תאגידי הענק והרשויות בכוננות: השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, הטראבל-מייקרית הגדולה, מתמקמת במחוזי בת"א

הקדמה: שופטים נון-קונפורמיסטיים

אף מערכת ציבורית לא אוהבת עובדים אנטי-ממסדיים, כאלה המגלים עודף עצמאות, מבקרים גורמים אחרים בממסד או נחשבים לשוברי מוסכמות. לעובדים כאלה, בדרך כלל, מסמנים את הדרך החוצה בצורה אלגנטית. מעטים מאוד המקרים שמקדמים אותם.

גם במערכת המשפט ישנם כמה שופטים שנחשבים ל"אופוזיציונרים". קונפורמיסטיות אינה הצד החזק שלהם. חלקם אנטי-ממסדיים מובהקים, שאינם חוששים להתעמת ולתקוף את מחדלי רשויות האכיפה ואפילו לא נרתעים מביקורת על שופטים בערכאות שמעליהם. חלקם נזעקים לגונן על האזרח הקטן, העומד חסר אונים מול תאגידי הענק המסחריים. המשותף לכולם הוא אומץ לב בפסיקה ו"מרידה" בקיבעון השיפוטי. בשבועות הקרובים נפרסם כאן קווים לדמותם של ארבעת השופטים הבולטים ביותר מבחינה זו.

בראש כולם ניצבת השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, "הטראבל מייקרית" הגדולה ביותר של מערכת המשפט, ומי שהצליחה לעורר את חמתם של הנהלת בתי המשפט, שופטי העליון והמחוזי, הפרקליטות והמשטרה, אבל בסופו של דבר הוכיחה שאסור להתייאש ואפשר להתקדם למחוזי גם בלי "להתיישר" לפי דרישות המערכת.

שני לה שופט השלום הירושלמי, ד"ר אבי טננבוים, שדווקא אינו מחפש להתקדם ומעדיף לדון בתיקי תעבורה ותביעות קטנות, כדי "לחוש את האזרח הקטן". אין כמעט שבוע שבו טננבוים לא מוציא תחת ידו החלטה ש"נכנסת" במשטרה או בפרקליטות בגין מחדליה, או שהוא מבקר גוף ציבורי או מסחרי בגין אטימותו כלפי האזרחים.

אופוזיציונרית בולטת נוספת היא השופטת המחוזית ד"ר דרורה פלפל, הנחשבת לאבירת התובעים הייצוגיים, ומי שאינה מהססת לחייב בהוצאות גבוהות בנקים ועיריות.

את הרביעייה משלים שופט השלום התל-אביבי מנחם קליין, שדן רבות בתביעות של תאגידי הסלולר והתקשורת נגד אזרחים, אבל תמיד יבוא לטובת הצרכן כשאפשר.

כתבה ראשונה בסדרה: ד"ר מיכל אגמון-גונן

בחודש אפריל השנה צלצל הטלפון בביתה של שופטת השלום הירושלמית, ד"ר מיכל אגמון-גונן. על הקו היתה נשיאת העליון, דורית ביניש, שהתקשרה לבשר לה על מינויה לבית המשפט המחוזי. אגמון-גונן כמעט לא האמינה. שלוש פעמים לפני כן פורסם שמה ברשומות כמועמדת לקידום, כולן בתקופת אהרן ברק כנשיא, ותמיד נחלה אכזבה. לא מעט גורמים ניסו לתקוע מקלות בגלגלי המינוי: השופטים הירושלמים לא רצו אותה, ברק רצה שקט תעשייתי, והיא כבר הפסיקה לטפח תקוות בכל פעם ששמה פורסם ברשומות.

