מסעות ג'יימס בארץ הקודש

שלושה קורסי קיץ באולפן עקיבא הצליחו לתת לג'יימס סניידר, מנכ"ל מוזיאון ישראל, רק שליטה מוגבלת בעברית. אבל אחרי עשר שנים בישראל, גם הלקסיקון המצומצם שלו כולל כמה מונחים הכרחיים כמו "פראיירים" ו"שיפוצים". הנה דוגמה: "מה שאנחנו עושים עכשיו במוזיאון זה לא שיפוצים, אלא התחדשות", הוא הדגיש כשהשיק את הפרויקט הארכיטקטוני השאפתני שנועד להכפיל את שטחי התצוגה במוזיאון. "80 מיליון דולר זה יותר מדי כסף לשיפוצים, ואנחנו לא פראיירים".

אלא שלצד התחדשות ארכיטקטונית, מוזיאון ישראל זקוק גם לסתם רמונט. בימים גשומים במיוחד, למשל, נוהגים עובדי המוסד להציב דליים מתחת לחריצים בתקרה שמהם דולפים המים לאולמות שבהם מוצגים יקרי ערך, תוך שהם נאלצים להלך, מילולית, בין הטיפות. וזאת רק דוגמה אחת מרשימה ארוכה שמתחילה במתקני סבון שבורים בשירותים, נמשכת בניאגרות מקולקלות ונגמרת כאמור באולמות התצוגה. סניידר מודע לבעיות האלה: "נכון, צריך גם שיפוץ ואנחנו מטפלים בזה. מה לעשות שבישראל התחזוקה של מוסדות לא נמצאת בעדיפות גבוהה. אבל הפרויקט לא מוגבל לזה". לסניידר חשוב להדגיש שהמוזיאון ימשיך לפעול - במתכונת שההתחדשות תאפשר לו - תוך שחלק מהמוצגים יעברו לחללים חיצוניים כמו בית אנה טיכו ומוזיאון רוקפלר, ותערוכות חשובות ינדדו למוזיאונים ברחבי העולם.

כשסניידר מדבר קשה לטעות באהבה שלו למוזיאון ובמחויבותו לתפקיד שהוא ממלא; כשהוא מזכיר את היכל הספר או את המודל של ירושלים בימי בית שני, עיניו נוצצות כאילו נזכר בקרוב משפחה אהוב. אפשר גם להבין את הרצון שלו לנצל את העניין התקשורתי בפרויקט הבנייה החדש, כדי להזכיר לציבור שירושלים היא לא רק עגלות אשפה בוערות וקריאות גזעניות במגרש הכדורגל.

יש מוזיאונים שמהווים חלק מהמרקם האורבני שסביבם, והקהל מוזמן להגיע אליהם אגב שיטוט אקראי ברחוב. המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק -מקום העבודה הקודם של סניידר - ומוזיאון תל אביב, משתייכים לסוג הזה. מוזיאון ישראל, לעומתם, משתייך לסוג האחר: היכל שמתנשא מעל סביבתו, מקדש של אוצרות תרבות. תפקידו לספק תחושה של רוממות רוח, כמעט קדושה, בתוך אוקיינוס של חולין. לפי סניידר, בירושלים, עיר שנאנקת תחת משא של בעיות, המוזיאון אמור להציע מקלט מהמהומה הצעקנית שבחוץ ולספק כמה רגעים של נחת, שלווה ויופי.

"בימים הקשים של האינתיפאדה הגיעו לפה 400 אלף מבקרים בשנה", אומר סניידר. "אנשים היו שואלים: 'איך אתם מסתדרים?' התשובה שלנו הייתה שהמקום הזה שיפר את מצב הרוח, שאנשים מצאו בו מנוח ממה שקרה מסביב. המשכנו בכל הפעילויות שלנו, תערוכות באו והלכו, וכל הזמן היינו מלאים. רק אז הבנתי עד כמה אנחנו חשובים, איזו משמעות יש למקום הזה לקהילה שהוא משרת. אז כן, זה נכון שיש בירושלים בעיות ואף אחד לא יודע מה יקרה כאן. אבל דווקא בגלל זה חשוב שיהיה פה, על פסגת ההר, בכניסה לעיר, מוסד שכל תכליתו היא תצוגה של תרבות".

