יגאל בריטמן: "גד סומך? הוא לא על האג'נדה שלי; אני עובר לידו כמו ליד כל אדם אחר ברחוב"

פעם, באתר סקי, יצא לרואה חשבון יגאל בריטמן לגלוש אחרי חבורת ישראלים שלא הכיר. תוך כדי גלישה הוא שמע אותם משוחחים, אומרים זה לזה דברים בסגנון, "יגאל בריטמן? הוא ירש את המשרד מאבא שלו, קנו לו הכול, והוא בא אל המוכן". בריטמן התרגז. עצר אותם ואמר, "שלום, שמי יגאל בריטמן. אתם רוצים לשכתב לי את ההיסטוריה?"

ככה זה. חדרו במשרד ראיית החשבון שהקים במו ידיו, ולא קיבל מאיש - פירמת דלויט-בריטמן-אלמגור, עם 800 עובדים, מהגדולות בארץ - מציג לראווה תעודות ופסלוני תודה והערכה מהפירמה העולמית דלויט, שגם העמידה אותו בראש חטיבת ההיי-טק שלה, וכן מלקוחות ומגופים ציבוריים אסירי תודה.

בריטמן גר עם אשתו השנייה, קלוד, בשני הבתים שלהם בצהלה בתל-אביב ובקיסריה, ובסופי-שבוע ביתו הומה מחברים. בכל פעם שנחה עליו הרוח הוא יכול לקחת כמה מהם ולצאת לסיבוב במטוס נוואחו דו-מנועי שהוא חולק עם חבר. לדבריו, הוא מקבל לעיתים קרובות הצעות ניהול של כל מיני גופים בארץ ובעולם, אבל אלה לא מספיקים כדי לשכך אצלו את העלבון על מה שבריטמן רואה כחוסר פרגון המכוון אישית נגדו.

בעוד בחייו הפרטיים בריטמן מתארח ומארח במסיבות רבות משתתפים, שקלוד אוהבת לערוך, נוסע עם חבריו הרבים לחו"ל או לטיולי ג'יפים, וכן מניף איתם מקלות על מגרשי הגולף, בענף ראיית-החשבון הוא נחשב לכסאחיסט, איש מהיר-חמה וחד-לשון, שקל לריב איתו. ידידיו אומרים, כי הוא אגרסיבי בגיוס לקוחות, וזה מקים עליו אויבים ומשמיצים בתוך המקצוע. אולם בלי האגרסיביות הזאת היה מתקשה לבנות את עצמו, כאשר חדר בשעתו ונגס בהגמוניה של המשרדים ששלטו אז בשוק. מבקריו מספרים על יחסי-אנוש לא קלים, ובעיקר על ניהול צנטרליסטי, כמעט רודני, אשר נוטה להבריח בכירים במשרד, ומביאים לדוגמה עזיבות של אנשי מפתח דוגמת יהלי שפי ומוטי פרידמן.

"זה כתריאלבקה כאן", אומר בריטמן. "אנשים מנסים ללכלך. אני חי את זה הרבה בתור סלף-מייד-מן, שקרא תיגר על המקצוע. לא נולדתי לאבא רואה חשבון 80 שנה. התחלתי מאפס, והגעתי לאן שהגעתי. הייתי הראשון מבין רואי החשבון בארץ שחבר לרשת בינלאומית. גם בדלויט העולמית טיפסתי, שימשתי דירקטור שמונה שנים, אני מנהל את כל חטיבת ההיי-טק, עם מחזור הכנסות של 4 מיליארד דולר. אין ישראלי אחד במקצוע שלנו שהתקרב לזה. אז כשאתה כזה, אי אפשר להישאר אדיש אליך. הבן של בלה בריטמן, שגמרה בקושי כיתה ב', מככב בדירקטוריון של משרד מהגדולים בעולם וגומר שתי קדנציות עם מכתב הערכה. זה אומר משהו. אז חלק אומרים כל הכבוד, וחלק מנסים להגיד עלי דברים רעים".

* למה לדעתך אתה נחשב לאדם קשה?

"אני יודע מה אני רוצה, אני מאוד ברור במחשבותיי ולא מעמיד פנים. מה שאתה רואה זה מה שאני מתכוון. אין אצלי אחד בפה ואחד בלב. יש לי משנה סדורה שאני מאמין בה, והיא לא מתאימה לכולם. אותם אלה שהיא לא מתאימה להם יגידו שאני קשה. ראית מישהו מצליח שהוא לא קשה? אם יושר מתפרש כקושי, אז אני קשה. אבל אני לא משקר, לא מרמה, לא צבוע. כפי הנראה, אנשים אוהבים מתחסדים וצבועים".

* בדור שלכם יש המון דם רע בין המשרדים, למה?