מתנגדיה יאמרו שאי-אפשר להאשים אותם. מדובר בשופטת שהיתה ה"טראבל מייקרית" הגדולה ביותר של מערכת המשפט, אימת הפרקליטות והשוטרים בירושלים. קשה לזכור עוד שופט שלום שהעז לצאת נגד הממסד והמערכת בצורה כה בוטה בפסקי דין והחלטות, וכשלא יכול היה לעשות זאת בפלטפורמה שיפוטית, עשה זאת במאמרים. אמרו עליה שהיא מסוג השופטים שאם אתה קשור בממסד ונכנס לדיון אצלה, אתה לא יודע איך תצא ממנו. טענו נגדה שהיתה משחררת עצורים בסיטונות, רק בשל פגמים שוליים. תומכיה אומרים, שב-90% מהמקרים גם היא האריכה מעצרים.

נדיר למצוא שופטים ש"סוגרים חשבון" בפסקי דין עם ערכאת הערעור. כך למשל, כשאגמון-גונן דחתה הסדר טיעון ביחס לגבר שהיכה את אשתו. בהסכמת הצדדים, המחוזי קיבל את הערעור ואימץ את הסדר הטיעון. אגמון-גונן לא נותרה חייבת וסגרה חשבון עם השופטים שמעליה. היא שוב דחתה הסדר טיעון מקל (בתיק אחר), שגזר רק מאסר על-תנאי וקנס על גבר שהורשע באלימות כלפי אשתו, והיה בעל עבר פלילי בעבירות אלימות. היא "הכניסה" לשופטי המחוזי בירושלים, כשציטטה את פסיקת העליון והמחוזי בת"א, שקראה להחמיר במיוחד בעבירות אלימות במשפחה. חוסר האחידות בענישה פוגע בשוויון בפני החוק, כתבה. "נשות ירושלים זכאיות להגנה ראויה על גופן ונפשן כנשות ת"א-יפו, וגברים מכים מירושלים ראויים לענישה שווה לזו המוטלת על חבריהם שבת"א".

איך שלא מסתכלים על זה, בשורה התחתונה מדובר בשופטת שהצליחה להסתכסך ולהכעיס את כולם - הנהלת בתי המשפט, שופטי המחוזי בירושלים, הפרקליטות והמשטרה - ובכל זאת קודמה למחוזי, על אפם ועל חמתם. "גלובס" חושף כאן לראשונה, כי לשופטת הנון-קונפורמיסטית נרמז כבר לפני כמה שנים שאם "תיישר קו" היא תקודם, אך היא לא השפילה ראש וניצחה.

מאבקים אישיים ויצריים

המניע המרכזי שלה במלחמות נגד העולם היה בפירוש אידיאולוגי, אבל התווספו לו מאבקים אישיים ויצריים. קורותיה המרתקים של אגמון-גונן (46) החלו דווקא בצד של הממסד. לעולם המשפט היא בכלל הגיעה לגמרי במקרה. היא פשוט היתה גרועה במתמטיקה. מאחר שרצתה ללמוד מקצוע מעשי שאין בו צורך בכישורים מתמטיים גבוהים, היא בחרה במשפטים.

היא סיימה את הלימודים בהצטיינות והתמחתה במחוזי אצל השופט צבי כהן ושנה נוספת במשרד אפי אברמזון, שם נחשפה לתחום המשפט המסחרי והתאהבה בו. באופן אירוני, כיום היא דווקא עוסקת לא מעט במשפט כלכלי. בהחלטה מפורטת ומנומקת בת כ-50 עמודים, שנתנה באחרונה ובה דחתה בקשה לצו מניעה זמני נגד המיזוג של תים עם מל"ם, הפגינה השופטת הבנה ומיומנויות כלכליות ועסקיות גבוהות.

משרד אברמזון היה אז המשרד הירושלמי היחיד כמעט שעסק בהנפקות ותשקיפים. לאחר לידת בנה השני, עזבה את המשרד. מדברים שאמרה ב-2003 לסטודנטית שעשתה סמינריון בנושא "אפליית עורכות דין בישראל - האמנם?", ניתן להבין מדוע לא נשארה לעבוד כעו"ד בתחום המסחרי. במגזר הפרטי קיימת אפליה סמויה, אמרה. "מבחינת מדיניות המשרד, 'מסיימים לעבוד ב-17:00'. אבל כל הישיבות המעניינות עם הלקוחות נעשות ב-19:00-20:00 בערב, ומה יוצא? שהגברים מקבלים את התיקים המעניינים. מצאתי את עצמי מתעסקת עם בעיות של 'רטיבות ברצפה', שלא קשורות לעבודת המשרד או שהייתי צריכה לעבוד תחת עורכי דין אחרים, שהיו צעירים ממני, כי הם היו בישיבה ואני לא".

