קומבינות מלוא הסל

בינואר השנה, בשעת בוקר מוקדמת, נפגשו שחקני הצגת הילדים "ססגוניה" במרכז תל-אביב והמתינו להסעה דרומה, ליישוב שבו תוכננו להציג באותו יום. מאז אוקטובר 2006 הספיק הצוות להעלות את המופע הייחודי כבר כ-20 פעמים. באותו בוקר ציפתה לשחקנים הפתעה: צעירה לא מוכרת הצטרפה אליהם. כשפנו אליה ושאלו לזהותה, העניקה זו את ההסבר המסקרן הבא: היא, בסך הכול, עובדת משרדית אצל מפיקי ההצגה. לאוזנם של מנהלי החברה גונבה שמועה על כך שבאותו יום אמורה לפקוד את ההצגה ביקורת פתע מטעם "סל תרבות ארצי", הגוף שרכש את ההצגה מטעם משרד החינוך. במפרט ההוצאות שלפיו אושר היקף התשלום עבור ההצגה, הצהירו המפיקים כי חלק מהוצאותיהם הינו עבור "מלבישה". לכן נשלחה בבוקר עובדת המשרד להצטרף לקאסט על תקן מלבישה, למקרה שהביקורת תגיע ותשאל שאלות מיותרות. בשבועות הבאים חזר המקרה על עצמו, כשכל פעם שולחים המפיקים עובדות אחרות בניסיון לרצות את הביקורת, אם וכאשר תבוא. "אני הכסת"ח", אמרה אחת מהן בכנות מפתיעה.

מבדיקה קצרה התברר כי אין זו הצגה המופקת על-ידי מפיקים משולי התעשייה. נהפוך הוא: מדובר בשיתוף פעולה בין הגורמים הבכירים והחזקים ביותר בעולם התיאטרון לצעירים, "התיאטרון הארצי לנוער" בבעלות סמי לוי, יו"ר האגודה לתיאטראות ולאמנויות הבמה לילדים ונוער (אל"ה), ו"נאוה הפקות" - אחת מחברות ההפקה הוותיקות והגדולות בתעשייה. לא מדובר גם בסיפור חריג במיוחד: הוא משקף היטב את היחסים הבעייתיים בין תעשיית התיאטרון לילדים ולנוער לבין "סל תרבות ארצי", הגוף המרכזי האחראי על אספקת תרבות ואמנות לילדים ובני-נוער בישראל, ומשרד החינוך האחראי עליו.

מילים יפות ללא כיסוי

קצת סדר. "סל תרבות ארצי" הינו תוכנית ייחודית המשותפת לחברה למתנ"סים, למשרד החינוך ולחלק מהרשויות המקומיות. הסל נוסד בדיוק לפני 18 שנה, למען מטרה שאין נעלה ממנה - "להכשיר תלמיד שיהיה שוחר אמנות איכותית בחייו הבוגרים" - ופועל ב-120 רשויות הכוללות כ-650 אלף תלמידים. הסל, שאותו מנהלת ברוריה בקר, בורר את המופעים הראויים בעיניו (המיועדים לשעות הלימודים), מנהל מול המפיקים והמשווקים משא ומתן כספי, ובונה כך היצע מופעים שממנו בוחרים רכזי התרבות ביישובים השונים את האירועים עבור התלמידים. עובדי הסל עוסקים בהנחיית מערכת החינוך לגבי אמנות וחשיבותה, הקניית כלים למורים בעיסוק באמנות ועוד. "מדינת ישראל", התגאתה בקר בדיון בכנסת ב-2004, היא "חלוצה בעולם בהכלת החינוך לתיאטרון או החינוך לאמנויות במסגרת החינוך הפורמאלי". האומנם?

מסתבר שמאחורי המילים היפות והמטרות הנאצלות מסתתרים סימני שאלה לא מעטים סביב האופן שבו מתגלגלים הכספים המיועדים לרכישת מופעי תרבות איכותיים. תקציב הסל מסתכם בכ-42 מיליון שקל: כרבע מתוכו מגיע כתמיכה ממשרד החינוך, והשאר מגיע מכספי ההורים הנגבים כ"תשלומי רשות". כ-3% מתקציב הסל מופנה להוצאות המנגנון (שכר עובדים וכו') והיתר הולך לרכישת מופעי תרבות מין המפיקים. כלומר, המפיקים שעובדים עם הסל מגלגלים ביניהם כ-40 מיליון שקל בשנה.

