"איך להיות ראש ממשלה" - בסוגיה זו עסק הטור של יאיר לפיד ב-13 בינואר 2006,
כשלושה חודשים לפני הבחירות. באורח חריג הטור נפרש על שני עמודים, מסיבה פשוטה:
נדרש מקום לתמונה של אחד המועמדים לתפקיד ראש הממשלה. הבחירה לא היתה אקראית
ותמונתו של אהוד אולמרט, חברם הקרוב של לפיד ואביו, העיתונאי ושר המשפטים לשעבר
טומי לפיד, התנוססה בגאון.
הטור, שכותרתו "קווים לדמותה של קדנציה מוצלחת", היה הרבה יותר מקריצה. נראה
שהוא נועד לקבוע עובדות בשטח, לפמפם את אולמרט, ובאותה הזדמנות להאדיר גם את
לפיד, שכידוע יודע כיצד לעשות זאת נכון: כלומר להצליח בתור ראש ממשלה. כך עולה
מניסוח הדברים. וכך מציע לפיד לאולמרט: "בחר מטרה אחת בכל פעם: עשרת אלפים
שוטרים חדשים, למשל...
תשאל את חברך הטוב רודי ג'וליאני למה זה כדאי". או: "יש לך נטייה להזכיר לסביבתך
כמה אתה חשוב. עזוב, הם יודעים".
את ההיגיון של החוק מוכיח לפיד על עצמו, במלאכה עיתונאית שמעוררת את הרושם
שמדובר בהתגייסות: ב-3 במרץ, פחות מחודש לפני הבחירות, לפיד מסביר לקוראיו,
"הישראלים", מה "לא מעניין אותנו". לפיד: "לא מעניין אותנו מה שלום שרה ומה
מפלס הפניקה של בעלה, לא מעניין אותנו כמה שכר דירה משלם אולמרט... מצטערים,
אין לנו סבלנות לזה. זה עלוב, זה חסר משמעות, וזה בעיקר נורא משעמם".
רשימה מטרידה העוסקת בהשלכות מלחמת לבנון השנייה פרסם לפיד ב-11 באוגוסט 2006:
"תעצרו רגע. תחשבו. איך תזכרו את המבצע הזה? כי ככה אתם תקראו לו עוד שנתיים,
'המבצע'. אם יש דבר שהישראלים קלטו מצוין מהמרחב הערבי, זו הנטייה להגזמות.
"לא כל פשלה מקומית היא מחדל, לא כל עיכוב מבצעי עוד ידובר בוועדת החקירה,
לא בכל פעם שמישהו שוגה צריך להדיח אותו".
"עם הזמן הכול יתעמעם", מרגיע מנחה טקסי יום הזיכרון מכיכר רבין. "בסופו של
דבר מדובר באחת העוויתות האלה, שהחיים בישראל מזמנים לנו. הן מכאיבות והן מפחידות,
אבל הן עוברות".
ב-10 בנובמבר 2006 השתמש לפיד ביכולותיו הסאטיריות כדי להמחיש ביצירתיות כמה
רעש מיותר עשו מבקרי הטלוויזיה סביב הראיון שאולמרט העניק לו, ללפיד, שבוע
קודם לכן בתוכניתו בטלוויזיה.
לפיד יוצא נגד ההתלהמות שזרעה התקשורת כשהזדעקה למשמע השאלות הקלות בראיון
הנינוח ובהרגשת הסחבקיות, לכאורה, בין המרואיין למראיין. "עוד מעט יגידו שקיבלתי
כסף על הראיון", רומז לפיד, ומחליט לנסות לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: לצאת
נגד ההתנפלות המוגזמת (לטענתו) מצד התקשורת ונגד ההתנפלות חסרת הפרופורציה
(לטענתו) של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס על אולמרט. הטור של לפיד, הסאטירי
כאמור, מביא שיחה דמיונית בין לפיד ללינדנשטראוס. האחרון, כפי הנראה נשלח על
ידי התקשורת המסוממת, בא לחקור את לפיד על הראיון שערך עם ראש הממשלה: כמה
כסף שילם לפיד לאולמרט כדי שיואיל זה להתראיין. ואולי להפך, אולי אולמרט שילם
ללפיד. מישהו שילם למישהו. שהרי ידוע לכול כי המבקר הוזה ובודה מלבו.