אגמון-גונן עברה למחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, ועבדה בצמוד לטנה שפניץ ודידי לחמן-מסר. היא ריכזה את הוועדה שדנה בחוק החברות החדש, ובמסגרת זו הכירה את הנשיא ברק, שהתרשם מאוד מחוות הדעת שכתבה לוועדה והציע לה להיות העוזרת המשפטית שלו. בתקופה בה רק לנשיא ולמשנה שלו היו עוזרים משפטיים קשה להאמין שלאגמון-גונן נדרשו שלושה חודשים כדי להשיב בחיוב. ההתלבטות נבעה מכך שלא ראתה כיצד ולאן היא מתקדמת מתפקיד כזה, וגם לא היתה בטוחה שהוא מתאים לה.

ברק תיעב את העיסוק בענייני מינהלה והיה חסר סבלנות כלפיהם. הציפייה היתה שתיווצר חלוקת עבודה בין ברק לבין המשנה לנשיא, שלמה לוין, שהיה מקורב אליו מאוד. אבל ברק רצה מישהו הרבה יותר אסרטיבי ושאינו חושש מעימותים. לכן, הוא מינה את אגמון-גונן לרשמת של העליון והפך אותה ליד ימינו בניהול המוסד. היא כיהנה כרשמת לעניינים מינהליים, במקביל לאורית אפעל-גבאי, הרשמת לעניינים שיפוטיים.

חדה ועצמאית

כשנכנסה לתפקיד נטלה לידיה את רוב סמכויותיו של המזכיר המיתולוגי של העליון, שמריהו כהן, שהיה מזוהה עם שיטת הניהול הישנה. מינויה הביא לתסיסה רבה ועובדי העליון אפילו כמעט הכריזו על שביתה. אלא שאגמון-גונן זכתה לגיבוי מוחלט מברק, שטען שהתפקיד שלה הוא כפוי טובה.

אגמון-גונן היתה אחראית על מהפכה ניהולית ומיחשובית. כל עוד יצחק רביבי היה מנהל בתי המשפט, הכל התנהל על מי מנוחות. אך כשמונה דן ארבל החלו הפיצוצים בנושא המיחשוב והמנ"ת, כשהרקע למריבות שנוי במחלוקת בין הניצים.

לפחות דבר אחד טוב יצא לה מרפורמת המיחשוב: חיים גונן, איש המחשבים שהקים עימה את המערכת, היה לבעלה השני, לאחר שהתגרשה מעו"ד צבי אגמון, לשעבר שותפו למשרד של השופט מישאל חשין. אלא שגם זה יצר פלונטר לא קטן, משום שגונן היה כפוף לציון כספי, סמנכ"ל מיחשוב בהנהלת בתי המשפט, ומי שהתעמת לא מעט עם אגמון-גונן בשאלה מי ינהל את המיחשוב של העליון.

ברק המשיך להתעלם מתסיסת העובדים עד שבשלב מסוים גם השופטים בעליון, שרוב הזמן צפו באירועים מרחוק, הראו סימני דאגה. בשלב מסוים, כשחש שהאדמה רועדת, ביקש מאגמון-גונן לעבור לכהן בשלום. גם כבודה חשה שהמריבות עם כולם "תוקעות" את הרפורמה ובמקום להמשיך להילחם העדיפה ללכת לשפיטה. היא גם אהבה יותר את העבודה השיפוטית מאשר הניהולית.

בשנת 2000 מונתה לשופטת שלום בירושלים, כשה"טאלנט" החדש של ברק, בעז אוקון, מחליף אותה כרשם בעליון. באותה תקופה סיימה את הדוקטורט בנושא עשיית עושר ולא במשפט וחוזים, בהנחיית פרופ' יצחק אנגלרד, והעדיפה את השיפוט המעשי על האקדמיה התיאורטית, בין היתר משום שכבר היתה בתוך המערכת השיפוטית.