בסל פועלות שתי מסגרות עיקריות: ועדות הרפרטואר בתחומים השונים (אמנות פלסטית, מוזיקה, מחול, ספרות, קולנוע ותיאטרון), שתפקידן לקבוע, בהתאם לשיקולים אמנותיים-חינוכיים, האם ההצגה ראויה לקבל חותמת של הסל ("מרי לו", למשל, נפסל בגין היעדר ערך חינוכי); וועדת המחירים, שתפקידה לנהל משא ומתן כספי עם משווקי המופעים. יש רק בעיה אחת: למרות העובדה שמדובר בכסף ציבורי למהדרין, ועוד כזה שנגבה ישירות מכיסי ההורים - החלטות ועדת המחירים אינן שקופות לציבור, זהות הגורמים המייעצים לוועדה נשמרת בסודיות מוחלטת וכך גם מפתחות המחירים שלפיהם היא עובדת. הסודיות הזו מטילה ערפל כבד סביב מסלול הכספים המיועדים למופעים - ערפל שבחסותו די קל לגורמים השונים לגלגל את הכספים כרצונם, ללא בקרה של ממש.

אז איך זה עובד באמת

הנוהל שהתגבש במהלך השנים הוא שכשמפיק הצגת תיאטרון, למשל, מגיש הצעת מחיר לוועדת המחירים - הוא נדרש לא רק לשורה התחתונה, אלא גם לפירוט מלא של מרכיבי המחיר שמצביעים על רצינות ההפקה: תפאורה, תאורה, הגברה, שחקנים ועוד, זאת כדי לוודא את איכותו של המופע. הוועדה, לרוב, מחזירה הצעה זולה יותר. מאחר שמדובר ברכישת אמנות, אמורה ועדת המחירים לא רק לשאוף למחיר הזול ביותר, אלא למחיר ריאלי המשקף את מחירי השוק של רכיבי המפרט ומאפשר למפיק גם להעלות מופע ראוי מבחינה אמנותית וגם להרוויח את לחמו. אלא שאחרי שהוועדה מסכמת עם המפיק על התמחור שלשיטתה מאפשר העלאת מופע ראוי, מגיע סבב משא ומתן נוסף המוריד את המחירים עוד יותר: רכזי התרבות ביישובים השונים, שבוחרים אילו הצגות מתוך המגוון שהוצע על-ידי "סל תרבות" לרכוש לבתי הספר שלהם, סובלים גם הם מתקציבים מדולדלים ולכן דורשים מהמפיקים הנחות מפליגות, וגם מקבלים אותן - לאור ההיצע העצום לעומת הביקוש. לאור ההנחה הנוספת, נאלצים המפיקים לפגוע ברכיבי המפרט שאושרו על-ידי ועדת הרפרטואר. המנגנון שנועד לכאורה להבטיח מופע איכותי, הופך עד מהרה לפארסה.

שחקנים מעידים כי התפאורה שמוצגת בשטח לא אחת מוקפדת ויקרה פחות מזו שהוצגה במקור בפני ועדת הרפרטואר, כשהמצב מידרדר ככל שהזמן חולף. "האפקטים לאט לאט נעלמים, התפאורות לאט לאט נעלמות", מספר שחקן ותיק, "יש מפיקים שאין להם בעיה לכתוב 'שמונה פנסים חכמים' בתפריט ההצגה ולקבל על זה אלפי שקלים - כשבפועל אתה רואה סטנד הכי בסיסי והכי עלוב של פנסים".

האם מתבצעת בקרה כלשהי על השימוש בכסף הציבורי? נראה שלא. באופן מתמיה, היועצת המשפטית של חברת המתנ"סים, עו"ד ברכה ברוש-סבן, כתבה לאחרונה מפורשות לשרת החינוך יולי תמיר כי סל תרבות "לא מתחקה אחר השימוש שעשה המפיק/המשווק בכסף, משום שאין זה מתפקידיו". האם במשרד החינוך יש גוף אחר כלשהו שזהו תפקידו? לא ממש. בכלל, המעורבות של המשרד בנעשה בתחום מינימלית למדי, למרות המילים היפות שמושמעות מפעם לפעם אודות חשיבות הקניית התרבות לילדים ולנוער.