לפיד, בשם הסאטירה כמובן, שם ללעג את המבקר הנלחם בשחיתות השלטונית. קריאת
הטקסט בטור מותירה את הרושם שלפיד עומד תחת מתקפה פרועה וחסרת מעצורים של אדם
שהתנהגותו אינה נורמטיבית. לינדנשטראוס נוסח יאיר לפיד הוא אותו לינדנשטראוס
נוסח אמנון דנקנר: פרנואיד, נלעג, מנותק מן המציאות. הוא מתעקש שהיה פה שוחד,
הוא לא מוותר. המבקר שואל שוב ושוב כמה כסף נתן לפיד לאולמרט. כמה כסף שם "במעטפה".
מעטפה, הלינדנשטראוס הזה מתעקש: בטוח היתה מעטפה.
- יאיר לפיד, אתה גם עיתונאי וגם חבר של ראש הממשלה. איך אתה שומר על האמת
העיתונאית שלך?
"אני משתדל ככל יכולתי לבדוק את עצמי בכל פעם מחדש: האם הייתי כותב את אותם
דברים אילולא הכרתי את אולמרט? התשובה היא כן. האם זה משפיע על התת מודע שלי?
מאיפה לי לדעת? האם אני יכול גם לבקר אותו? כן, ועשיתי זאת לא פעם.
"כולם יודעים שראש הממשלה הוא חבר משפחה קרוב, ואני טרחתי להבהיר זאת לא מעט
פעמים. השאלה המעניינת היא למה למי ששונא את ראש הממשלה מותר לכתוב כל דבר
שעולה על דעתו, ולמי שאוהב אותו אסור? לפעמים יש לחברות אפילו יתרון יחסי.
יש תהליכים והחלטות שאני מכיר טוב יותר מאחרים, וכשאני כותב עליהם הקוראים
מקבלים אינפורמציה עשירה ומדויקת יותר. נכון שיש חשש למניפולציה, אבל כל מי
שמדליף חומר לעיתונאי עושה בעצם מניפולציה. לזכותו של ראש הממשלה ייאמר שהוא
מעולם לא ניסה לנצל את הקשר המשפחתי כדי להשפיע עליי. אולי לא מספיק אכפת לו,
ואולי - מי יודע? - הוא דמוקרט טוב יותר מרוב מבקריו".
מיכה ההזוי ב-29 בספטמבר 2007 פרסם אמנון דנקנר, עורך "מעריב", מאמר חריף נגד
מבקר המדינה לינדנשטראוס.
למן פתיחת המאמר עדים הקוראים לטקסט קשה נגד מבקר המדינה. קוראים שלוקחים את
דבריו של דנקנר כהווייתם, ברצינות וללא פקפוק, עשויים לחשוב שאל כיסא מבקר
המדינה התגלגל בטעות איש מפוקפק, תימהוני, פנטזיונר ותאב פרסום, ולא שופט לשעבר
העומד בראש מערכת של מאות חוקרים באחת התקופות הקשות בתולדות המוסר הציבורי
הישראלי, יש שיאמרו אולי הקשה שבהן.
הבוז והלעג שמביע עורך "מעריב" כלפי מבקר המדינה לא מתמצה בפסקה או שתיים.
דנקנר מתיימר לנתח את שפת הגוף של מבקר המדינה וכותב שסוג החיוך של מבקר המדינה
הוא דפוס אופייני ל"חולי תקשורת" מסוגו של מבקר מדינת ישראל: סוג של חיוך כמעט
לא מורגש. על פי דנקנר, למבקר המדינה יש היסטוריה בתור "מטריד סדרתי של עיתונאים".
על פי דנקנר, מדובר ב"הרגל כפייתי" שהוביל את מוסד מבקר המדינה למקום של "חוסר
ערך וחוסר כבוד".
לא רק המאמרים של דנקנר ממחישים את עמדת "מעריב", אלא גם תחקירים ש"מעריב"
מפרסם מעת לעת נגד מבקר המדינה.
דנקנר: "המבקר התיימר לבדוק את פעולות הממשלה במלחמה והחל חוקר, ככל הנראה
בלי שום סמכות, פרשות הנוגעות למעשיו של אולמרט בחייו הפרטיים.
