מענק שחרור

שבוע וחצי לאחר תום מלחמת לבנון השנייה, כשטרוניות החיילים על הפיקוד הבכיר רק החלו לצוף, שחרר הרמטכ"ל דן חלוץ התבטאות מעניינת: "יכול להיות", אמר לצנחנים מילואימניקים שעמם נפגש, "שהטכנולוגיה משכה אותנו למקום אחר (...) אפשר שצגי הפלזמה שינו לנו את הפוקוס הפיקודי, לגבי איפה נכון שמפקד יימצא בזמן מסוים".

בצה"ל היו מי שפירשו את הדברים כסוג של הכאה על חטא: בשנים שקדמו למלחמה היה חלוץ גורם מרכזי בתהליך השמת הדגש על טכנולוגיה תומכת לחימה. האווירה בקרב הפיקוד הבכיר, מספר קצין שעסק בנושא, דמתה יותר ויותר לקריית עתידים מאשר לשטחי אש בנגב. "היום תמצא את גבי אשכנזי בשטח", הוא אומר, "חלוץ ואלופי המטכ"ל בתקופתו, לעומת זאת, כל הזמן 'התנהגו טכנולוגיה'".

למה הכוונה?

"נסעו לאלביט, נסעו לנס טכנולוגיות, כל היום היו בביקורים בחברות האזרחיות שעובדות מול הצבא. הם בקושי היו באיו"ש, תרגיל חטיבתי אף אחד לא יצא לראות, לא נסעו לצאלים, לא עלו על בגדי עבודה, לא שמו נשק על הכתפיים. המסרים היו 'חבר'ה, ללבוש מדי אל"ף, הולכים לנס, לאלביט, למוטורולה'. כל הזמן ללכת לטכנולוגיה. שכחו איפה עובר הקו שאסור לעבור. אחרי המלחמה הדברים יצאו החוצה, אבל כבר קודם היו בינינו כל מיני בדיחות על קצינים מסוימים, שיותר קל לקבוע איתם במשרדים של נס או של אלביט מאשר על הגבול עם לבנון".

בין אם המהפכה הטכנולוגית שעובר הצבא נחוצה, ובין אם היקפה מוגזם, המיליארדים הרבים שזורמים מצה"ל לחברות הפרטיות יצרו תופעות מטרידות. אחת מהן היא קצינים בכירים שחוצים את הקווים לחברות הטכנולוגיה, לעתים גם חברות שבפרויקטים שלהם טיפלו בעודם במדים. מבחינת החברות, הקצינים אטרקטיביים בשל "מידע הפנים" שיש להם - מהיקף התקציבים המדויק ועד זהות האחראים לפרויקטים השונים. קשרים שמקדמים החלטות בצנרת הביורוקרטית העמוסה של הצבא רק תורמים לאטרקטיביות הזאת. מבחינת קצינים בדרגי הביניים ומעלה, שכבר בתחילת שנות הארבעים שלהם מריחים את הפנסיה המוקדמת, מדובר בסידור עבודה מרגיע ונטול קשיי קליטה או הסתגלות מיוחדת.

הבעייתיות של התופעה נובעת משני אלמנטים עיקריים: המידע הצה"לי הפנימי שמוכר לקצין שפרש, שזולג לחברות שמתמודדות במכרזים שנעשים בכספי ציבור ומעניק להן יתרון לא הוגן. הבעיה מחריפה כאשר המגעים בין הקצין לחברה נערכים עוד לפני הפרישה. האם החלטותיו של הקצין מושפעות מסידור העבודה העתידי?

ההיקף המדויק של התופעה אינו ידוע אפילו לצה"ל, שכן לא כל הקצינים שחוצים את הקווים מדווחים על כך. עם זאת, ברור שלא מדובר במקרים בודדים; בדיקת G העלתה כי רק מפרויקט "צבא היבשה הדיגיטלי", צי"ד בכינויו הצבאי, עברו יותר מעשרה קצינים בדרגת סרן ומעלה לעבוד בחברת "אלביט" שמקימה אותו (עוד על כך, בהמשך הכתבה).