"קרה משהו בראיית חשבון, כשאני התחלתי להיות רואה חשבון. היו אז ארבעה משרדים גדולים ששלטו: סומך, קסלמן, ברוידא והאפט. אני, וגם יצחק פורר שלא הקים משרד אלא הצטרף למשרד (קוסט-פורר, היום ארנסט-אנד-יאנג. ש' ל'), קראנו תיגר. אמרנו, אנחנו הולכים לעשות שינוי בסדרים. לא ייתכן שכל הענף יישאר תחת הגמוניה של ארבעה משרדים. היה מאבק גדול על נתחי השוק, שיצר מערכת מתיחויות. המשרדים הוותיקים חשבו שהכוח בידם, והופתעו מזה שהייתי המשרד הבינלאומי הראשון. לשמחתי, המתיחות בדור הממשיכים שלנו כבר כמעט לא קיימת".

* מה קורה כשאתה וגד סומך נפגשים?

"אנחנו עוברים אחד ליד השני. הוא לא על האג'נדה שלי. אני עובר לידו כמו שאני עובר ליד כל אדם אחר ברחוב".

* ועם יצחק פורר?

"יחסי דיבור. אנחנו לא חברים. בכלל, אין לי יותר מדי חברים במקצוע הזה. אני רוצה לחדש גם בחיים הפרטיים".

אחריות לא מוגבלת

בריטמן, 61, אכן לא ירש ולא קיבל, כפי שהוא אוהב לציין, אלא הקים את המשרד במו-ידיו ולבדו, בשנת 1972. ב-1994, כאשר פירמת ראיית החשבון הבינלאומית דלויט, אז אחת מה"ביג 8" והיום אחת מה"ביג 4", החליטה לפעול בישראל על אף החרם הערבי, היא חברה אליו. בריטמן מיזג משרד בירושלים ומשרד בחיפה, שהפכו לסניפים של המשרד. ב-1998 התמזג בריטמן עם פרידמן-שפירא-גולדשטיין, וב-1999 עם משרד אלמגור.

היום, בפרספקטיבה של 35 שנה במקצוע, הוא יכול לספק מבט על השינויים בענף ובעיקר להתריע: חייבים למצוא דרך להגן עלינו, רואי החשבון בישראל, ולהגביל את האחריות המוטלת עלינו. לדבריו, "אחת הבעיות הקשות של המקצוע, שאיתה אנחנו לא מתמודדים, זו אי הגבלת האחריות. הדרישות הרגולטוריות גברו, ואין פרופורציה בין שכר-הטרחה ובין הסיכון.

"ברוב המדינות האחריות מוגבלת. בארצות הברית, אנגליה, דנמרק וברוב אירופה, המשרד מאוגד בדרך של שותפות מוגבלת או חברה בע"מ. כלומר, המשרד אינו מוגן, אבל השותפים מוגנים. במקומות אחרים, כמו גרמניה, יש סכום גג שמעבר לו אינך יכול להיתבע. אצלנו אין שום הגנה, ואנחנו חשופים. אין אחריות מוגבלת, אתה יכול לבצע עבודה של 50 אלף דולר ולהיתבע על 50 מיליון דולר, וגם השותפים חשופים אישית עד הנעליים. בשוק האירופי המשותף יש המון דיונים על הנושא. בישראל זה עדיין לא מטופל, וחייבים לטפל בזה".

* הדרישות מכם גבוהות כי אתם אמורים להיות חותמת הכשרות, הבודק החיצוני של החברות, אבל מאחורי כל קריסה ותרמית מתגלה רואה חשבון נבוך ועמוס בהסברים.

"מי שחושב שרואה חשבון יכול לגלות 100% מהדברים שקורים בתאגידים, טועה. זה בלתי אפשרי. אין 100% ביקורת. ביקורת בנויה על בדיקת תהליכים ודגימות, ואם לא עולה בך החשד שנעשים בחברה ציבורית דברים שלא ייעשו, אתה לא מפעיל נוהלי ביקורת חקירתית. אנחנו מנסים להקטין את הסיכון בכל דרך אפשרית, אבל אין סגירה הרמטית. גם למנתח הלב הכי טוב בעולם קורה שמת חולה על שולחן הניתוחים".

* רואי חשבון מרבים להתלונן על כמות הדרישות מהחברות ומעורכי דוחות הביקורת שלהן.

"זה טיבו של ענף כשהשוק עובר שבר. המקצוע קיבל שוק בעקבות קריסת אנרון ו-וורלדקום, והרגולטורים הגיבו באופן חזק מאוד. אך לאט-לאט מרפים את הלחץ, הקלו על כללי סרבנס-אוקסלי. גם רשות ניירות ערך האמריקנית הקלה קצת בדרישות. במחצית שנות ה-80 קרסו בנקים למשכנתאות והייתה תקינה מטורפת. מי זוכר את זה היום? אני מניח שגם הלחץ שנוצר היום ייחלש עם הזמן.

"מה שמעיק והופך את העניין לבעייתי הוא לא עצם הדרישות, אלא האינטנסיביות שבה הן מגיעות, הרצון ליישם דברים מהר".