"החברות שלי עם אהוד אולמרט, אני יכול להגיד לך שהוא נושא את העניין באופן
מאוד סובלני, ומבין ויודע למרות שלפעמים הוא מתקשר ומתעצבן, חובתי הראשונה
היא למקצוע שלי. הוא סופג את זה".
- יש מגמה שעיתונאים מסוימים תוקפים את מבקר המדינה יותר משהם תוקפים אנשי
ציבור שחשודים בשחיתות.
"יש היום מודל חדש של מבקר מדינה. עד המבקר הזה לא היתה צל של דליפה ממשרד
מבקר המדינה. לפרסם פרטים מדו"ח היה נחשב לעבירה. מאוד מסוכן ולא תקין כשקרעי
דוחות או חלקי דוחות מוצאים את דרכם לעיתונות ככתבת תחקיר. זו התנהלות שמוזילה
את מוסד הביקורת. הגישה שלי: צריך להקפיד מאוד על זכויות החשוד, הנאשם, הנחקר,
ולא לעשות מניפולציות - לא תקשורתיות ולא חקירתיות או משפטיות - על חשבונם
של חשודים/נחקרים/נאשמים. אני ממלא את חובתי בעניין הזה על פי צו מצפוני, ואני
נהנה מזה מאוד".
- כעורך "מעריב" וכפובליציסט, הנאמנות שלך היא קודם כול לקוראי "מעריב" ואחר
כך לחברך אהוד אולמרט, או שלפעמים הסדר משתנה?
"תשמע, הנאמנות שלי היא קודם כול לעצמי. אני רוצה להרגיש - אני בגילי כבר לא
משנה לי מה יחשבו עליי - ואני מנסה לעשות ככל שביכולתי כדי לרצות את אמנון
דנקנר, את הסופר-אגו שלי. נגזרת מזה כמובן היא שהנאמנות שלי לקוראים. בוודאי".
חיוכו העצוב גם כתיבתו של שמעון שיפר, הכתב המדיני הבכיר של "ידיעות אחרונות",
לא חפה כפי הנראה מערכים עיתונאיים. הוא מביא סיפורים חמים וסקופים, אך גם
מקורב מאוד לצמרת קדימה.
כמעט כל קטעי הארכיון מהשנה וחצי האחרונות מובילים לדפוס פעולה עקבי של שיפר
שאינו משתנה, בעיקר בכל הקשור לאהדה של שיפר לראש הממשלה ולהזדהות הבלתי נלאית
עימו, כמו היה הכתב נתין ירא מלכות.
לעתים עולה הרושם ששיפר משמש כמין מצלמת קולנוע אנושית ומילולית, על ההפקה
אמונה לשכת ראש הממשלה, והבמאים הם יועצי תקשורת ומניפולטורים להשכיר של משרד
ראש הממשלה.
שיפר מלווה ומתאר בפרוטרוט וברגישות את אנושיותו של מנהיגנו. מחווה אחר מחווה,
מימיקה רודפת ניואנס. העצב הניבט בעיניו של אהוד. הזיעה הניגרת מלחיו.
שיפר לא מפקפק, לא מסתייג. רק מתבונן, מקשיב. מזדהה. ורושם. ב-1 במאי השנה:
"אחרי ששוחח עם רעייתו ויועציו, הודיע אולמרט: איישם את ההמלצות. מקורביו:
ראש הממשלה מבין שהוועדה הצמידה אקדח לרקתו".
אחרי שנים רבות בשירות "ידיעות אחרונות", אחרי שהכיר מקרוב עשרות פוליטיקאים,
יועצים וטקטיקות של ניהול בחירות וממשלות, חזה בהרים נישאים של ציניות ובסכינאות
פוליטית, באינספור תחבולות ומסכות של שקרים, שיפר עדיין משדר לקוראי "ידיעות
אחרונות" את תדמית העיתונאי התמים. כמו לא דבק בו רבב של ספק לנוכח אמינותם
יוצאת הדופן של ראשי ממשלות ישראל האחרונים. ב-3 בפברואר אשתקד כתב: "היום
שבו אולמרט הפך לראש ממשלה" (כותרת "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות"): "ביום
רביעי בערב, בשיחה פרטית, אמר לי אולמרט: 'גדלתי בבית שבו התייחסו להתיישבות
כערך חשוב. אבי המנוח היה האחראי על ההתיישבות בתנועת חירות'".