הקצינים הללו נהנים מהדוגמה האישית שנותנים בכירים מהם המזנקים לשוק האזרחי ללא צינון. חלוץ, למשל, מצא את עצמו, חמישה חודשים לאחר התפטרותו, בכס יו"ר סטרלינג, חברת תקשורת לוויינים בבעלות חלקית של אלביט. החברה פונה דווקא לשוק האזרחי, אולם בדירקטוריון שלה יפגוש הרמטכ"ל הקודם כמה מאנשי אלביט, שנהנתה יותר מכול מהגאות הטכנולוגית בצה"ל בשנים האחרונות. המנכ"ל שלצדו יהיה מיכה לורנס, קצין חיל האוויר במיל' שהקים את סטרלינג לאחר שנים אחדות בתפקידי ניהול באלביט.

אם הרמטכ"ל לשעבר יחליט לקפוץ למשרדים של אלביט, אולי יפגוש שם את אחד מיריביו בצבא - האלוף במיל' יפתח רון-טל, לשעבר מפקד זרוע היבשה (מז"י) ואחד הסנדקים העיקריים של פרויקט צי"ד, שחודש ושלושה ימים לאחר שהודח מצה"ל על-ידי חלוץ עצמו, החל לעבוד באלביט, כיועץ חיצוני.

מנכ"ל לשעבר של מפעל גדול, שחלק ניכר מעסקיו נעשה עם צה"ל ועם משרד הביטחון, קונן לאחרונה בשיחות סגורות על איכותם של קציני הצבא ה"טכנולוגיים". "הרמה המקצועית בצבא ירודה ונמוכה", אמר. "אנשים שם קופצים מתפקיד לתפקיד כל שנה וחצי-שנתיים ולא מספיקים להתמחות". אם כך, הוא נשאל, מדוע הצנחת לחברה שלך קצינים בכירים במיל'? "כי אם אני רוצה פרויקט של 80 מיליון דולר", הוא השיב, "אני אתן לאיש צבא להתעסק עם הצבא. לפחות 50%-70% מהשיקולים של הבאתם נוגעים לקשרים שלהם. הקצין יודע, נניח, שלמישהו שהיה כפוף לו, והוא היה זה שקידם אותו בדרגה, יהיה מאוד לא נעים להגיד לו 'לא'. הוא מכיר את המערכות בצבא, הוא יודע מה התקציב ומי בדיוק יושב שם על מה. כשיש ויכוח, הוא יודע בדיוק מי המתנגד ומי התומך. אם הוא מספיק בכיר, יכול להיות שכל מי שיושבים מולו במשא ומתן חייבים לו".

צינון? לא צריך

חוק שירות הציבור, המכונה גם "חוק הצינון", מסדיר את ההגבלות המוטלות על עובדי מדינה לאחר פרישה, וכן את אלה החלות על קציני צה"ל. שתי המגבלות העיקריות המוטלות בחוק על הקצינים הן איסור מוחלט ולצמיתות לעסוק מול צה"ל בפרויקטים שבהם טיפלו כשהיו במדים, וצינון של שנה האוסר על עבודה בחברות שעמן יכלו להיטיב במסגרת השירות הצבאי. אלא ששנת הצינון הזו, נדמה, כמעט שאינה מתקיימת: לוועדת ההיתרים, בראשות שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, הסמכות לקצר אותה לפי שיקול דעתה. במקרים רבים מאוד שבהם ביקשו קצינים קיצור של הצינון, בקשתם נענתה.

באופן רשמי, המדיניות של צה"ל בכל הנוגע לקיצור הצינון היא חד-משמעית: "על הצדק וניקיון הכפיים", נכתב בחוברת של הפרקליטות הצבאית המסכמת את עמדת הצבא בסוגיה, "לא רק להיעשות כי אם גם להיראות. כאשר נוגעים הדברים לעובדי ציבור 'המקורבים לצלחת', יש חשיבות להקפדת יתר על הרחקתם ממצבים רגישים".

בפועל, במקרים רבים מגלה צה"ל גמישות מרשימה, גם כשמדובר בתפקידים הרגישים ביותר במערכת. כך, למשל, במקרה של אלוף במיל' יצחק בן-ישראל, ששימש כראש מפא"ת, המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית, עד ינואר 2002. מדובר באחד התפקידים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על הרכש: ההתקשרויות של משרד הביטחון עם התעשיות הביטחוניות מתבצעות באמצעותו.