"לכאורה יש כאן מנגנון שפועל לא רק לפי כללי השוק החופשי אלא גם לפי שיקולי רמה אמנותית", אומר יורם חטב, יו"ר שח"ם, "אבל בפועל הכול כן נתון לשוק החופשי: לא הגיוני שוועדת המחירים תגיד שהמחיר שהיא קובעת הוא הריאלי, ובמקביל יאפשרו משא ומתן פרוע מול הקניינים - ואחר-כך ידרשו לעמוד במפרט המקורי, אבל במחיר יותר נמוך". בתגובה לכך טוענים בסל כי ממילא ליישובים זכות לרכוש מופעים עצמאית, שלא דרכם. "אם זו הגישה", אומר חטב, "למה צריך בכלל את הסל? בואו ניתן לכוחות השוק להתנהל לבד".

לא דואגים לשלם לשחקנים

ממש כשם שהמפיקים חוסכים ברכיבי תפאורה, הם חוסכים גם בשכר האמנים. כאן בא לידי ביטוי פעם נוספת הפער בין ההבטחות הנאות שעל הנייר לבין המציאות העגומה. ביוני שעבר הגיעו שח"ם ו"סל תרבות" להסכמה על עדכון תעריפי המינימום לשחקנים: 400 שקל להצגה עבור שחקן עם ותק של עד שנתיים, ו-500 שקל לשחקן ותיק יותר (תעריפים לאמנים מענפים אחרים, לעומת זאת, לא עודכנו מזה שנים ארוכות). טלי עציון, רכזת ועדת המחירים, אפילו הוציאה מסמך רשמי המפרט אותם. בכך חרג הסל ממדיניותו מעוררת המחלוקת לשמור על כל מרכיבי התמחור בסוד, והצהיר קבל עם ועדה כמה כסף הוא מעניק למפיקים לטובת תשלום לשחקנים. אלא שבין המילים שעל הנייר לבין המציאות בחשבון הבנק של השחקנים המרחק גדול. רבים מהם מרוויחים שכר נמוך בהרבה, המגיע במקרים מסוימים ל-200-250 שקל, אף שהסל מתקצב לכאורה את המפיקים בהתאם לתעריפי המינימום.

בסל, אגב, לא מכחישים שזה המצב - אולם טוענים שאין באפשרותם לאכוף את העניין מאחר שהם אינם גוף רגולטורי בעל סמכויות מתאימות, ובכלל: אם שח"ם רוצה לדאוג לשחקנים, עליו להשיג הסכם קיבוצי עמם, ולא להפיל את התיק על הסל. מדוע, אם כן, פרסם הסל תעריפי מינימום אם אלה חסרי משמעות? "יכול להיות שהיה צריך להימנע מכך באמת", מודים שם שלא לייחוס, "כי באמת, אי אפשר לעשות חצי צדק".

למרות שרבות מן האצבעות המאשימות מופנות אליהם, גם למפיקים, מצידם, לא חסרות תלונות. לידי "גלובס" הגיעה הקלטה של שיחה שהתנהלה בין יורם חטב לבין סמי לוי, יו"ר אל"ה. "...נניח הצגה צריכה לעלות 10,000 שקל", מתאר שם לוי את המצב האבסורדי, "אנחנו מגישים לסל, אומרים: 'הנה, ההצגה עולה 10,000 שקל, מספר שחקנים, ההגברה, התאורה'. ואז הסל אומר 'יופי - עולה עשר, אני נותן לך שבע'. אין קשר בכלל בין מה שאנחנו מבקשים לבין מה שאנחנו נותנים לבין מה שאנחנו משלמים... אנחנו אף פעם לא מקבלים את מה שאנחנו מבקשים לפי עלויות. הם תמיד נותנים 30%-40% פחות".

למול טענת השחקנים כי המפיקים חוסכים על גבם, טוענים המפיקים כי אין להם אפשרות לעמוד בתמחור הסל בשל ההנחות שהם נאלצים להעניק לרכזי התרבות. "אם אנחנו לא ניתן את ההנחות", אמר לוי לחטב, "לא יקנו מאיתנו - זאת הבעיה".

חטב: "אבל זה לא אתה נותן את ההנחה - אתה לוקח את ההנחה מהשכר של השחקן, ואתה מגלגל את זה על השכר של השחקן".

לוי: "מגלגל את זה על כל המרכיבים".