"המוסף לשבת", "ידיעות אחרונות", 10 במרץ 2006. בשער (המוסף) אולמרט מקפיץ
כדורגל על העקב. שיפר: "18 יום לפני הבחירות, קבלו את אולמרט אורגינל: חד,
בוטה, תוקפני. בראיון מקיף הוא פורש את חזונו לארבע השנים הבאות".
שמעון שיפר סירב להגיב לכתבה.
במחנה מעברו הטרי של העיתונאי הוותיק דן מרגלית מ"מעריב" אל שורות המתחרה החדש
"ישראל היום", מבית היוצר של איל ההימורים שלדון אדלסון, ככל הנראה לא הדיר
שינה מעיניו של עורך "מעריב" אמנון דנקנר. אולי אף להפך. "מעריב" ללא מרגלית
"החדש", לפחות בזמן שדנקנר שלט בו במסדרונות, הוא "מעריב" מתמסר לשלטון הרבה
יותר.
רק לפני שנה נמנה מרגלית, כמו העורך דנקנר, עם מעגל חבריו הקרוב של ראש הממשלה
אהוד אולמרט. סכסוך בין ראש הממשלה ובין מרגלית בעקבות ביקורות שהטיח בו האחרון
במהלך מלחמת לבנון השנייה הביא להוצאתו של מרגלית ממעגל החברים. שלושה עשורים
של חברות באו לקצם במחי יד, בשל כמה הערות.
"חבר, תתפטר", זעקה כותרת ראיון שנתן דן מרגלית ל"מוסף הארץ" ב-22 בפברואר
השנה. העילה לראיון סופקה בכותרת המשנה: "דן מרגלית, שרק לפני פחות משנה דיבר
בערגה על חברו הקרוב אהוד אולמרט, הריץ אותו בלהט לראשות הממשלה וגונן עליו
מפני כל האשמות השחיתות, הפך לגדול מבקריו". מרגלית לא נדרש למוסר הכפול (מרגלית
החדש הלוחם בשחיתות), לשאלת המקצועיות העיתונאית שלו ולכך שרק אחרי שלושה עשורים,
לפתע פתאום, חושיו העיתונאיים עשו סיבוב על אבן המשחזת.
הנתק והגעגוע "לאהוד האהוב כל כך" הבקיעו את נימי נפשו הפצועה של מרגלית. הדברים
כמעט מעוררים חמלה, אלמלא היה מדובר במלך שאותו סייע להמליך.
מסחטת הדמעות של מרגלית נספגה היטב וברגישות במטלית הלחה של הכתבת. אף קורטוב
של הסתייגות לא נשמע. ולא בכדי: מדובר במרואיין עתיר זכויות, לאחר שעבר מהמחנה
של "הרעים" למחנה "הטובים".
כל זאת בלי להסתייג ולו לרגע מהנסיבות: לא מן הנמנע שדן מרגלית לא החליט פתאום
להיות עיתונאי אמיתי. הוא פשוט הסתכסך עם חברו אהוד אולמרט.
זה מרגלית הישן: "בגלל חברותנו, אומרות הלשונות הרעות, אני נזעק להגן על עמדותיו
המדיניות. הבל... אפשר להיות חברו בלי להסכים עימו באף לא נושא מרכזי אחד.
"אולי נכון בנקודה זו לחזור ולומר כי הוא ואני חברים, וידידותנו היתה נפסקת
אילו חשדתי שקיבל אפילו שקל מדוד אפל בפרשת האי היווני, או דינר מפלסטיני תושב
השטחים שהעלילו על אולמרט כאילו הסדיר לו תעודה ישראלית".
זה מרגלית החדש: "אהוד אולמרט גורם לדמוקרטיה הישראלית נזק בל יתואר".
- דן מרגלית, אתה מתחרט על דברים שכתבת על אולמרט לפני שנבחר לראש ממשלה?
"לא. בסך הכול לא. אני מתחרט שהוא נהיה ראש הממשלה".
- זו לא סתירה? כתבת דברים כדי לסייע לו להיבחר.
"הערכתי שהוא יכול להיות ראש ממשלה טוב".