שלושה חודשים לאחר שחרורו מצא בן-ישראל לנכון לבקש מבית המשפט לקצר את שנת הצינון ולאפשר לו להתחיל מיידית לייעץ לאלביט, שלה התקשרויות עם צה"ל בהיקף של מאות מיליוני דולרים בשנה.

בניגוד למה שבן-ישראל טען בשיחה עם G, צה"ל ומשרד הביטחון התנגדו לבקשתו, והיא נדחתה על-ידי ועדת ההיתרים בראשות השופט יהונתן עדיאל, שקבעה כי "די בקיומו של חשש לפגיעה בטוהר המידות", וכי לאור היקפם של הקשרים העסקיים בין מפא"ת לאלביט יש להחיל על בן-ישראל צינון מלא.

הוועדה לא נדרשה לעיסוק אחר של בן-ישראל: ייעוץ ביטחוני לשלטונות סינגפור, אחת המדינות שלבן-ישראל הייתה השפעה ניכרת בתהליך אישור יצוא טכנולוגיות ביטחוניות אליה. בכיר בתעשייה הביטחונית: "זה פשוט לא ייאמן. חמש שנים הבן-אדם היה גורם מרכזי בתהליך מתן היתרי יצוא טכנולוגיים, על הדברים הכי חמים שלא על כולם אפשר לדבר. לא הגיוני ששנה אחרי שהוא משתחרר הוא הופך ליועץ בשכר של אותה מדינה שקיבלה את הטכנולוגיות. בן-ישראל יודע על הדברים הכי סודיים שיש, המוח שלו 'מסווג'. לא סביר שיום אחרי השחרור, ושנה מבחינתי זה כמו יום, הוא יהיה יועץ בשכר למדינה ששואבת טכנולוגיה מישראל. הוא מאוד מוכשר, אבל זה לא סביר שבן אדם יכול גם לייעץ לאלביט, גם לשבת בוועדות מרכזיות של משרד הביטחון, וגם לקבל כסף מממשלת סינגפור".

בן-ישראל סירב להתייחס לעסקיו בסינגפור, באמירה כי "מה שעשיתי כאדם פרטי לא מעניין אף אחד".

כראש מפא"ת לא היה לך קשר לאישור יצוא טכנולוגיות לסינגפור?

"בטח שהיה לי קשר, היה לי קשר גדול - אבל מי שאחראי על מתן היתרי יצוא זה לא אני. מה זה נקרא 'קשור'? המילה 'קשור' הופכת את הכול למשהו נזיל ולא ברור. אני הייתי המשווק מספר אחת. כשמדינת ישראל רצתה למכור משהו היו שולחים בדרך כלל אותי, לשכנע את האנשים שייקנו. אבל אני לא הייתי אחראי לא על היתרי יצוא ולא על סיווג. בכל פעם שלא היה מספיק כסף לפיתוח בעבור צה"ל, ניסיתי לחפש פרטנרים במקומות אחרים בעולם שישתתפו איתנו בפיתוח. זה היה תפקידי".

חשוב להדגיש כי היתרי יצוא וקביעת הסיווג אמנם לא ניתנים על-ידי מפא"ת, אולם לגוף יש השפעה ניכרת בנושא: נציגיו יושבים בוועדה לפיקוח על היצוא הביטחוני, והם המספקים את חוות הדעת המקצועית.

ממשרד הביטחון נמסר בעניין כי בן-ישראל פנה לקבלת היתר בעניין הייעוץ רק בינואר ,2003 אחרי תום תקופת הצינון, וקיבל אותו.

בעת השיחה איתו בשבוע שעבר היה בן-ישראל בביקור בסינגפור, לדבריו כדי לחסל את עסקיו במדינה: בסוף יוני הוא התמנה לחבר כנסת מטעם קדימה, בעקבות מינויו של שמעון פרס לנשיא, והחוק מחייב אותו להקפיא את עסקיו כליל. "אתה תופס אותי ב'מסעות פרידה'", אמר. "קודם הייתי בצרפת, עכשיו אני בסינגפור. בעוד חודש תראה אותי בעוד איזו מדינה או שתיים. יש לי הרבה פרידות לעשות".