"הרכזים מחזיקים אותנו בביצים"

מדוע המפיקים מסכימים בעצם לדרישה להנחות מופרכות? "יש פי מאה הצגות ממה שהשוק יכול לקלוט", מסביר סמי לוי, "השוק מנצל את זה ומוריד לנו מחירים לאורך ולרוחב. כמעט ואין קשר בין מה שהסל קובע, שזה גם מחירים נמוכים מדי, לבין מה שבית הספר משלם". מפיק ותיק אחר מתאר את המצב בלשון פחות עדינה: "הרכזים מחזיקים אותנו בביצים". במכתב לשרת החינוך ולברוריה בקר טען שח"ם כי עמדת הכוח הזו מביאה לכך שהקניינים והמפיקים מגיעים לעיתים להסכמות שונות, "לא פעם תוך הענקת טובות הנאה שלא כדין לקניינים". לוי טוען כי "אלה קשקושים, אני לא רוצה להכפיש את המחנכים שלנו", אך מוסיף כי "יכול להיות שיש דברים כאלה בשוליים". מפיק בולט אחר בתעשייה דווקא מאשר את הדברים בשיחה עם "גלובס": "התופעה הזו, של סוגים שונים של מעין שוחד, בהחלט קיימת ובצורה מאוד מזעזעת".

" אתה יכול להדגים?

"למשל, רכזים רומזים לך שהטלוויזיה שלהם התקלקלה. הייתה רכזת שסיפרה לי איך מפיקה אחרת קנתה לה שרשרת, וכאילו חיכתה שאציע לה גם משהו. או שהם ישאלו 'איך אני יכול לראות את ההצגה הזאת?', ואז במקרה המופע הבא הוא באילת והם מצפים שתקנה להם כרטיס טיסה לאילת. אנחנו החלטנו לא לשתף פעולה עם כל הדברים האלה, אבל יש תיאטראות - וגם המכובדים שבהם - שכדי לדאוג שרכזים יגיעו להצגות שלהם נותנים להם צ'ופרים שונים כמו כרטיסי טיסה, שהות בבתי מלון, דברים כאלה. אנחנו לא רוצים להשתתף במשחקים האלה". המפיק מתעקש שלא לחשוף פרטים הנוגעים למקרים המתוארים, בטענה ש"יש בעסק הזה אווירה של טרור, ומי שיתלונן - ישימו עליו איקס". אמירות דומות נשמעות מגורמים לא מעטים: סל תרבות הינו מקור ההכנסה העיקרי עבור העוסקים בתחום, ואיש אינו שש להתעמת עימו.

כל עוד המחירים בסל חסויים, אומרים בשוק, "כולם מרמים את כולם", ונראה שלא מעט גורמים בהחלט מרוצים מהמצב הזה. אבנר שטראוס, בעל חברת הפקות, זוכר ישיבה מ-2001 של המפיקים הבולטים עם בקר, שבה הוברר כי אין בכוונתה של בקר לחשוף את המחירון שלפיו עובד הסל. לדבריו, בישיבה אמרו לה מפיקים: 'אתם רוצים שאנחנו נמשיך לשקר ואתם תמשיכו להסתיר את סרגל המחירים? בסדר'". "אנחנו בעד שקיפות", אומר סמי לוי, "אין ספק שכל המערכת הזו חייבת לעבור רפורמה רצינית. שיהיה מחירון שקוף שיחייב את כולם - את המפיקים ואת הסל".

" אם כך, למה לא יזמתם את זה כבר לפני שנים?

"הצענו את זה לפני כמה שנים. הסל אמר שהוא ישקול את זה".

" ברוריה בקר מתנגדת.

"אם אנחנו כמפיקים רוצים שהכול יהיה שקוף, אין לה כגוף ציבורי שום סיבה שלא להסכים לכך. משיחות שלי עם ברוריה הבנתי שהיא לא כל-כך מתנגדת לשקיפות".

אגב, לא ברור מאין שואב לוי את דבריו: בסל מתנגדים בתוקף לשקיפות, בטענה כי היא תביא "להעלאת מחירים באופן שיפגע בתפקיד הסל ובניצול היעיל של כספי ציבור". מצב זה מהווה כר נרחב עבור המפיקים "להישאר עם חופש מוחלט לגבי מה לעשות עם התקציב", כפי שטוען חטב.