כמו המוזיאון שלו, גם סניידר חריג בנוף. ביום החם ביותר בשנה הוא חנוט בחליפה בצבע שנהב ונועל סנדלי סבא בנוסח שנות ה-50. עם רעמת השיער הלבנה שלו הוא נראה כמו תאום של אנדי וורהול, אמן שהזדמן לו לפגוש במהלך הקדנציה שלו ב"מומה". הוא פיקח ומלא הומור, ויודע איך להתחבב ומפגין הרבה סקרנות. בנימת הדיבור שלו יש משהו מתפנק, כמעט ילדותי, ולרגעים הוא נראה כמו נער שלא באמת התבגר, רק הלבין.

זהו כמובן רק צד אחד באישיותו. מן העבר השני יש מי שטוענים שסניידר מרוחק ולא תמיד נגיש, שהוא מעדיף להתחכך עם שגרירים ותורמים בקינג דיוויד הרבה יותר מאשר לבקר בתערוכות של אמנים עכשוויים. סניידר גם לא טורח אפילו להעמיד פנים שהפך לאחד מאיתנו. אזרחות הוא יכול היה לקבל מזמן, אבל הוא מעדיף להתחבר לישראליות רק כשהוא ממש מוכרח.

ידידים אישיים

ג'יימס סניידר (55) נולד והתבגר בבל ורנון, עיירה בת 2,000 תושבים בדרום מערב פנסילבניה, למרגלות הרי האפלאצ'ים, אזור ששימש מרכז לתעשיית הפלדה האמריקאית. בעיירת הולדתו חיו רק חמש משפחות יהודיות, נתון שדווקא חיזק את המרכיב היהודי בזהותו. הוא היה תלמיד מצטיין, בעיקר במקצועות ההומניים, ולאחר שסיים את התיכון התקבל ללימודי ספרות אנגלית ותולדות האמנות באוניברסיטת הרווארד.

הוא הגיע לאוניברסיטה ב-1969, ימי המחאה נגד מלחמת וייטנאם, המהומות על רקע גזעי, פריחת תרבות הנגד וסמי ההזיה. בעוד שחבריו בילו בחוגי בית של הפנתרים השחורים ותרגלו אהבה חופשית, סניידר השקיע את עצמו בלימודים. "אני חושב שנראיתי אז כמו שאני נראה היום, רק שהיה לי שיער ארוך", הוא נזכר. "זו הייתה תקופה מיוחדת, עם המהומות בקמפוסים בגלל התמשכות המלחמה והרג הסטודנטים בקנט סטייט. לראשונה בחיי הייתי צריך להביא בחשבון גם את העולם שמחוץ לאמריקה".

סניידר סיים את התואר הראשון בשלוש שנים במקום בארבע, והתקבל לשנת התמחות במוזיאון לאמנות מודרנית. בתום השנה הוא הוזמן להישאר לתקופה נוספת, ונשאר 22 שנה, שבמהלכן מילא כל תפקיד אפשרי, כולל קדנציה כסגן המנהל. ההתמחות שלו הייתה ראשית המודרניזם, והוא היה הכוח המניע מאחורי תערוכות ענק של פיקאסו ומאטיס, שניסחו מחדש את חוקי המשחק בעולם המוזיאונים האמריקאי ("התערוכה של פיקאסו, שהקיפה את כל המוזיאון, הייתה הראשונה שכונתה בעיתונות האמריקאית 'בלוקבאסטר'", הוא אומר). במקביל היה מעורב בתערוכות נוספות, שהוקדשו לבכירי האמנים בארצות-הברית ומחוץ לה - וורהול, יוזף בויס, ג'ספר ג'ונס, רוי ליכטנשטיין ונוספים, חלקם הפכו לידידים אישיים.