בשלום היא דנה בעיקר בתיקים אזרחיים גדולים, שירדו מהמחוזי בעקבות הרחבת סמכויות השלום, ויום בשבוע ישבה בתיקים פליליים. אבל את מירב ה"ברדק" עשתה בתורנויות המעצרים. מהר מאוד נוצרה לה תדמית של שופטת חדה, עצמאית ובלתי שגרתית. היא נחשבה תמיד לאופוזיציה של המערכת ולמגינת האזרח הקטן, אבל עשתה זאת בדרך שמהר מאוד קוממה עליה רבים במערכת המשפט. בשלב מסוים, התלונות נגדה הציפו את הנשיא אמנון כהן. "היינו מבררים מתי היא תורנית כדי לא לבצע מעצרים חשובים כשהיא שופטת. יש לה יד קלה בשחרור חשודים", סיפר בשעתו גורם במשטרת ירושלים.

לא בית-חרושת

כמה חודשים הספיקו לאגמון-גונן כדי להתחיל "להיכנס" במערכת, במה שמתנגדיה טוענים שהיה מסע הנקמה שלה. בשלושה דיונים משפטיים שהתקיימו בפניה, היא חייבה את הנהלת בתי המשפט לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד למתדיינים ולבאי-כוחם, שעוכבו באולמות המשפט פרקי זמן של כשעה או יותר, בשל תקלות במיחשוב בית המשפט. "הנשמות הטובות" מיהרו לקשור בין החלטותיה אלה לבין פרישתה מניהול פרויקט המיחשוב.

באחת ההחלטות כתבה שכל הדיונים התאחרו בשל תקלות במחשב בית המשפט. "כנראה שהחלטות קודמות לא הועילו, וגם לא פגרת בית המשפט", ותובעים, אזרחים ובעלי דין נאלצו לבזבז את זמנם, כתבה. "אינני סבורה כי המדינה יכולה להמשיך ולהתעלם מהתרעות ששופטי בית משפט זה חוזרים ומתריעים, על התקלות במיחשוב, על בזבוז זמנם של השופטים ושל עובדי ציבור אחרים, ועל השירות הלקוי לו זוכים האזרחים הנזקקים לשירותי בית המשפט".

בסיום החלטתה שלחה "עקיצה" לכיוונו של דן ארבל. "יפה יהיה אם מערכת בתי המשפט תשקיע בתיקון התקלות במערכת הקיימת במקום בפרסום תוכניות המיחשוב העתידי". לבקשתה, הועבר העתק מהחלטתה לארבל, שבתגובה שלח מכתב לנשיא השלום בירושלים, אמנון כהן, בו כתב: "בבדיקה שנערכה ע"י מחלקת המיחשוב נמצא, כי לא היתה ביום האמור ובשעות האמורות כל תקלה. אודה על בדיקתך והעברת הדברים".

כהן העביר העתק המכתב לאגמון-גונן. זו נתנה החלטה, ובה חלקה על סמכותו של ארבל להתערב בנושא. "חיפשתי בכתובים", כתבה, "ולא מצאתי מקור סמכותו של מנהל בתי המשפט להתערב בניהול התיק המתנהל בפניי". במקביל, היא השיבה לכהן על האמור במכתבו של ארבל: "את האשמתי בזיוף פרוטוקול הדיון אני רואה בחומרה רבה. ההתערבות הבוטה בעבודתי השיפוטית חורגת מענייני האישי לכן אני מעבירה העתק מכתבו לנציגות השופטים".

פרקליט המחוז, משה לדור, ניסח ערעור סרקסטי במיוחד למחוזי ("טיב השירות השיפוטי שהאזרח מקבל תלוי כמובן בראש ובראשונה באדם היושב על כס השיפוט - כישוריו, ניסיונו, מזגו, מקצועיותו, מחויבותו למשרתו, ועוד"), שביטל את החלטותיה וקבע שתקלה במחשב בית המשפט, חמורה ככל שתהיה, אינה יכולה להוות עילה לחיוב המדינה בהוצאות.