דן מרגלית סבור שעיתונאי יכול להיות גם חבר של פוליטיקאי: "הבעיה איננה עם
מי שעורך או עיתונאי בכיר. הסוגיה היא מה כל אחד מעריך בתום לב. אם יש מי שמעריך
בתום לב שאהוד אולמרט ניהל את המלחמה או שהתנהלותו תקינה, אז צריך לכתוב את
זה, אין שום בעיה בדבר. אני כמובן חושב שהתנהלותו במלחמה היתה חמורה ביותר
ושיש לו מה להשיב בתיקים הנחקרים לגביו, בלי שאני קובע עמדה אם הוא צריך לעמוד
לדין או לא".
- מה דן מרגלית החדש חושב על דן מרגלית הישן, שהוא היה תמים?
"נכון שבשנים רחוקות פה ושם היה נגדו איזה תיק, בתקופה שהיה בעיריית ירושלים.
ראיתי שמכל העניינים ההם הוא יצא בשלום ומאוד שמחתי בתור חבר שהוא יצא בשלום.
אבל זה לא שהתמיהות לגבי מרכז ההשקעות או נכסי בנק לאומי עלו ב-2001 ופתאום
אני נזכרתי בזה עכשיו. לא. לא תמצא מאמר שלי שהגן על אולמרט בעניין לאומי או
בעניין מרכז ההשקעות. כי לא היה אז העניין הזה. ברגע שבאו הדברים האלה ברצינות
הראויה... אני חושב שהממשלה הזו מושחתת כמו קודמתה, אבל אהוד אולמרט לא מתנהג
כראוי עם החקירות האלה, לא משיב כראוי, מתחמק ועושה כל מיני תרגילים. אבל אף
פעם לא אמרתי אחרת".
- אתה כותב שהממשלה מושחתת ושראש הממשלה איפשהו נגוע בשחיתות. לא היו לך חשדות
כאלו בעבר, לפני הסכסוך ביניכם?
"אני על שחיתותה של הממשלה כתבתי בשנת 2002-2001. הייתי אחד ממותחי הביקורת
הכי חריפים על שחיתותה של ממשלת שרון, חוות השקמים. עסקתי הרבה באריאל שרון,
בחוות השקמים, בעמרי שרון ובחבורה הנהנתנית שאפפה אותם. הייתי מראשי הלוחמים
בשחיתות של ממשלת שרון, שעדיין היתה אפילו מושחתת מהממשלה הנוכחית. כתבתי על
זה בהרחבה ובהתמדה בשורה של הרבה מאוד מאמרים ב'מעריב'".
- באולמרט לא נגעת. לא היית תקיף כמו עכשיו. השאלה היא אם זו ביקורת על רקע
אישי.
"אז איפה הייתי תמים? ברגע שהתחילו לצאת התיקים על אהוד אולמרט, שאגב עוד לא
הוכחו, אני אומר שהוא חייב לתת תשובה מאוד-מאוד ברורה לשאלות ולא להתחמק. זה
לא שפתאום גיליתי את העניין".
מלחמת השחרור שיא המתיחות בין העיתונאי הבכיר נחום ברנע ובין ד"ר ירון זליכה,
החשב הכללי לאוצר, פרץ בטורו של ברנע ב"מוסף לשבת" של 31 באוגוסט. בטור מוצג
זליכה כמי שמתעלל נפשית בהוריו השכולים של טייס מילואים שנהרג במלחמת לבנון
השנייה וגוזל מהם, ברשעות ובאטימות, מענק שחרור המגיע לבנם.
ברנע: "זליכה הוא פקיד שהכוח עלה לו לראש. הוא איש מסוכן, חסר מעצורים, בלי
קשר למה שהוא אומר על אולמרט".
באתר האינטרנט שלו Nfc מספר העיתונאי יואב יצחק שזליכה הוא שנאבק לשלם את הכסף
להורי הטייס, ולראיה - הורי החייל הודו לזליכה על הטיפול במכתב. אלא שברנע,
כך לדברי יצחק, הציג את זליכה כאיש רע ואטום שלא מתחשב במות חייל. יצחק מספר
שברנע הסתיר מהקוראים עובדות אלו וכי "ברצונו לסייע לאולמרט, אינו בוחל אפילו
בעשיית שימוש מכוער ומניפולטיבי בדמותו של קצין צה"ל".