אתה מבין למה מעבר מהיר שלך ממפא"ת לאלביט מעורר חוסר נוחות?

"לא, אני לא מבין. תסביר לי מה בדיוק הפגיעה כאן".

יום אחד אתה בתפקיד ממלכתי שבו אתה יכול להיטיב עם חברה, וזמן קצר אחרי כן אתה הולך לעבוד בה.

"בקיצור, אני בחזקת רמאי. זה לא נראה לך הפוך לכלל הרגיל שאומר שבני אדם הם לא רמאים עד שלא תופסים אותם? החוק אומר לקצינים, 'אתם בשבילי בחזקת רמאים וגנבים'. בארצות הברית, למשל, אין בכלל צינון: אנשים עוזבים את משרתם בצבא, ויום למחרת יכולים להתמנות למנכ"ל בואינג. הכלל הקובע הוא שאדם זכאי עד שתפסו אותו בגניבה. אצלנו הכלל הפוך: כולם שקרנים, רמאים וגנבים עד שיוכח ההפך. הצינון זו המצאה ישראלית שנובעת מטוב הלב הישראלי הידוע".

מחיל הקשר לתדיראן קשר

בן-ישראל מלין על שוועדת ההיתרים אינה מקצרת מספיק את תקופות הצינון, אבל בחינה של עשרות החלטות שקיבלה הוועדה בשנים האחרונות מלמדת כי היא דווקא נוטה לקבל את הבקשות. הפתרון של הוועדה, לרוב, הוא לאפשר לקצין להתחיל לעבוד בחברה הרבה לפני תום הצינון, אבל לדרוש כי בתקופה זו הוא יימנע מלעבוד מול צה"ל ומשרד הביטחון.

גורמים בתעשייה הביטחונית מחייכים כשהם נשאלים על ההגבלה הזאת. "זאת אחת הדרכים שיש לנו כדי לפתור את הבעיה", אומר סמנכ"ל שיווק בחברה המוכרת ציוד לצה"ל. "אומרים שהעבודה היא רק בחו"ל ולא בארץ. בתכל'ס זה לא עובד ככה. חברה זו חברה". לפני מספר חודשים אישרה הוועדה לקצין שהשתחרר להשתלב בחברה של אותו סמנכ"ל בתפקיד בכיר לפני תום תקופת הצינון, על בסיס העיקרון הזה.

הוועדה פעלה באופן דומה גם במקרה של אל"מ אבי ברגר, שפרש מצה"ל בסוף אוקטובר שעבר, לאחר ששימש בתפקיד הבכיר של ראש מחלקת אמל"ח באגף התקשוב. אחד הפרויקטים המרכזיים שבהם עסק ברגר בתפקידו האחרון הוא "אפיק רחב", פרויקט שההשקעה בו נאמדת בכ-100 מיליון שקל, והוא עתיד לחבר את מערכות התקשורת של זרועות צה"ל השונות באמצעות טכנולוגיית WiMax.

בסוף 2005 זכתה במכרז לביצוע הפרויקט "תדיראן קשר", מהחברות העיקריות שעוסקות במכירת ציוד קשר לצה"ל ושנמצאת בקשר רציף וקבוע עם בכירי אגף התקשוב. ביולי אשתקד סיפר ברגר ל"הארץ" ש"בשבועות האחרונים עברנו ניסויים מוצלחים בטכנולוגיה", אבל ציין שעדיין אין בצבא ביטחון מוחלט בטכנולוגיה המדוברת. "הפרויקט מוגדר לשלוש שנים", אמר, "אך יש לנו סעיף שאם אנחנו לא מקבלים את הוכחת היכולות שציפינו לה, אנחנו לא לוקחים את המערכת". דבריו של ברגר פורסמו ביומו האחרון בתפקידו הצבאי, ואת ההחלטה הסופית יקבל מחליפו, אל"מ אשר וולך.