קרבות עם ארבל

סערה נוספת היא עוררה ב-2002, אחרי שפסקה שהוראות מרכזיות שמרכיבות את התיקון החדש בתקנות סד"א, המתייחסות ל"תובענות בסדר דין מהיר", בטלות. על התקנה המגבילה את זמן הדיון למשל כתבה: "אין מדובר בבית חרושת, אלא בבית משפט". חודשיים אחר כך, כתב עמיתה השופט דוד מינץ, שהתקנות תקפות ואפילו ראויות ורצויות. גם פסק דינה זה, כמעט מיותר לומר, בוטל אחר כך במחוזי, אם כי מנימוקים פורמליים ולא מהותיים.

אבל השופטת האסרטיבית גילתה דבקות במטרה וגם הרבה אומץ. כמה חודשים אחר כך ניצלה פאנל בנושא יחסי עורכי דין ומערכת המשפט, במסגרת הכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי, כדי לתקוף שוב את המערכת. "הלחץ היומיומי על השופטים לסיים תיקים פוגע בעצמאות השיפוטית", אמרה. "יש מקרים שלא נותנים לאנשים לדבר באולם, כי צריך לעמוד בסטטיסטיקה".

לדבריה, האיום על העצמאות השיפוטית לא בא מבחוץ, מהפוליטיקה או האקדמיה למשל, אלא דווקא מכיוון הנהלת בתי המשפט. "היום, עם תקנות הסדר המהיר והמנ"ת, יש פגיעה בעצמאות השיפוטית. יש לחץ יומיומי לגמור תיקים. כל יום אני מתעסקת בלמלא דפים סטטיסטיים עבור ההנהלה. ההתעסקות הזו לא נכונה, וגורמת לפגיעה באי-התלות. לפעמים פשוט לא נותנים לעד לדבר, פשוט כי אין זמן".

גם במשטרה התפללו שאגמון-גונן לא תעסוק בתיקים פליליים. כך למשל זיכתה שני אוהדי כדורגל שרבו והתווכחו עם סדרנים ושוטרים באיצטדיון טדי, מעבירות שונות ובהן התנהגות פרועה במקום ציבורי, וקבעה שעבירה זו אינה עומדת בעיקרון החוקיות משום שהיא עמומה.

החלטה מהפכנית אחרת שלה ערערה על מוסד "הצהרת תובע". "איך יוכל בית המשפט להשתכנע שההצהרה מבוססת ושהתובע אכן קרא ועיין בחומר החקירה והצהיר הצהרה מבוססת כפי שהורה בית המשפט העליון", היא תהתה. "לבד ממספר תיק החקירה, אין בהצהרת התובע כל אינדיקציה שהיא שהתובע אכן עיין באותו תיק חקירה בו מתבקשת הארכת המעצר".

עורכי דין המקורבים אליה מסבירים, שנדרש לה זמן קצר כשופטת כדי לגלות שהמשטרה לא תמיד מתנהלת בדיוק לפי הספר, "ושבכלל זכויות האדם הן נושא שיותר אוהבים לכתוב עליו מאמרים ופחות ליישם אותו במציאות".

במקרה נוסף ביטלה אגמון-גונן אישום, משום שאחד מעדי התביעה המרכזיים לא הופיע. היא דחתה בקשת הפרקליטות לקבל שהות לאתרו. המחוזי קיבל את הערעור והורה לה לשמוע את עדות אותו עד "ואת עדויות ההגנה לפי צורך". אז כבודה עשתה 'דווקא' וקבעה את התיק לעוד 11 חודשים. הפרקליטות העדיפה להודיע שלא תעיד את אותו עד, ביודעה שאגמון-גונן תזכה את הנאשם והם ממילא יערערו. היא אכן זיכתה והם ערערו למחוזי, תוך מתיחת ביקורת על ש"לא מילאה אחרי הוראות ערכאת הערעור".