כך כותב יואב יצחק: "נחום ברנע, חתן פרס אולמרט, מכה שוב. הפעם בחשב הכללי
במשרד האוצר, ירון זליכה. ברנע מתגייס לצד אולמרט-בר-און, כדי להכשיר את הפסקת
כהונתו של זליכה, שנודע בזכות מאבקו נגד אולמרט בפרשת הפרטת בל"ל".
ב-2 בספטמבר התפרסם ב"הארץ" מכתבו של החשכ"ל ירון זליכה בתגובה למאמר של ברנע.
זליכה: "דומה שהשפל אליו הגיע העיתונאי נחום ברנע, שאינו מהסס לרתום את השכול
והכאב לקמפיין ההכפשה השקרי והשיטתי שהוא מוביל בשירות אדוניו, הגיע לרמות
חסרות תקדים". זליכה טוען שברנע כלל לא טרח לבדוק את טענותיו, שאותן הגדיר
כ"דברי השקר והנבלה", ואף לא טרח לבקש את תגובתו לפני הפרסום.
זליכה: "אין אלא להסיק כי התגייסותו של ברנע, כמו גם מקורבים אחרים, לקמפיין
נבזה של שקרים, מטרתה לערער את אמינותי כעד מרכזי בחקירות פליליות תלויות ועומדות
כנגד אנשים שביקרם הם חפצים ובראשם פרשת בנק לאומי. לטעמי, מעיד הדבר על הלחץ
הרב, שלא לומר ההיסטריה, של אותם אנשים אשר ביקרם חפץ ברנע לנוכח חקירותיהם
הצפויות".
"מדוע מתגייס עיתונאי, שזכה לקבל את פרס ישראל אך לאחרונה מידי ראש הממשלה
אולמרט, באופן כה מוחלט וקנאי לטובת אישים בצמרת השלטון החשודים בפלילים",
כותב-שואל זליכה את עורך "ידיעות אחרונות" שילה דה-בר במכתב שהתפרסם ב"הארץ"
בראשית אוגוסט. זליכה משיב בעצמו: "על כך תצטרכו אתם והציבור לתת את הדעת".
יש לזכור שאחרי פרסום מסקנות הביניים של ועדת וינוגרד כתב ברנע מאמר ובו הדגיש
כי "בשורה התחתונה, אולמרט צריך ללכת הביתה". סביר שאין מדובר בעצה ידידותית
חברית.
השואה והסינים עורכי "הארץ" כנראה לא הצליחו להתאפק. ב-10 באוגוסט האחרון התגלגלה
לידיהם ידיעה מביכה במיוחד שלה אחראי עיתונאי "מעריב" והפרשן המדיני הבכיר
בו בן כספית. בידיעה, שזיכתה את כספית בכותרת "ההיסטוריון החדש", מובאים ציטוטיו
משיחות סגורות שקיים לדבריו בסוף אותו שבוע עם אולמרט. זה נשמע "נרגש ומרוגז"
בעקבות מחאות ניצולי השואה על סכום הקצבאות החודשי הזעום שאולמרט וממשלתו החליטו
לחלק להם, סכום שלדבריהם אינו יותר מ"לעג לרש", ניסיון לסתימת פיות בנזיד עדשים.
"אני, שמשפחתי חיה תחת המשטר הנאצי ונמלטה מאימי הנאצים עד סין הרחוקה, ואבותיי
קבורים בחרבין, עליי הם טוענים את הטענות הללו?"
בדיקה של נרי ליבנה מ"הארץ" בספרו האוטוביוגרפי של מרדכי אולמרט, אביו של ראש
הממשלה, מעלה כי משפחתו של אולמרט מעולם לא חיה תחת משטר נאצי וכי המשפחה היגרה
לסין כבר ב-1920. שם פגש מרדכי את בלה ווגמן, רעייתו לעתיד ואמו של אולמרט.
בירור בלשכת אולמרט העלה שמדובר ככל הנראה באי הבנה של כספית וכי ראש הממשלה
מעולם לא טען כך בפני איש.