אביו המנוח של בריטמן נולד ב-1914 בוורשה. כשהיה בן 16 החליט להשתתף במכבייה של שנת 1931 כרוכב אופניים. לאחר שהגיע לארץ, התאהב בה ונשאר. לצד עבודות היום שביצע, היה האב גם עושה להטים, קונצער-מאכער, ובריטמן זוכר את עצמו כילד מתפקד לפעמים כשוליית הקוסם. בארץ פגש האב את האם שגם עלתה מפולין, מכפר קטן, והוצאה בילדותה מבית הספר כדי לעזור בבית ולאפשר לאחים שלה ללמוד. בריטמן: "אמי אישה סופר-חכמה וסופר-משכילה, מן, "אבל ההשכלה הפורמלית שלה היא מעטה".

האב עבד כפקיד בעיריית תל-אביב, אימו הייתה בעיקר עקרת-בית, ששלחה ידה בעבודות מזדמנות. בריטמן נולד ברחוב וולפסון בדרום תל-אביב, לא רחוק ממסגד חסן-בק ביפו, בדירת ארבעה חדרים, שבה גרו עוד שלוש משפחות, שחלקו את המטבח והשירותים. לימים עברו הוריו למרתף משלהם ברחוב חובבי ציון בתל-אביב. זו הייתה תקופת הצנע, ודוד מאמריקה שלח להם מקרר ווסטינגהאוז. בריטמן: "זה היה המקרר החשמלי הראשון בעולם שהופעל בגושי קרח, כי לא היה לנו חשמל".

מאוחר יותר בנה האב בית במקום מרוחק מאוד אז, ב"אדמות וייס", ליד הכפר הערבי ג'מוסין, בדרך לשייח' מוניס. היום זה רחוב יהודה המכבי פינת דרך חיפה, אבל אז אפילו אוטובוס לא הגיע לשם, ובריטמן-הנער נהג לקחת שני זוגות גרביים, כי בדרך לאוטובוס לבית-הספר היה מבוסס בשלוליות ונרטב.

לאחר שסיים את שירותו הצבאי בצנחנים, חיפש מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. "תמיד הייתי חזק במקצועות ריאליים וחשבתי שראיית חשבון זה כמו מתמטיקה. לא עמדה מאחורי הבחירה אידיאולוגיה גדולה. בסופו של דבר, זה היה שונה לגמרי ממה שחשבתי אבל המקצוע תפס ועניין אותי".

הוא נשוי לקלוד, ילידת צרפת, ארכיטקטית ומעצבת מוזיאונים ותערוכות, שלפני כשנתיים עמדה במרכז מיני-דרמה מקומית, כשנטען שהיא מועמדת לתפקיד שגרירת ישראל בצרפת. אולי בהשראתה, הוא אוסף אמנות, בעיקר ישראלית, ופעיל במוזיאון תל-אביב. בעבר היה איש מפלגת העבודה, עכשיו כבר לא. עם בנימין נתניהו יש לו חברות ברמה אישית.

"אני צריך תמיד אתגרים"

במקביל לאהבת מוזיאונים, מוזיקה קלאסית ותיאטרון, בריטמן גם תאב הרפתקאות. "אני צריך תמיד אתגרים, וגם הספורט שאני עושה אתגרי: גולף, טיס, שיט-מפרשיות, נהיגה ברכב שטח. לכאורה, זו סתירה, אבל מה שמאפיין אותי זה רב-ממדיות. איש לא יאמין שהכיף של רואה חשבון מרובע זה לנסוע ברכב שטח מוטרף או לשוט בים סוער בסירה".

בשנים האחרונות עייף מהנסיעות המרובות לחו"ל, שחייבו תפקידיו בדלויט (חברות בדיקרטוריון שאותה סיים וניהול חטיבת ההיי-טק של הפירמה). בריטמן: "אני מוריד את האינטנסיביות של הנסיעות לחו"ל. נמאס לי החיים האלה שאתה מסתובב כל הזמן בעולם, חי בבתי-מלון ובמטוסים. אני לא בטוח כמה זמן ארצה להמשיך ולנהל את חטיבת ההיי-טק. די. מיציתי, הייתי, עשיתי, השארתי את רישומי. לקחתי את חטיבת ההיי-טק מ-600 מיליון דולר והבאתי אותה ל-4 מיליארד. אז אני מתחיל להתארגן במוחי לרדת גם מזה".

* אז מה תעשה?

"יש לי המון מה לעשות בישראל. למשרד יש מנכ"ל מאוד מוכשר, אילן בירנפלד, ואנחנו עובדים יחד כצוות. לא חסר מה לעשות".

* לא נראה לי שזה יספק אותך לאורך זמן.

"בשלב זה אני מוצא סיפוק במשרד. אני לא מתכוון להיות רואה חשבון עד גיל 120. לא החלטתי לנטוש את המקצוע. אני מקבל הצעות ניהול בארץ וגם בעולם, אבל בינתיים, זה עוד לא מעניין אותי. אני בשלבי קביעת זמן פרישה מהשותפות בפירמה".

* ואז מה?

"כל דבר שיש בו יצירתיות ודמיון מאוד ימשוך אותי".