"תמיד הייתי איש תעשייה, אני לא אקרובט"

מ י שחושב שישראלים גאים הם שאחראים לשלמת הבטון והמלט הנפרשת לאורכה ולרוחבה של ישראל, צפוי אולי להתאכזב. בזמן שאלפי יזמים, קבלנים, אדריכלים ועוד אין ספור נותני שירותים מקומיים גוזרים את הסרט וקוצרים את התהילה בהקמת בניינים וכבישים, מי שאחראי בפועל לשליש מהבטון והמלט היצוקים בכל הארץ הם לא ישראלים, ואפילו לא אנשי עסקים ציוניים-יהודים.

חברת רדימיקס, הקבוצה הגדולה בישראל בתחום תעשיות המלט אשר חולשת על שליש ממכירות הענף, נמצאת כבר שנתיים בבעלות התאגיד המקסיקני סמקס, אחד מיצרני המלט הגדולים בעולם. לפני כן, במשך כ-43 שנה, היתה רדימיקס בבעלות חברת RMC הבריטית (שנרכשה כולה על ידי סמקס). RMC החליטה בתחילת שנות ה-60 לצאת מבריטניה ולפעול במדינות מתפתחות עם אופי משטר דמוקרטי, מהלך שמיקם אותה מיד במדינת ישראל הצעירה והמתפתחת, שהמשיכה להתפתח מאז לא מעט בעזרת המלט של החברה הבריטית.

הבעלות הזרה והפעילות האפורה (תרתי משמע) היא שגם הותירה את רדימיקס כל השנים לגמרי מאחורי הקלעים. המדיניות הזו התאימה לבריטים ולמקסיקנים, אבל יותר מכל היא כנראה התאימה לאמנון דותן (64), מי שהתמנה למנכ"ל החברה בשנת 1986 ושבשנים האחרונות משמש כיו"ר. "לא הצטערתי אף פעם שהקפדתי על חשיפה נמוכה", אומר דותן בראיון ל"גלובס", "עובדה היא שאתה לא מכיר הרבה חברות בארץ עם שורשים ופעילות כזו, למרות החשיפה המצומצמת". הסיבה לראיון החריג היא פרס התעשייה שיקבל השבוע דותן מהתאחדות התעשיינים, בגין "הצגת דוגמה ומופת לתעשיית המסורתית".

השקעות זרות

דותן: "כשאקבל את הפרס אני קודם כל אהיה גאה שאימי יושבת באולם. סבי עלה בתחילת המאה הקודמת מליטא, היה ציר בקונגרס הציוני הראשון והיה ממקימי תל אביב ורמת גן, ואילו אני עודדתי כאן השקעות זרות במאות מיליוני שקלים, של משקיעים שבאו לכאן ולא ממניעים ציוניים".

דותן עצמו הגיע לחברה כמעט במקרה. בסוף שנות ה-60, לאחר סיום לימודי הנדסה והיסטוריה, הוא ראה מודעה בעיתון על חיפוש סדרני עבודה ברדימיקס. בשנות המיתון של אותם ימים זה הספיק לו. דותן הפך לסדרן עבודה במפעל בחולון, לאחר מכן התקדם בשרשרת התפקידים בקבוצה ובשנת 1986 מונה למנכ"ל. "אני תמיד הייתי איש תעשייה. אני לא אקרובט. יצחקו עליי, אבל אני לא מאמין כלל במינוף. אין לי ואין לחברה התחייבויות לטווח ארוך וגם כל השנים לא היתה כזו. לי עצמי אין מניה אחת בכל תיק ההשקעות. תמיד זכרתי מאיפה התחלתי, רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגל והשתדלתי לעשות ולהשקיע הכי טוב שאפשר, מתוך כוונה טובה. לא לרצות יותר מדי, אלא לרצות במידה, בלי שגבה ליבי אף פעם".

500 משאיות

ההשקעות עליהן מדבר דותן מוכרות לכל מי שמסתובב בארץ: 65 מפעלי בטון מקצרין בצפון ועד אילת בדרום, אלף עובדים ישראלים ו-500 משאיות, האחראים כולם למחזור מכירות של 300 מיליון דולר בשנה, של מלט וסיד ההופכים ליסודות ולתשתיות בשליש מענף הנדל"ן בישראל. מדובר בתעשייה מגוונת - בטון, מחצבות (שותפות שווה עם שיכון ובינוי בחברת אבן וסיד), אספלט, מוצרים כימיים לבנייה, אלמנטים למיגון ועוד.

לדברי דותן, "ראינו את עצמנו כל השנים שותפים למפעל הציוני. זה נשמע מליצי אבל זו האמת. ראינו עצמנו המשך לדור בוני הארץ, ולו מתוקף כך שכמעט כל מבנה בארץ השתמש במוצרים שלנו. זו גם הסיבה שאין לנו בכלל עובדים זרים. אני כאן 40 שנה, אחרי שהתחלתי ממש מלמטה. המנכ"ל שהחליף אותי ב-2003, יצחק בז'רנו, צמח בחברה ועבד כאן 25 שנה. הדוגמאות הללו נכונות לגבי שאר העובדים. אנחנו משתדלים להימנע מהצנחת מנהלים מבחוץ, אין לנו ועד עובדים ומעולם לא היה לנו סכסוך עבודה או שביתה. אתה מכיר עוד מפעל כזה עם אלף עובדים?"