ב-1996, לאחר מסע חיפושים בינלאומי למציאת יורש למרטין וייל, הגיע סניידר לירושלים עם אשתו, טינה, ועם ילדיהם, בן ובת, אז בני 11 ו-13 בהתאמה (הילדים חזרו מאז לארצות-הברית). לפני שהחליט לקבל את הג'וב בחר סניידר, שמעולם קודם לכן לא ביקר בישראל, להתוודע למוזיאון כאחד האדם, ללא שטיחים אדומים או ליווי של פונקציונרים. כשהוא מתאר את חוויית המפגש עם המוזיאון, זה נשמע כמו התאהבות. "עליתי במדרגות וראיתי את הנוף הנפלא הזה מתפרס משני הצדדים - גבעת רם, עמק המצלבה. הסתכלתי מסביב וחשבתי על מה שנותן את העוצמה למקום הזה - הארכיטקטורה שלו, הנוף, השילוב בין ארכיאולוגיה לאמנות מודרנית - ופשוט הרגשתי שאני רוצה להיות כאן".

המונה ליזה של העם היהודי

מוזיאון ישראל נפתח ב-1965. הכוח המניע מאחורי הקמתו היה טדי קולק, שעד מותו לאחרונה החזיק משרד במוזיאון. שנתיים אחר כך, עם האופוריה של ששת הימים, הפך המוזיאון לאחד מסמליה של העיר המאוחדת, מטאפורה להתחדשות הישראליות. הקרבה הפיזית בין המגילות הגנוזות, ערש התרבות היהודית, המוצגות בהיכל הספר, ליצירתם של אמנים מודרניים מתקופת בצלאל ואילך - יצרה מסר רב עוצמה על-אודות הרצף ההיסטורי היהודי ותרומתו לתרבות העולם. המסר הזה עבד במשך עשרות שנים, אבל בשנות ה-90 החל אט אט להתפוגג.

כשסניידר הגיע למוזיאון ישראל, סבלה העיר מגל חסר תקדים של פיגועי התאבדות, חזון המזרח התיכון החדש התנפץ, ותושבי העיר המשכילים והחילוניים החלו לנטוש אותה בהמוניהם. כיום קשה לא לראות במוזיאון ישראל אנדרטה לתקופה אחרת, תזכורת לתקוות שלא התממשו. רוב תושבי ירושלים משתייכים למגזרים שאינם צורכים תרבות עלית: שכבות חלשות, חרדים וערבים. בד בבד, בקהילת האמנות רווחת הגישה שהמוזיאון מנותק מהעשייה האמנותית העכשווית, שאיבד את הרלבנטיות שלו כמוסד פעיל ומעודכן. בקרב חלקים גדולים של צרכני התרבות שוררת תפיסה שרואה במוזיאון מוסד מאובק של אוצרות ארכיאולוגיים, אטרקציה תיירותית ליהודים שומרי מסורת ולצליינים נוצרים.

סניידר דוחה את התיאור הזה. "כשאתה בודק כוח של מוזיאון אתה מסתכל על שלושה דברים: המקום, האוסף, ורמת המקצועיות של האנשים שעובדים בו. המוזיאון הזה מוכר בעולם בזכות האוספים שלו ויש לו פוטנציאל עצום. המוזיאון הזה בהחלט משרת את הקהילה שלו. גם חרדים. הם בהחלט באים. הם יותר מסתכלים בארכיאולוגיה וביודאיקה, אבל גם באמנות. בשבתות המקום מלא חרדים. הם משיגים את הכרטיסים מראש, ומגיעים בהליכה. זה מקום מאוד רגוע מבחינתם".

וערבים?