במקביל, נמשכו העימותים עם דן ארבל. ביולי 2004 פרסמה מאמר מושחז, ששוגרו בו עקיצות לארבל, שפרש כמה חודשים קודם, לפרקליטת המדינה עדנה ארבל, שר המשפטים טומי לפיד ולמערכת בכללותה. "הסכנה החמורה יותר היא כי טעמי 'יעילות' ישמשו בערבוביה או יהוו כיסוי לניסיונות למנוע משופטים לתת החלטות בעניינים שאין דעת המערכת נוחה מהם. כך, שופט שרמת הענישה בפסקי הדין שלו נמוכה מדי או גבוהה מדי לדעת ראשי המערכת, יועבר משיקולי 'יעילות' לדון בעניינים אזרחיים". היא הוסיפה, ש"אם כבר משתמשים בשיטות ניהול היפות לבית חרושת, יש לעשות זאת באופן כלכלי-מדעי כפי שהדבר נעשה בעולם העסקי".

שיאים חדשים

ברקע, כתמיד, המשיך ה"רומן" עם ערכאת הערעור, שאיים לשבור שיאים חדשים. הפעם היא קיבלה טענת הגנה מן הצדק וביטלה אישומים נגד חקלאים ממושב אורה, שהסבו לולים לשטחי מסחר, בנימוק שהתנהגות הרשויות היתה "שערורייתית". החלטתה בוטלה במחוזי, משום שהתברר בדיעבד כי התשתית העובדתית לטענת ההגנה מן הצדק לא היתה מוסכמת על הצדדים. התיק חזר לאגמון-גונן, שלא התעצלה ונתנה החלטה ארוכה ומנומקת יותר, בה הורתה שוב על ביטול האישומים. המדינה שוב ערערה למחוזי, ששוב ביטל את פסיקתה, משום שקביעותיה העובדתיות והמשפטיות היו שגויות ולאחר שקבע כי הנאשמים היו עבריינים מבחירה ולא עבריינים בעל כורחם. הפעם דאגו שהתיק לא יחזור אליה והוא נידון כיום בפני שופטת אחרת, שדחתה את טענת הנאשמים להגנה מן הצדק.

לא פלא, לכן, ששופטי המחוזי בירושלים היו הראשונים להתנגד לקדמה ולצרפה לשורותיהם. אם לא די בכך, הרי שהמערכת גם ניסתה להשתיק אותה. כמה מחבריה הקרובים מספרים, שבהנהלה קיימו עימה שיחות ובהמשך אף הגיעו אליה משלחות של שופטי המחוזי בירושלים, ש"הסבירו לה שהיא מאוד מוכשרת, אבל אם היא רוצה להתמנות למחוזי, היא צריכה ללכת בתלם". אבל אגמון-גונן בשלה. היא לא היתה מוכנה להתקפל ו"ללכת בתלם". אחרי חלק מהפסיקות ה"מרדניות" היא אף קיבלה שיחות תמיכה משופטים אחרים שהתפעלו מאומץ ליבה. לאורך הדרך ליוו אותה גם פעילי לשכת עוה"ד בירושלים, שתמכו בקידומה ובלבד שתישאר בירושלים ולא "תגלה" לת"א.

שופטים ופרקליטים שליוו אותה בשעתו מעידים, שאגמון-גונן אמרה להם שאף אחת מההחלטות שנתנה ועוררו סערה לא נעשו "דווקא" וכדי להכעיס. היא תמיד פסקה מה שחשבה לפי הנתונים שבפניה, ובכלל ההחלטות לא היו נגד אף אחד, אלא בעד - בעד המערכת, הם אומרים. לדבריהם, בשלב מסוים היא אף מיתנה את ניסוח ההחלטות, כי הבינה שזה מרגיז את ערכאת הערעור ואת המערכת. היא הודתה בפניהם שרק ההחלטה בעניין הסדר הטיעון של הגבר המכה נוסחה כדי "להכניס" למחוזי, אך הדגישו שמדובר ברטוריקה של ההחלטה ולא בתוצאותיה. מנגד, שופט בכיר לשעבר טוען שהחלטותיה של אגמון-גונן "היו אמוציונליות ולא רציונליות, ומבחינה זו אם מישהו החליט לקדם אותה - שיהיה לו לבריאות".