חמישה חודשים לאחר שחרורו החל ברגר לפקוד את משרדי "תדיראן קשר" בפתח תקווה כסמנכ"ל לפיתוח עסקי. ועדת ההיתרים אישרה לו קיצור של הצינון למרות ההשפעה שהייתה לו ב"אפיק רחב". בדיונים טען צה"ל כי ביכולתו של ברגר להעניק למעסיקיו בתדיראן "מידע פנימי רב ערך ועדכני, אשר עלול לפגוע באינטרסים של מערכת הביטחון", וכן "יתרון לא הוגן בתחרות מול חברות אחרות". הפשרה שמצאה הוועדה הייתה לקבוע שברגר לא יעסוק בענייני צה"ל עד תום שנת הצינון. למרות זאת, הצבא לא התנגד לקיצור הצינון בתנאי שברגר לא יעסוק בענייני הצבא עד תום הצינון.

במשרדי תדיראן פגש ברגר מכר ותיק ומפקד לשעבר: תא"ל במיל' משה מרקוביץ', קצין קשר ראשי שפרש מצה"ל באוגוסט 2002. גם למרקוביץ' אושר קיצור הצינון, והודעה על מינויו לסמנכ"ל נמסרה לבורסה כשלושה חודשים לאחר שחרורו.

עד למועד סגירת הגיליון לא התקבלו תגובותיהם של ברגר, של מרקוביץ' ושל תדיראן קשר.

עוד לפני השחרור

המהירות שבה מוגשות פעמים רבות הבקשות לקיצור הצינון (אצל ברגר, למשל, הבקשה הוגשה פחות מחודש וחצי לאחר פרישתו) מעוררת סימני שאלה לגבי מועד הגעתן של הצעות העבודה. האם הן מגיעות לקצינים כשהם עדיין במדים? לפעמים, מתברר, כך אכן קורה. למשל, המקרה של סא"ל יקיר טוקר, לשעבר ראש ענף תצפיות וראיית לילה במפא"ת.

מתצהיר שהגיש טוקר בסוף מאי האחרון לוועדת ההיתרים עולה כי קיבל הצעה להתמנות למנכ"ל MTeye Security Ltd, חברה שהוא היה מעורב בה בפרויקט פיתוח שביצעה בעבור מערכת הביטחון, כבר ביוני 2006 - שנה לפני פרישתו מצה"ל. עם קבלת ההצעה, הצהיר, ניתק עצמו מעיסוק כלשהו בענייני החברה. בקשתו אושרה.

"רוב הקצינים מתחילים את המשא ומתן כשהם עוד בצבא", מספר בכיר לשעבר בחברה שקלטה לא מעט קצינים. "הם מתחילים כשהם עוד יושבים מולך וקובעים אם תקבל 70 מיליון או 75 מיליון. בדרך כלל הקצין עובר בין כל החברות, מבלבל את המוח לכולם, כל אחד מציע לו הצעות בשמיים, ואחר כך חלק נסוגים וחלק לא נסוגים".

נכנסים ממש לפרטים של המשא ומתן?

"אם מדובר בחברה בורסאית אומרים לו משהו כמו, 'ראית בעיתון את המשכורות שיש בחברה? אתה תהיה בין עשרת הראשונים'. אתה גם לא חייב להעסיק אותו במישרין - אתה יכול להגיד לחבר שלך שיעסיק אותו. אתה יכול להגיד לו, 'אני אתן לך רשת ביטחון - לא תמצא תפקיד עם משכורת של 40 אלף שקל? אני אדאג שתקבל'".

אל"מ שהצטרף בזריזות נטולת צינון לחברה שמולה עבד היה ד"ר אורן איתן, ששימש בין השנים 1997-2003 כמפקד "מרכז צופן וביטחון" (מצו"ב) ביחידה הלאומית להגנת מידע, או במילים פשוטות: אחראי ההצפנה בצה"ל. בשנת 2000 זכתה חברת מוטורולה במכרז לביצוע פרויקט "ורד הרים" - הקמת רשת סלולרית צבאית מבצעית ומאובטחת. עד כה השקיע צה"ל בפרויקט עשרות מיליוני דולרים. איתן, במסגרת תפקידו, נדרש לקבל החלטות הנוגעות להיבטי אבטחת המידע של הפרויקט, ובעיקר לאשר את החלק המהותי שלו: ההצפנה. זה לא מנע ממנו להשתלב מיד עם שחרורו בתפקיד בכיר במסגרת החברה: מנהל פיתוח עסקי לאבטחת מידע.