"אגף הנוער מפעיל הרבה תוכניות בבתי ספר במגזר הערבי. בזמנים הקשים של האינתיפאדה זה הידלדל, אבל אף פעם לא פסק לגמרי. אנחנו יוזמים תוכניות שמפגישות ילדים ערבים ויהודים, ותלמידים ערבים מגיעים גם לבד, גם אם נכון שלא במספרים גדולים. צריך לזכור שמוזיאונים הם תופעה שנוצרה בעולם המערבי ומאפיינת אותו. בעולם המזרחי, הערבי, כמעט שלא רואים מוזיאונים, כך שלא קל להביא לכאן משפחות ערביות. אבל ילדים באים, זה עניין של חינוך ואנחנו עובדים על זה. זה היה חלק מהחזון של טדי".

ומה לגבי שיקוף המציאות העכשווית?

"אנחנו לא מתעלמים מהמציאות. אנחנו עושים הרבה דברים באמנות בת זמננו, שמשקפים אותה. רק עכשיו הורדנו תערוכה של צלמים ישראלים עכשוויים, שהעבודה שלהם מתקשרת, לא תמיד באופן מודע, למציאות בישראל. זו לא פוליטיקה, זו תרבות, אבל זו הייתה תערוכה חזקה, כי היא הראתה את ההשפעות של הנושאים השונים שעל סדר היום על הבעה יצירתית. הרבה אנשים בישראל מבקרים במוזיאונים בערים אחרות בעולם בתדירות הרבה יותר גבוהה מאשר הם מוכנים לקחת את האוטו ולנסוע 45 דקות לירושלים. תיירים שבאים מתלהבים מהמקום ומדברים עליו בסופרלטיבים כשהם משווים בינו לבין מוסדות דומים בעולם. אתה תוהה למה ישראלים לא באים לעתים יותר קרובות".

אולי מפני שצרכני תרבות רבים לא רוצים להגיע לירושלים?

"תתגברו על זה, בואו לכאן. תראו כמה עשיר הוא המקום הזה".

אנשים רבים מזהים את המוזיאון עם המגילות הגנוזות, פחות עם אמנות עכשווית רלבנטית.

"המגילות הגנוזות הן המונה ליזה של התרבות הישראלית, אבל העניין הוא להציג אותן באופן נכון, לקשר אותן לתקופה ההיסטורית שלהן, תקופת בית שני, ולהתפתחות של האזור כולו. מה שמיוחד במוזיאון הוא ההיקף שלו. כשאתה בודק מוזיאונים לאומיים במדינות אחרות, רק לעתים רחוקות התוכן שהם מציגים מקיף את תרבות המקום על רצף שנע מהעתיק לעכשווי. מה שמייחד אותנו זה השילוב בין האוסף הארכיאולוגי, יודאיקה לסוגיה ואמנות מודרנית. המגילות הגנוזות יושבות באמצע הרצף הזה, והן מוצגות בהקשר של התרבות היהודית כולה. אם תדבר עם אנשים בחו"ל שמכירים את המוזיאון, חלקם יתפלאו לגלות שהמגילות הגנוזות יושבות בתוך היכל הספר. אולי כאן מזהים אותנו רק עם המגילות, אבל זו לא הגישה בעולם".

צעירים וזריזים

האוסף של מוזיאון ישראל כולל לא פחות מחצי מיליון פריטים, המקיפים ארכיאולוגיה, אתנוגרפיה ותרבות יהודית, ואמנות מודרנית. אוסף האמנות המודרנית - בעיקר דאדא וסוריאליזם - יכול לבדו לשמח כל מוזיאון בבירה אירופית. גם לאמנות בארץ ישראל המתחדשת, מאסכולת בצלאל ואילך, יש ייצוג נכבד. אבל בכל הנוגע לאמנות ישראלית בת זמננו, המצב פחות משמח. בשנים האחרונות הוצגו במוזיאון תערוכות רטרוספקטיבה חשובות שהוקדשו לאמנים מסדר הגודל של משה קופפרמן, יאן ראוכוורגר, רפי לביא ונחום טבת, אבל רבים בקהילה האמנותית טוענים שהמוזיאון מפר את ההתחייבות שיש לו, כמוזיאון לאומי, להציג אמנות מקומית עדכנית, ולאפשר למוסדות צעירים וזריזים כמו למשל מוזיאון הרצליה, למלא את התפקיד שפעם היה שלו.