שלוש שנים היא חיכתה למינוי למחוזי. כבר ביולי 2004 פורסם שמה ברשומות כמועמדת, אך היא הפסידה ליוסי שפירא. באחת הפעמים, בצעד חסר תקדים, הגיש דן ארבל התנגדות לוועדה לבחירת שופטים, בנימוק שאינה לויאלית למערכת (ארבל, בתגובה: "מתוקף תפקידי כמנהל בתי המשפט הגבתי על מועמדים רבים. הפניות לוועדה הן חסויות ואינני מוכן לפרטן").

כעבור שנה שקלה לפרוש מהשפיטה והתמודדה על תפקיד הממונה על הגבלים עסקיים, במקום דרור שטרום הפורש. מועמדותה לא נבחנה לבסוף בשל פוטנציאל לניגוד עניינים (משרדו של צבי אגמון הוא אחד המייצגים המרכזיים מול הרשות). בדרך עברו עוד כמה ועדות לבחירת שופטים בהן הועדפו על פניה אחרים.

ואז הגיעה דורית ביניש, אותה הכירה אגמון-גונן עוד כשעבדה במשרד המשפטים וביניש היתה פרקליטת המדינה. עוד לפני שמונתה לנשיאה, התייעצה אגמון-גונן עם ביניש באשר לעתידה. היא הסבירה שהתלבטותה אם להמשיך במערכת נובעת מהמסר שהרגישה בתקופת ברק: "תתיישר או שלא תקודם". הנשיאה לעתיד אמרה לה שהיא סבורה שיש לקדמה. אלא שאז חלתה השופטת בסרטן, ונעדרה כשנה מהעבודה (יחד עם חצי שנת שבתון). כשפגשה בברק, אמרה לו שהיא מאמינה שהמחלה היא תוצאה של התנהגות המערכת כלפיה, הקנאה, גלי השטנה והרגשות השליליים חסרי הפרופורציה שכוונו נגדה.

שיחה עם ביניש

אגמון-גונן ניצלה את השנה כדי לעשות חושבים, ובינתיים ביניש מונתה לנשיאה וזימנה אותה אליה לשיחה. אקדם אותך אבל כדאי לך ללכת למחוזי בת"א, אמרה לה, גם משום שבירושלים אין הרבה תיקים של דיני חברות ומשפט מסחרי וגם משום שברמה האישית זה לא נעים ללכת למקום שאתה לא רצוי בו.

משיחות עם הקרובים לה מתברר, שאגמון-גונן משוכנעת שהעיכוב בקידומה נובע גם מהשוביניזם שבו לוקה המערכת, בעיקר בעידן ברק. "גיליתי את הפמיניזם באיחור", היא נוהגת לומר. לדעתה, אם היתה גבר כבר מזמן היתה במחוזי, אם לא בעליון. היא חשה שאת עיקר ההתנגדות לקידומה גילו דווקא גברים, שאולי חשו מאוימים. מבחינה זו, היא אסירת תודה לנשיא אורי גורן, שהסכים לקחת אותה למרות המוניטין הבעייתיים שלה ולמרות הלחצים מצד שופטים ירושלמים שלא לעשות כן. לדעתה, אומר עו"ד-חבר, גורן פשוט אינו מפחד מאנשים טובים וחזקים. באופן מפתיע, הצלע השלישית במשולש האחראי לקידומה הוא מנהל בתי המשפט, משה גל, שהוא כזכור מהמחוזי בירושלים וגם מייצג את המערכת.