איתן, לא דרשו ממך צינון?

"מאחר שלא התעסקתי בתקופה הראשונה שלי בכלל מול הצבא ומול מערכת הביטחון, לא הייתה בעיה. אצלי לא הייתה דילמה, כי פשוט לא עסקתי בדברים האלה מול מערכת הביטחון".

אז לא פנית לוועדת ההיתרים?

"אני לא ממש זוכר את התהליך. הרבה פעמים זה בא מצד הקצין. אם הוא חושב שיש ניגוד אינטרסים הוא צריך לפנות. נדמה לי שהודעתי לצבא שאני הולך לעבוד במוטורולה, וזהו. אני מניח שאם זה היה גורם לקושי, היו מודיעים לי".

מי צריך אישור?

לפני כחודשיים, זמן קצר לאחר שחרורו וכחצי שנה לאחר סיום תפקידו בפועל, פנה סא"ל במיל' איתיאל הר-חן לוועדת ההיתרים, בבקשה לאשר לו לייעץ לרוקר, חברה העוסקת בפיתוח יישומי GPS שונים בעבור השוק הצבאי. במסגרת תפקידו האחרון בצבא, ראש מדור לוחמה במחלקת האמל"ח בחיל האוויר, הוא שימש גם כראש צוות GPS בחיל האוויר, הצוות שמספק המלצות לחיל בענייני הצטיידות במוצרים בתחום. כשחיל האוויר שקל לרכוש מוצרים של רוקר, הר-חן היה מהקצינים שבחנו את איכותם. בחודשים האחרונים לשירותו, למשל, נסגרה בין הצבא לרוקר עסקה בהיקף כספי לא מבוטל.

במסגרת הבקשה ניסה הר-חן להוכיח כי לא העניק הטבות מיוחדות לרוקר. במארס 2006, למשל, נערכו תחת פיקודו ניסויים שבחנו מוצרים של רוקר לעומת מוצרים מתחרים של אלישרא, והצוות בראשותו המליץ לחיל לרכוש דווקא את מוצריה של אלישרא. על עסקת הרכש הגדולה עם רוקר, שנסגרה סמוך לשחרורו, אמר הר-חן כי התערב בעסקה רק כשדרש להחמיר את הדרישות המבצעיות מרוקר.

צה"ל לא השתכנע מההסברים הללו, וטען בפני הוועדה כי טענותיו של הר-חן אינן גורעות מהעובדה שהייתה לו יכולת להיטיב עם רוקר. עו"ד אייל אלעד מהפרקליטות טען כי גם אם הר-חן העלה המלצות מסוימות שמנוגדות לכאורה לאינטרס של רוקר, אין זה אומר כי נעשו מצדו "כל המאמצים הסבירים לקידום עניינה של המדינה בהקשרים הנוגעים לאותה חברה". למרות זאת לא התנגד צה"ל לקיצור הצינון.

הוועדה קיצרה את הצינון לתשעה חודשים, אולם בסופו של דבר ביטלו הצדדים את ההתקשרות ביניהם, והר-חן התנחם בעבודה ברפא"ל, שם לא נדרש לצינון מאחר שמדובר בחברה ממשלתית. המסקנה, אומר גורם שמכיר את פרטי המקרה, היא ש"מי ששואל שאלות עלול לקבל את התשובות שהוא לא רוצה לשמוע, כמו איתיאל שהלך מאוד ישר וקיבל קיצור קטן".

אז מה הפתרון של קצינים - פשוט לעבוד, לא לבקש אישור מוועדת ההיתרים?

"זו דרך אלגנטית לפתור את הבעיה".

קצין אחר שהתאכזב מוועדת ההיתרים מספר דברים דומים: "לא מעט מחבריי, שהיו בעמדות יותר רגישות והרבה יותר משפיעות ממני, לא ניגשו לבקש אישור עבודה מהוועדה ולא חשבו אפילו לעשות את זה. הם פשוט התחילו לעבוד. יש הרבה מאוד כאלה. אני מרגיש שהייתי תמים מדי. יכולתי לוותר גם על הפנייה לוועדה, ללכת לעבוד, ואף אחד לא היה מחפש אותי - אלא אם כן מישהו היה מלשין. אין גוף שאוכף את זה, ואף אחד לא מכריח אותך לבוא לוועדה. בכל ימי העיון לקראת הפרישה, אומרים לך, 'שים לב, יש חוק צינון'. הצבא לכאורה עושה הרבה בשביל לבדוק שלא תעבור עבירה, אבל בסוף, דקה אחרי שנהיית אזרח, אף אחד לא מפקח עליך".

