשבת תשלומים ששולמו בעבר. כל אלה הביאו להצפה של בתי המשפט, על ערכאותיהם השונות.

בצד האינטרס של הרשות להגדיל את בסיס המס ואת שיעורי הגבייה מהחייבים יש לה אינטרס נוסף, חשוב לא פחות, והוא לעודד כניסתם של עסקים חדשים לתחומה, לעודד הרחבת פעילותם של עסקים קיימים ומניעת בריחתם לרשויות שכנות. אחת הדרכים להשיג מטרה זו הינה להקטין את שיעורי הארנונה, לעסקים חדשים/גדולים/מתרחבים וכד'.

אך אליה וקוץ בה: הרשות אינה מוסמכת לעשות כן ללא קבלת אישורים מתאימים. איסור זה מקורו בחוקי ההקפאה שנחקקו באמצע שנות ה-80, במטרה להילחם באינפלציה שדהרה אז, על מנת לייצב את המשק ולמנוע מהרשויות להגדיל את בסיס חיובי הארנונה. חוקים אלה מונעים מהרשויות הלכה למעשה לשנות את בסיס החיוב, בהשוואה למצב בשנת 1986, אלא באישור שר הפנים ושר האוצר.

ידם של האחרונים קפוצה ביותר - בין אם הרשות מבקשת להגדיל את שיעורי המס ובין אם היא מעוניינת להקטין אותם, לתת הנחות או הקלות או כיוצא באלה - רק לעיתים רחוקות ביותר ניתנים האישורים. נימוקי השרים הם שונים ומגוונים, אך התוצאה הינה אחת - הרשות המקומית חסומה מלהתאים את צווי הארנונה שלה למאה ה-21, לשימושים ולצרכים המשתנים, למצוקות הכלליות או המקומיות, לתחרות העצומה ברשויות שכנות ועוד.

הנפגעים הם בראש וראשונה בעלי הנכסים - דירות ועסקים. הפיתרון של מעבר מרשות אחת לשנייה אינו מהווה כמובן פיתרון ממש. אך גם הרשויות נפגעות - בין משום שעסקים בורחים מהן לרשות אטרקטיבית יותר, ובין אם משום שהקרבות בזירות ההאבקות מתעצמות.

והפתרון? נראה כי הגיע הזמן שהניצים יחברו למאבק משותף לשינוי החקיקה, באופן שיקנה לרשויות מרחב פעולה גדול יותר להפחתת הארנונה, ועד אז - יאחדו כוחותיהם ויכולותיהם למאבק ציבורי משותף, לשכנע השרים לאשר השינויים המבוקשים.

הכותבת הינה עו"ד, שותפה במשרד הררי טויסטר ושות', מומחה בדיני ארנונה.