שופטים הקרובים אליה מספרים שה"אני מאמין" שלה הוא שהמערכת צריכה לשרת את האזרחים. כרשמת בעליון היא פירשה בליברליות יחסית זכויות דיוניות שרשמים, מטבעם, נוהגים בהן שמרנות. זאת, משום שזכות הגישה לערכאות אצלה חשובה מאוד. היא תמיד תיתן לבעל דין לדבר, גם אם דבריו אינם רלוונטיים, העיקר שירגיש שקיבל את יומו בבית המשפט. אלא שלמרבה הצער היא סבורה שלא מעט שופטים חושבים רק על הסטטיסטיקה.

לדבריהם, ה"אנטי-ממסדיות" נולדה מהמאמן שלה בהתמחות, השופט צבי כהן, שאמר לה "לא להאמין למשטרה רק משום שהיא המשטרה" ויש לבחון אותה ככל עד אחר. זאת, בניגוד לנטייה באותם ימים להתייחס ביתר אמינות לעדויות שוטרים. היה זה בעקבות פרשת המחתרת היהודית הראשונה, בה חלק מהשוטרים "חיפו" על הנאשמים שפגעו בראשי העיריות הערביים. בהמשך באה פרשת קו 300, ואגמון-גונן הבינה שגם את הממסד לא לוקחים כמובן מאליו ואם מוותרים להם ב"קטנות", הם אחר כך מפשלים ב"גדולות".

בינתיים, במחוזי, היא רגועה יחסית. כשופטת שלום נתנה את ההחלטה הראשונה בנוגע לחשיפת פרטי גולש באינטרנט, וקבעה שזהות גולש משמיץ תיחשף רק אם בדבריו היתה "כוונה לפגוע", כך שהם נכנסים לגדר העבירה הפלילית של לשון הרע. באחרונה, כשופטת מחוזית, חזרה על פסיקתה זו. בנוסף להחלטה בעניין מיזוג תים-מל"ם, היא דנה כיום בתביעת קרן ההשקעות פרנקלין טמפלטון נגד חברת התרופות תרו, בעלי השליטה שלה וחברת Sun ההודית שאמורה לרכוש אותה. באחד הדיונים שחררה אמירה לא שגרתית. "אני בכלל לא מבינה איך עושים עסקת מיזוג בלי דו"חות. זו שערורייה בפני עצמה, זה בניגוד לכל הכללים של דיני חברות".

היא גם דנה בערעור שהגישה עיריית ראשל"צ על קולת העונש (קנס בסך 1,500 שקל) שנגזר על שני שכנים מבוגרים, שהורשעו באי-קיום צו שיפוטי המורה להם להרוס "סגירת" מרפסת פתוחה באמצעות חלונות זכוכית וגג פלסטיק. פסק הדין של אגמון-גונן הדהים את העירייה. "העונש שגזר בית משפט קמא הינו עונש חמור בהתחשב בנסיבות", כתבה. "לו היה מוגש ערעור על חומרת העונש, הייתי מקבלת ערעור כזה. אני מצטרפת לדברי השופטת קמא כי לא היה מקום להגיש כתב אישום כנגד הפרת הצו בנסיבות אלו, וודאי שלא היה מקום להגיש ערעור".

היא קינחה בתקווה "שהמחלקה המשפטית של העירייה תלמד את פסק הדין, כדי שבעתיד לא יוגשו כתבי אישום דווקא נגד אזרחים שומרי חוק". מי שמכיר את אגמון-גונן אומר שפסק הדין הוא רמז לבאות מבחינתה. "כדאי לרשויות להיכנס לכוננות", הוא אומר.

"פסיקותיה אמנם אנטי-ממסדיות", אומר עו"ד המייצג בעניינים מינהליים ואינו נמנה על חבריה, "אבל היא שופטת מאוד חכמה ואי-אפשר לייחס הכל למניעים זרים ונקמה אישית. אני בעד שיהיו שופטים כמוה במערכת". לדבריו, הוא בהחלט ישמח אם תיקים שלו יישמעו בפניה, "לא בגלל שאפשר לחזות מראש את החלטותיה, אלא משום שאני יודע שהיא אינה מוטת פרקליטות, כמו שופטים מינהליים לא מעטים אחרים. לפחות אני יודע שהיא לא בכיס של המוסדות".