גלובס: הארגונים הירוקים לא יאהבו את ההצהרות הציוניות. אתם אלה שהופכים הר למישור ועוד מצמיחים עליו בניינים.

דותן: "איכות הסביבה היא אחד הדגלים הבולטים שלי. אנחנו מודעים לכך שאנחנו תעשייה שמעלה אבק ומורידה הרים, אבל הכול רק במקום שהרשויות מאפשרות ועם איכות סביבה לא כנטל, אלא כחלק בלתי נפרד מתהליך הייצור. אין לנו הומור לא לגבי איכות סביבה ולא לגבי בטיחות.

"כך למשל, מחסני חומרי הגלם שלנו הם תת קרקעיים. אנחנו מחייבים את הנהגים להחזיר למפעל את החומר העודף ונהג שנתפס אחרי שלא עשה זאת מסיים את עבודתו באותו יום. גם מי שעובר ליד המפעל שלנו בזכרון יעקב חושב שהוא רואה ענני אבק. אלה הם מתקנים להתזת מים, שנועדו למנוע את האבק".

- התעשייה מיישרת קו עם הסטנדרטים האלה?

"הבעיה הגדולה היא כמובן החאפרים, המגיעים בעיקר מהמגזר הערבי. בשנים האחרונות המודעות לגבי הצורך בשמירה על תקנות איכות הסביבה מחלחלת, לפחות במגזר היהודי, וזה כבר אינו נחשב מטרד".

הפריחה בענף הנדל"ן בשנים האחרונות, בעיקר בבנייה למגורים במרכז הארץ ובתחום התשתיות, עושה כמובן טוב גם לתעשיית המלט בכלל ולרדימקס בפרט. יחד עם זאת, לפני פחות מעשור ידעה התעשייה הזו - הנמצאת כאמור בתחתית שרשרת המזון בענף - את ימיה הקשים ביותר. רדמיקס עצמה צמצמה את מפעלה ועובדיה בשליש (מ-1,400 עובדים ו-85 מפעלים בשנת 98' ל-1,000 עובדים ו-65 מפעלים כיום) והיא לא ממהרת להתרחב בחזרה.

דותן: "המקסיקנים יודעים שלא יכול להיות רגוע בו זמנית בכל מקום על פני הגלובוס. כשרע פה, טוב שם ולהיפך. זהו ענף עם רף כניסה נמוך ועם תחרות מאוד גבוהה, אבל אנחנו השגנו בו יתרון הודות לפריסה הגיאוגרפית, לאמצעי הייצור המתקדמים ולצי המשאיות. צריך לזכור שזה גם תחום בלי ייבוא. אנחנו לא משופעים כאן בנפט ובמינרלים, אבל אבן גיר וחול יש כאן למכביר".

"בכל מקרה, הציפיות של משקיע מהתעשייה המסורתית שונות מאוד מאלה של משקיעים בתחומים אחרים. הרווחים צנועים, אבל יש יציבות. עברנו בשלום מלחמות, איומי מלחמה, שינויים פוליטיים, אינפלציה ועוד. פרט לשנות המיתון לפני כ-10 שנים, כל השנים היינו רווחיים. החלטנו גם לעבוד רק עם הון עצמי וכאמור אין לנו בכלל התחייבויות לזמן ארוך ואנחנו לא ממונפים בכלל. המקסיקנים מצידם יודעים שהם מקבלים דיבידנדים באופן שוטף ושאני לא שומר סתם כסף בקופה, ואני יודע שבכל רגע אני יכול לבקש מהם כסף כשאני זקוק להשקעות".

היום שאחרי

מלבד פעילותו ברדימקס, ציינה הוועדה כי הפרס ניתן לדותן גם בגין פעילותו הציבורית יוצאת הדופן, "בתחומי התעשייה, העסקים והחינוך". בין היתר, מכהן דותן כיו"ר ארגון הגג של לשכות המסחר והתעשייה הדו-לאומית (45 לשכות), חבר נשיאות איגוד לשכות המסחר, חברת הנהלת ידידי האוניברסיטה הפתוחה והמכללה האקדמית נתניה ונשיא הכבוד של לשכת המסחר ישראל-בריטניה. פעילותו הציבורית גם זיכתה אותו ביולי 2002 בתואר כבוד בריטי (OBE) ממלכת בריטניה. בגיל 64, דותן לא מכחיש שהוא חושב על היום שאחרי, בו יתמקד כנראה במגוון פעילותיו הציבוריות.

"רדימיקס היא מפעל חיי, אבל אני בהחלט חושב על היום שאחרי שכבר אינו רחוק. צריך לדעת בזמן המתאים להעביר את המקל בצורה מכובדת. נשאבתי לא בכוונה כבר מזמן לפעילות ציבורית שהשיקה לפעילות העסקית שלנו או לתחום החינוך. ביום שאחרי יש לי אומנם תוכניות משלי, אבל בהחלט אמשיך ביתר שאת בפעילות הציבורית". "