בבירור עם כספית הוא אמר שגורמים בלשכת ראש הממשלה מסרו לו את הפרטים, גרסה
הסותרת את גרסת המאמר שלו עצמו, שבו כתב שהמשפט נאמר בשיחה שקיים בסוף השבוע
עם ראש הממשלה. כספית מוסיף שהתגובה נגעה למשפחתה של עליזה אולמרט, שעליה מתאבל
ראש הממשלה.
בספטמבר אשתקד נדרש כספית לתחקיר שערך ערוץ 10 על אולמרט, ובו נחשפו לכאורה
מינויים פוליטיים שעליהם היה כפי הנראה אחראי בתקופת כהונתו כשר התמ"ת.
"בן כספית לא חושב שיש בפרשת ראש הממשלה החדשה היבט פלילי, אלא עדות לתרבות
הקומבינה", פוסקת כותרת המשנה של המאמר. בגוף המאמר כספית מנתח את תחקיר ערוץ
10: "מי שמכיר את עובד יחזקאל יודע שמדובר באדם הגון". וגם: "חולשתה של גבעת
השחיתות". לדברי כספית, מדובר בתחקיר קלוש, שלא לומר תלוש.
כספית ליווה את הממשלה ואת אולמרט בפרט בתקופת מלחמת לבנון השנייה. בתחילת
המלחמה, בתום נאום נחרץ של אולמרט, קבע כספית כי "היה אתמול אהוד אולמרט למנהיג".
בתום המלחמה סבר כספית כי לא תהיה ועדת חקירה כי "אין מחדל, אלא הרבה פשלות
קטנות".
אריה אבנרי, יו"ר ארגון אומ"ץ: "לגבי בן כספית, זה הכול מסחרה. הוא מתחנף לראש
הממשלה, מטייח שחיתויות, ושבועיים אחר כך מקבל סקופ. יש עיתונאים ותיקים שהם
חברים של אולמרט, ויש צעירים שהם חברים יותר של הלשכה של אולמרט.
"נחום ברנע הוא בעיניי עיתונאי מוערך, ולצערי הרב בשנה האחרונה הוא התגייס
לטובת לשכת ראש הממשלה שמזינה אותו בכל מיני חומרים על כל מיני אנשים שנלחמים
בשחיתות.
עיתונאים בכירים לוקחים אנשים ישרים שנלחמים בשחיתות והופכים אותם להזויים".
- ברנע וכספית לא חברים של אולמרט. איזה אינטרס יש להם לעזור לו?
"האינטרס שלהם הוא לקבל סקופים. אתה מחביא את השחיתות, מטייח, ופתאום אאוט
אוף דה בלו מקבל סקופים - ראש הממשלה נפגש עם גורמים סוריים, סיפורים כאלה
ואחרים.
"יאיר לפיד היה צריך לפסול את עצמו מלראיין את אולמרט. הוא היה צריך לפסול
את עצמו מלהתעסק בנושאים שנויים במחלוקת כמו שחיתויות ועדת וינוגרד כי אביו
הוא חברו הטוב של ראש הממשלה. הגשנו נגדו תלונה. הרי בבית שלו הוא אירח מסיבה
לאבא שלו, ואורח הכבוד היה אולמרט".
אבנרי מפנה אותנו לנאום שקרא במעמד מתן פרסי אומ"ץ: "מצויים אצלנו אישי ציבור
שהחלו את דרכם כבני המעמד הבינוני ומשתייכים כיום לאלפיון העליון. ראש וראשון
בהם ראש הממשלה אהוד אולמרט, שצבר את הונו הנכבד בשנות שירותו הציבורי והפך
למיליונר... דמוקרטיה זקוקה לעיתונות חזקה, חוקרת, ביקורתית, אך התקשורת הישראלית
חוטאת זה זמן רב לשליחותה.
כעיתונאי ותיק אני חש צער רב לנוכח חדירת השחיתות לתקשורת בישראל, הנשלטת על
ידי ברונים שמעדיפים לשרת את האינטרסים של בעלי בריתם - אילי ההון והפוליטיקאים
- על פני אלה של ציבור הקוראים והצופים.
"חלק ניכר מהעיתונאים אשר הצטיירו בעבר ככלבי השמירה של הדמוקרטיה ושל טוהר
המידות הפכו לכלבי פודל לנוכח מעשים לא כשרים של מעסיקיהם, הבזים לחוק אך מטיפים
מוסר לאחרים".
כתבות
ני"ע