הצי"ד הפך לניצוד

הפרויקט הטכנולוגי הגדול ביותר בצבא בשנים האחרונות הוא צי"ד. למעשה מדובר במספר רב של פרויקטים, שאמורים לשדרג את יכולת השליטה של הפיקוד בזרוע היבשה. בסוף 2001 דווח בתקשורת על כוונת צה"ל לצאת למכרזים בהיקף של מאות מיליוני שקלים, והכוונה הייתה לסיים את הפרויקט ב-2008. משה מרקוביץ', קצין קשר ראשי, הסביר בתקשורת כי לאור המצב העגום של ענף ההיי-טק באותם ימים, חברות רבות מעוניינות לקבל עבודה מצה"ל, מה ש"יאפשר לנו לקבל תמורה רבה יותר מאשר בעבר, בעבור מחיר נמוך יותר". בסופו של דבר ויתר הצבא על המכרזים, וב-2002 הוחלט למסור את פרויקט הענק ללא מכרז לאלביט. מאז הולך הפרויקט ותופח: ב-2004 אישרה הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון בכנסת את הפרויקט, בהיקף של כארבעה מיליארד דולר.

לא מעט גורמים בתעשיות הביטחוניות התמרמרו על בחירת אלביט ללא מכרז. כאשר בנובמבר האחרון, חודש לאחר שחרורו, קיבל האלוף במיל' יפתח רון-טל, שהפרויקט צי"ד היה ה"בייבי" שלו כמפקד מפקדת זרועות היבשה, אישור מוועדת ההיתרים לעבוד כיועץ לחברה לפיתוח עסקי בחו"ל - זה לא ממש שיפר את תחושותיהם. "גם אם מישהו משתין בבריכה יש הבדל אם הוא עושה את זה בסתר או עושה את זה מהמקפצה", אומר בכיר באחת החברות שעסקו בפרויקט.

בינואר השנה אישר אפרים סנה, אז סגן שר הביטחון, כי למז"י הייתה השפעה על בחירת אלביט, וכי רון-טל עצמו היה מעורב בהחלטות משמעותיות לגבי חלוקת העבודה בפרויקט בין אלביט לקבלני המשנה.

בתשובה לשאילתא שהגישה בעניין רון-טל ח"כ שלי יחימוביץ', אמר סנה: "יש פה טעם לפגם. זה אולי כשר פורמלית, אבל יש טעם לפגם בכך שקצין מעורב בהחלטה שמיטיבה עם חברה במיליארד דולר, ולאחר תקופה קצרה הוא מתחיל לעבוד בה".

עם זאת יש לציין כי רון-טל ביקש וקיבל את האישור לייעץ לאלביט רק לאחר שעברה יותר משנה מאז סיים את תפקידו כמפקד מז"י (הוא השתחרר מהצבא רק כשנה לאחר מכן) וזאת בניגוד לקצינים בכירים רבים שביקשו וקיבלו אישורי עבודה מייד לאחר שסיימו תפקיד שהיה קשור לעבודתם.

