מי הוא ה"רובין הוד" האמיתי

במציאות חיינו אנו נוהגים, לא אחת, לראות ברשויות הציבוריות, ובכללן הרשויות המקומיות, סמל לחזק, העשיר והעריץ, ובאותה נשימה אנו מקטלגים את ה"תושבים הפשוטים" כאביונים, החלשים והטובים. מי שנאבק ברשות הציבורית ויכול לה הריהו בבחינת "רובין הוד" מודרני. ומנגד, חיצי ביקורת נוקבים נשלחים נגד הרשויות, שעה שהן נלחמות על נכסי הציבור. אך מיהו בעצם ה"רובין הוד" האמיתי?

רבות כבר נכתב על "מגיפת הפלישות לשטחים ציבוריים" - בעל קרקע חומד לו את השטח הציבורי שגובל בחצרו הפרטית, ובאופן שיטתי ועקבי הוא מספח לו שטחים להרחבת חצרו הפרטית. איזו רשות מסוגלת, מבחינת משאבים וכח אדם, לבלוש יום יום בכל מקום, אחר הנעשה?

כך גם עדים אנו להשתלטותם של בעלי עסקים שונים - קיוסקים, חניונים וכד', על שטחים ציבוריים, ללא תמורה וללא כל דין. מבחינה עיונית קיים קונצנזוס שמחובתה של הרשות המקומית לפעול להשבת הקרקעות הציבוריות לידיה; הרי שטחי הציבור שייכים לציבור, ונועדו לשרת כל אחד מתושבי הרשות.

מבחינה מעשית, המצב שונה לחלוטין: טחנות הצדק טוחנות לאט מאוד, כך שגם אם בסופו של דבר ההליך המשפטי מסתיים לטובת הציבור, הרי שבפועל נהנים הפולשים משנים ארוכות נוספות של שימוש בחסות הליכים אלה.

גינות ציבוריות ופארקים הם דוגמה נוספת לניסיונה של הרשות המקומית לסייע לחלש. יתרונו של התושב העשיר והחזק על שכניו שידם אינה משגת גדול וברור - תושב שכונת וילות, בעל חצר פרטית גדולה, בריכת שחייה ומוסך לאחסון צי כלי הרכב שלו, אינו זקוק דווקא לרשות שתדאג לו, אך מי שמתגורר בבניין דירות משותף, צר מימדים, זועק לשטחים ציבוריים בהם יוכל לבלות ולהשתמש.

לפיכך, מחובתה של הרשות המקומית לדאוג לתושביה ובמיוחד לאלה שידם אינה משגת, על מנת להעניק לכולם איכות חיים טובה. אחת הדרכים ליצור שטחים ציבוריים היא "לקחת" מהעשיר חלק קטן מנכסיו ו"להעניק" אותם לציבור הנזקק לכך יותר מכל. כך עושות הרשויות שעה שהן מפקיעות שטחים, לרוב מחלקות קרקע גדולות או מקרקעות ספקולטיביות.

מי בדוגמאות אלה הינו "רובין הוד" האמיתי? האם לא הגיעה השעה להסיר את מסיכת הציניות ולתמוך, ציבורית ופומבית, ברשות מקומית כדי שתמשיך במאבקיה בבריונות ובעריצות הכח והעושר ותעניק לנו איכות חיים סבירה?

הכותבת הינה עו"ד, שותפה במשרד הררי טויסטר ושות', מומחה בדיני מקרקעין ברשויות המקומיות.