"סניידר אף פעם לא התחבר באמת לעולם האמנות הישראלית", אומר אמן ידוע בעל תפקיד ניהולי בכיר. "אתה לא רואה אותו בתערוכות, אתה לא יודע מה הוא אוהב, מה הוא לא אוהב, מה חשוב לו לקדם. תחת הניהול שלו, למוזיאון פשוט אין אג'נדה. היו שנים שמוזיאון ישראל היה המוזיאון המוביל בארץ בכל מה שקשור להצגת אמנות ישראלית עכשווית, אבל בקדנציה שלו זה התפוגג. תשאל את רוב האנשים, הם חושבים שמוזיאון ישראל זה מקום של ארכיאולוגיה. האוצרת סוזן לנדאו עושה את מה שהיא יכולה, אבל המחויבות לאמנות עכשווית צריכה לבוא מלמעלה, והתחושה היא שפשוט לא אכפת לו".

כצפוי, סניידר לא מקבל את הקובלנות. כשהוא נדרש להסביר את יחסו לאמנות הישראלית העכשווית הוא חוזר, כמו מנטרה, על הטענה ש"אנחנו מוזיאון אנציקלופדיסטי. אנחנו מסתכלים על אמנות ישראלית בהקשר היסטורי ובהקשר של אמנות בינלאומית", ומביא כדוגמאות תערוכה שננעלה לא מזמן, והציגה רכישות חדשות של אמנים ישראליים ובינלאומיים, ותערוכה נוספת, שסקרה מאה שנה של אמנות ישראלית.

לתפיסתו, יש לאמנים ישראליים אכסניות אחרות להציג את יצירתם. "יש מקומות שמתמקדים, בלעדית, באמנות ישראלית עכשווית. זה לא התפקיד שלנו. התפקיד שלנו זה למקם את היצירה העכשווית בהקשר בינלאומי היסטורי. כשהגעתי למוזיאון, אמנות ישראלית הייתה מחלקה נפרדת. אנחנו ביטלנו את ההפרדה הזאת, ועכשיו אמנות ישראלית מטופלת בהקשר של אמנות עכשווית גלובלית. איפה מיכל רובנר זכתה לתערוכה הכי חשובה בקריירה שלה? בוויטני. הגישה שלנו היא שאמנות ישראלית היא חלק ממה שקורה עכשיו בעולם. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות לטובת האמנות הישראלית זה לשים אותה בקונטקסט הנכון. זו הצהרה רבת חשיבות מצד מוזיאון כמו שלנו".

ועדיין, לפני כשנתיים זימנה סוזן לנדאו, אוצרת המוזיאון האחראית על אמנות מודרנית, פאנל של אנשי מקצוע לסיעור מוחות שדן בסוגיה. למבקריו של המוזיאון הייתה היוזמה הזאת בבחינת הודאה שיש בעיה. סניידר לא מסכים: "זה מעניין שאנשים פירשו את הפעילות ההיא בצורה כזאת. היוזמה של סוזן לא באה לפתור שום בעיה. פשוט החלטנו לנקוט גישה פרו אקטיבית, כדי לבחון איך להציג אמנות ישראלית. לא פתרנו שום בעיה, המהלך ההוא נועד לבדוק את הצעד הבא".