לטענת גורמים שנטלו חלק בפרויקט צי"ד, רון-טל הגיע לכותרות בשל דרגתו הבכירה, אך המצב חמור בהרבה. לטענתם, לפחות עשרה קצינים, בדרגות סרן ומעלה, "עסקו בפרויקט צי"ד, ובמקום לנסוע לבקו"ם נסעו לאלביט, ועברו לשם בשמאל-ימין ובלי לגמגם; הזדכו על הרכב הצבאי וישר קיבלו במקומו רכב של אלביט. ביום שני הם ישבו מול אלביט כקצינים, וביום שלישי הם ישבו מול הקצינים כאנשי אלביט. מה הבעייתיות העיקרית בכל הסיפור הזה? שאם זה היה פרויקט שמתנהל במשך שנה, היית אומר 'או-קיי, סבב אחד של קצינים זכה לתפקידים באזרחות בזכות תפקידיו בצבא'. אבל כאן מדובר בפרויקט רב שנים. בעודנו מדברים יושב לו רס"ן או סא"ל או אל"מ בצבא, וצריך לקבל החלטות על הפרויקט הזה. והוא יודע שעם שחרורו בעוד שנה, אלביט חוטפים אותו. עכשיו לך תדע עד כמה ההחלטות שלו מושפעות מזה. הוא רואה את החברים שלו עובדים באלביט, ולפעמים אלה אנשים שהיו מפקדיו. אז עד כמה ההחלטות שלו יכולות להיות נקיות? בסוף כולנו בני אדם. זה פרויקט של הרבה שנים, אז מתגלגלים לך פה דורות של קצינים שהמחויבויות שלהם תוך כדי התפקיד מתחילות להיות מעורפלות".

אבל איזה ניגוד יש בין האינטרסים של אלביט ושל צה"ל?

"האינטרס גם של אלביט וגם של הצבא הוא שהצבא יקבל את המוצר הטוב ביותר בזמן הקצר ביותר. איזה מרכיב חסר פה? המחיר. האינטרס של אלביט הוא למקסם את הרווחים שלה, ובצדק מבחינתה - זו חברה בורסאית. אתה יודע כמה תוספות יש, כמה שינויים יש, והצבא צריך לאשר לאלביט? מהתוספות הקטנות האלה כל העיתון שלך היה חי כמה שנים טובות".

בצה"ל לא מכחישים כי קצינים רבים בפרויקט צי"ד עברו לאלביט ללא צינון, אולם טוענים כי מדובר בקצינים שלא נדרשו לכך בחוק. "העובדה שקצין טיפל במהלך שירותו הצבאי בפרויקט מסוים, אין משמעה בהכרח שאותו קצין חייב בתקופת צינון לפי חוק שירות הציבור. תקופת הצינון בת השנה הקבועה בחוק מוטלת רק על מי שבתפקידו בצה"ל היה בעל יכולת השפעה על הענקת זכויות לחברה שבה הוא מבקש לעבוד לאחר שחרורו. נראה שלרבים מהקצינים שהיו מעורבים בתפקידם הצבאי בפרויקט הצי"ד לא הייתה יכולת השפעה על הענקת זכויות לאלביט, ולכן אין מניעה שיתחילו לעבוד בחברה אף ללא תקופת צינון וללא היתר מהוועדה למתן היתרים", אומרים שם.

אלביט בתגובה: "אנו פועלים כדי לגייס את העובדים הטובים בארץ, ועושים זאת בהתאם לכל התקנות והנהלים".

את תגובתו של רון-טל לא ניתן היה להשיג.

לפוליטיקה צריך

במארס השנה אושר בכנסת חוק שהאריך את תקופת הצינון הנדרשת מאלופים במיל' בטרם כניסתם לפוליטיקה, לשלוש שנים. הח"כים תמכו בהתלהבות בהצעתם של יובל שטייניץ ושל אבשלום וילן, שלא תזיק לפוליטיקאים שאינם ששים לצרף להתמודדויות העתידיות שלהם מתחרים חדשים ונוצצים מפלאפלים. "החוק הזה יגן על הדמוקרטיה מפני מיליטריזציה, ועל הצבא מפני פוליטיזציה", אומר שטייניץ, "זה חוק הצינון הכי מתקדם בעולם". בעניין המעבר מהצבא לעסקים הקשורים בו, לעומת זאת, הוא מחמיר הרבה פחות: "צריך למעט במגבלות. אליי לא הגיע מידע על כך שיש תופעה קשה במיוחד בתחום הזה דווקא במדינת ישראל".

אפרים סנה, עד לפני כחודש סגן שר הביטחון, סבור דווקא ש"צריך לשפר את חוק הצינון. זה צריך להיות מידתי, כי חוק דרקוני מדי יכול לקחת קבוצה שלמה של אנשים ולחסום בפניהם מקורות פרנסה - אבל צריך למצוא פתרון אינטליגנטי טוב יותר למצב, כך שלא תהיה אפילו מראית עין של מתן טובות הנאה". "