בעיה נוספת שמציב הסל קשורה בחוסר העדכון של מחירי ההצגות.

בסל אין מדיניות עדכון של מחירי ההצגות כדי למנוע שחיקה, ומחירי הצגות נותרים לעיתים במקומם שנים ארוכות. מי שדורש העלאה מוזמן להגיש בקשה הנבחנת נקודתית. תעריפי התשלום למוזיקאים, למשל, לא התעדכנו מזה שנים ארוכות. גם אם היו מתעדכנים ספק אם זה היה מסייע למישהו: עו"ד דני גוטפריד, יו"ר איגוד המוזיקאים, מעלה טענות דומות לאלו של חטב: "המפיקים מגלחים את הכסף איך שהם רוצים, וטוענים שהמפרט שלהם זה עסק שבינם לבין ברוריה. יש מתווכי מופעים שבנו וילות מהכספים שהם כספים שלנו, האמנים. חלקם היו פעם אמנים עד שהבינו איפה מרוחה החמאה. אלה דברים מגעילים שברוריה יודעת עליהם. היא יודעת שמורחים אותה, המדינה יודעת שיש כאן מערכת מושחתת, אבל עוצמת את העיניים ואומרת 'זה לא תפקידי'".

אין שחקן? יש נהג

ביולי 2005 הגישו תשעה במאים, שחקנים, יוצרים ומוזיקאים תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב נגד "העמותה לקידום תיאטרון השעה הישראלי לילדים ולנוער" בהנהלת מוטי חלימי, בטענה כי למעלה משנה לפני כן חדלה העמותה מלשלם להם תמורות ותמלוגים כנדרש, אולם הוסיפה לשווק את ההצגות ולעשות שימוש ביצירתם. החובות המצטברים הסתכמו בקרוב ל-300 אלף שקל.

יו"ר ועדת הביקורת של העמותה קבע, בין שלל ממצאיו החמורים, כי העמותה "אינה נוהגת זה כמה שנים לשלם לשחקנים, יוצרים וספקים" בצורה תקינה, חלקם הועסקו ללא הסכם כלל וכספים מחשבון העמותה הועברו לצרכים אישיים. דוגמה קיצונית לדרך שבה ההתנהלות הזו לא רק פוגעת בזכויות השחקן אלא גם באיכות ההצגות, ניתנה לפני מספר שנים בהצגה "די לסמים" של העמותה. אחד השחקנים סירב להגיע מאחר שלא שילמו לו במשך תקופה ארוכה - אז הנהג עלה והחליף אותו.

בסל תרבות המשיכו חרף הדברים לרכוש מהעמותה הצגות. באוקטובר 2005 פנה עו"ד דרור נחום בשם היוצרים שהועסקו על-ידי העמותה לבקר, ועדכן אותה כי חודש לפני כן פנו האמנים לעמותה "וביטלו באופן מפורש כל רשות ו/או רישיון שנתנו לעמותה לעשות שימוש ביצירותיהם ולשווק את יצירותיהם". נחום כתב כי "לאחרונה נודע למרשיי כי למרות שביטלו את הרישיונות כאמור, מוסיפה 'סל תרבות' לשווק את ההצגות, ולבצע בהם שימוש בלתי מורשה", וביקש מבקר לבטל את כל ההצגות של העמותה המשווקות דרך הסל וכן את עזרתה בסיוע ליוצרים אשר "הגיעו לפת לחם". במקביל טענו בשח"ם כי הסל היה צריך להפסיק לקנות הצגות מהעמותה בתקופה שלזו לא היה אישור ניהול תקין מרשם העמותות. בסל דחו את הטענות: לדבריו הסל כלל לא "משווק" את ההצגות אלא רק רוכש אותן, וכן אין זה תפקידו להתערב בסכסוך בין הצדדים.

"לא ייתכן שהסל יודיע כי לא חלה עליו שום חובת פיקוח ובקרה על הכספים שהוא מעביר לגורמים פרטיים", אומר חטב. "לא יכול להיות מצב שבו יבואו אנשים לסל תרבות עם הוכחות שהכסף שהסל נתן לא מגיע ליעדו, והסל לא יעשה עם זה כלום. מאיזה תוקף הם מרשים לעצמם להגיד שזה לא מעניין אותם? את התשובות הם חייבים לא רק לנו, אלא גם לציבור - שמדובר בכספו".