תקופה מסוימת הייתה שרית שפירא האוצרת האחראית על האמנות הישראלית. מינויה סימן שבמוזיאון ישראל לוקחים ברצינות את האמנות הישראלית העכשווית, אבל היא לא שרדה בתפקיד, וסניידר מעדיף למעט ככל האפשר בהתייחסות לנסיבות שגרמו לעזיבתה. "אנחנו מבזבזים יותר מדי זמן על הנושא הזה", הוא אומר, "היא הייתה אוצרת לתקופה מסוימת, אחר כך היא הפסיקה, אבל הקשר איתה נשמר. לא מזמן היא הייתה אוצרת אורחת בתערוכה של נחום טבת. אמיתי מנדלסון, שהחליף אותה, עושה עבודה נהדרת בשילוב של העכשווי וההיסטורי".

סניידר לא מכחיש שהוא ממעט להיראות בתערוכות של אמנות ישראלית המוצגות במקומות אחרים, וגם לא נוהג לבקר אמנים בסטודיו הפרטי שלהם. "הייתי שמח לעשות את זה, אבל זה עניין של זמן", הוא מנמק. "זה יותר הג'וב של אמיתי מנדלסון או סוזן לנדאו. תזכור שהפוקוס שלנו הוא תרבות בינלאומית, ואני לא יכול לעסוק בכול".

טענה אחרת נגד מוזיאון ישראל הגיעה לפני כמה שנים מכיוונו של ארטורו שוורץ, אספן אמנות יהודי-איטלקי שתרם למוזיאון אוסף נדיר של דאדא וסוריאליזם. שוורץ טען שהמוזיאון הפר התחייבות שנתן לו להציג %70 מהיצירות שתרם, ואיים להעביר את האוסף למוזיאון תל אביב. נכון לעכשיו, אומר סניידר, כל המחלוקות נפתרו. הנה, ממש עכשיו מוצגת תערוכה גדולה של אמנות סוריאליסטית. "התערוכה הזאת כוללת מאה מתוך 230 פריטים שארטורו שוורץ העביר לנו, והיא הייתה בתוכנית העבודה שלנו גם לפני שהוא העלה טענות בתקשורת. היחסים שלנו עם שוורץ טובים".

כשהאוסף כולל חצי מיליון פריטים, הרוב נשאר בארגזים.

"העבודה שלנו היא להראות את החומרים הכי טובים מתוך האוסף. כשהגעתי לכאן אמרו לי, 'צריך להביא דברים בהשאלה משאר העולם'. רק בשנים האחרונות הבנתי שהעומק והעושר של מה שיש לנו מספיקים. אנחנו עושים יותר ויותר תערוכות שמתבססות על האוסף שלנו, שאותן אנחנו שולחים בהמשך לשאר העולם ויש להן דרישה גדולה. חצי מיליון הפריטים שלנו הם משאבים להתבסס עליהם. ברור שאתה לא יכול להראות את כולם, ולא רק מסיבות פרקטיות. גם מבחינת החוויה של המבקרים במוזיאון. למה הביקור אצלנו הוא כזו חוויה? כי אנחנו מציגים פרקים נוחים לעיכול של התרבות העולמית. בכל מצב אנחנו יכולים להראות פי עשרה, אבל החוכמה היא להראות את המיטב".

80 מיליון

אין מחלוקת על כך שג'יימס סניידר מצליח מאוד בחלק הניהולי-הפיננסי של התפקיד שלו. גם אלה שלא נמנים עם חסידיו מסכימים שהוא אמן בגיוס כספים. עלות הפרויקט הנוכחי היא 80 מיליון דולר, שרק עשרה מהם מגיעים מהמדינה. שאר 70 המיליון הם תוצאה של מאמץ שיטתי של אגודות הידידים של המוזיאון, הפועלות ב-14 מדינות בעולם. סניידר מסרב לחשוף את שמות התורמים, אבל מאשר שמדובר בטייקונים בסדר הגודל של שלדון אדלסון ורון לאודר. "אלה אנשים שמעוניינים באמנות ובתרבות, ויש להם רצון לראות את ישראל מתפתחת בתחומים האלה כמרכז בינלאומי".

למרות התורמים הנדיבים, שנות האינתיפאדה היו קשות למוזיאון. ירידת מספר המבקרים חייבה, בין היתר, קיצוץ מסיבי בתקציב, שבמסגרתו הוכרחו העובדים להסתפק בשבוע עבודה של ארבעה ימים שגרר משכורות מופחתות. לדברי סניידר, גם הדרג הניהולי - כולל הוא עצמו, עם 800 אלף השקלים שהוא משתכר לשנה - תרם את תרומתו, שהגיעה עד 16% קיצוץ לבעלי המשכורות הגבוהות.

השנור הוא לפיכך הסעיף המרכזי בסדר היום של סניידר. "אני עושה את זה הרבה. האחריות שלי היא להיות כאן, במוזיאון, 100% מהזמן, ולהפגין נוכחות מסביב לעולם 100% מהזמן", הוא מדגים הבנה מתמטית לא שגרתית. "אנחנו כל הזמן מארגנים אירועים ופעילויות. לא מזמן הבאנו לכאן 200 אנשים מ-11 מדינות, כולם חברי המועצה המנהלת של המוזיאון. כל שנה, בתחילת יוני, אנחנו מאפשרים לראות מה עשינו בשנה הקודמת ומה אנחנו מתכננים לעשות בשנה הבאה. התשתית לפעילות הזאת הייתה גם לפני שבאתי, אבל בעבר הארגונים האלה פעלו בכל מדינה בצורה נקודתית, ואנחנו הצלחנו להפוך אותם לרשת בינלאומית, עם שליחים בכל עיר מרכזית בעולם. זהו מקרה יחיד במינו. אין מוזיאון עם כזאת פריסה בינלאומית כמו מוזיאון ישראל".

גם הפוליטיקה היא חלק מסדר היום שלו. בניגוד למומה, שפועל ללא סיוע מוסדי, מוזיאון ישראל מתוקצב בחלקו על-ידי המדינה, וכמנהל מוצא עצמו סניידר מחויב להיפגש מעת לעת עם אנשים בעמדות מפתח, כמו שרי החינוך והתרבות או ראש עיריית ירושלים. את שר התרבות החדש, ראלד מג'אדלה, הוא עדיין לא פגש, אבל ההזמנה לביקור במוזיאון כבר נשלחה אליו. "היו לנו יחסים טובים עם כל השרים במשרד התרבות".

גם את ראש העיר לשעבר אהוד אולמרט, יצא לסניידר לפגוש. "כשהגעתי למוזיאון הוא היה ראש העיר, וכבר בחודש הראשון שלי כאן טדי לקח אותי לפגוש אותו. אולמרט הבין את החשיבות של המקום הזה כנכס של ירושלים והביע את עמדתו בכל הזדמנות. הוא היה מגיע לכאן בכל פעם שהוזמן".

מה דעתך על היצירה האמנותית של אשתו?

"בין אם אני חושב שהיא טובה או לא, זו לא שאלה שאענה עליה. כמנהל המוזיאון, הטעם האישי שלי הוא לא עניין לציבור"

בזכות המוזיאון הפכת לחלק מהמקום הזה, ישראל?

"אני אזרח אמריקאי. יש לי חברים בישראל, אבל אני נמצא כאן בגלל החשיבות שאני מייחס למוזיאון. יש היום אתגר בלהיות אמריקאי שחי מחוץ לארצות-הברית כי אמריקה לא כל-כך פופולרית, ויחד עם זה רק כשהגעתי לכאן הבנתי עד כמה חשתי תמיד בנוח עם הזהות שלי כיהודי. העבודה במוזיאון היא דבר חשוב מאוד שאני יכול לעשות לישראל ולעולם. אני לא נדבן, אני לא יכול לתת מיליונים לישראל, אבל אם אני יכול לעשות כאן משהו שיישאר להרבה זמן, וזה לא פחות חשוב". "