נדחתה תביעה שהגיש משרד זאב סלומון ושות' נגד רו"ח צעיר בגין הפרת הסכם עבודה לתקופה קצובה

בקרוב יכריע בית הדין בשאלת תשלום שעות נוספות גם למתמחים. בינתיים, ניתנה בימים אלה החלטה המתייצבת גם לצד רואי החשבון הצעירים. בית הדין האזורי בת"א פסק, ש"כבילת" רו"ח צעיר למשרד למשך שנתיים - אינה חוקית.

רביב ניסן התקבל לעבוד כמתמחה בראיית חשבון במשרד זאב סלומון ושות'. בהסכם העבודה שנחתם בינואר 2005, התחייב ניסן לעבוד במשרד שנתיים. אלא שחצי שנה לפני כן, הודיע ניסן שהוא עוזב את המשרד. "מבחינת השוק, ראיתי כי במשרדים אחרים אין את ההסכמים האלה ועברתי לעבוד במשרד גדול, בו אני עובד היום", הסביר בהמשך בבית המשפט. ביום מתן ההודעה המוקדמת ניתן לו לוח זמנים לסיום כל משימותיו שנותרו פתוחות, והוא עמד בו.

ניסן תבע מרו"ח סלומון עצמו שכר עבודה, שעות נוספות, דמי חופשה שנתית ודמי הבראה. לטענתו, חוזה העסקתו הוא חוזה אחיד שנחתם ע"י כל מתמחה חדש במשרד, ותנאיו מקפחים. לכן, טען, הוא זכאי לשכר החודש האחרון לעבודתו ולהחזר קיזוז כספים שביצע מעבידו.

סלומון הגיש תביעה שכנגד, ובה תבע מניסן להשיב את מענקי ההתמדה ששולמו לו וכן פיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם. לדבריו, ניסן הפר את התחייבותו לעבוד במשך שנתיים, התחייבות שנעשתה כנגד השקעות נכבדות שהשקיע המשרד בהכשרתו.

בעדותו אמר, ש"להערכתנו כ-70%-80% ממשכורת העובד בתקופת הלימודים הינה 'זמן מבוזבז' (זמן לימוד), שהוא חלק מהשקעתנו באותו עובד. כמשרד, אנו יודעים שלהכשיר עובד עולה לנו כ-25 אלף שקל בשנה, ובנוסף שעות עבודה לא מועטות שמקדיש עובד מיומן לעובד חסר הניסיון. אך כמדיניות זה שווה לנו, בהתבסס על העובדה שאנו יודעים לתכנן לטווח ארוך את תיקי המשרד, באופן כזה שעובד שעשה תיק בשנה מסוימת יחזור ויעשה אותו גם בשנה לאחר מכן ואולי גם פעם נוספת, תלוי בזמן שהותו במשרד, כך שבפעמים הבאות העובד יעשה את התיק תוך מיומנות והכרת התיק. לכן, ורק בגלל זה אנו מוכנים לקלוט עובדים בלתי מיומנים או עובדים עם ניסיון מועט".

השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ קיבלה חלק מתביעתו של ניסן ודחתה את התביעה הנגדית של סלומון. קביעתה המרכזית היתה שסלומון לא היה רשאי לחייב את ניסן לעבוד שנתיים במשרדו. זאת, לאור פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, שקבע כי "חוזה עבודה אישי לתקופה קצובה, שאין בו הוראה המתירה לצד לסיימו בכל עת לפני תום תקופתו מבלי להפר את החוזה, הוא חוזה עבודה שיש לו תוצאות משפטיות מיוחדות ובלתי רגילות, הן מבחינת הגבלת החופש המקובל להשתחרר מחוזה העבודה, והן מבחינת הנטל המוטל על הצדדים לו במקרה של הפרת החוזה".

לכן, הוסיף בית הדין הארצי, "יש להקפיד על כך שחוזה כזה יהיה חד-משמעי, וישקף בצורה ברורה את ההסכמה המודעת של הצדדים בדבר החובות שהם נוטלים על עצמם. כל ספק בעניין זה יטה, איפוא, את הכף לכיוון היותו של חוזה העבודה חוזה לתקופה בלתי קצובה".

שתי זכויות עומדות כאן זו מול זו - חופש ההתקשרות החוזית מול חופש העיסוק, ויש לאזן ביניהן, ציינה גילצר-כץ. במקרה זה, קבעה, "החוזה שנחתם בין הצדדים הינו חוזה הכובל את העובד אל מעבידו ואיננו סביר בנסיבות העניין". הסבירות, לדבריה, נבחנת ע"י בחינת "התמורה שקיבל התובע בגין הסכמתו לתקופת העסקה בת שנתיים, והאם התמורה זהה למחיר שנתבקש התובע לשלם בגינה".

סלומון טען, שחוזה ההעסקה שנחתם הוא תוצאה של מו"מ בין הצדדים, ובתמורה קיבל ניסן מענק התמדה. עוד טען, שתקופת הכשרתו של ניסן כמתמחה היא ארוכה בהרבה מעל לשלושה חודשים, כפי שטוען ניסן.

גילצר-כץ דחתה את טענותיו, במיוחד לאור עדות השותף שהיה אחראי על ניסן, רו"ח יעקב זלוטניק, שהסביר מדוע הם מחייבים כל מתמחה להישאר שנתיים: "עובד בחצי שנה הראשונה עולה לנו יותר ממה שהוא מפיק". לפי היגיון דבריו, פסקה השופטת, "אילו חוזה העסקה היה כובל את התובע לשנה שלמה, היה זה עומד במבחן הסבירות, מאחר שסלומון השקיע בתובע חצי שנה. אך חוזה העסקה למשך שנתיים, כאשר ברור לתובע כי אי-הסכמתו לחתום על החוזה משמעותו כי לא יוכל לעבוד אצל סלומון, איננו סביר בנסיבות העניין".

היא קיבלה את עדותו של ניסן, לפיה "כמובן שלא הצמידו לי אקדח ואמרו לי לחתום על החוזה. הבנתי שאם אתעקש על נושא תקופת ההתחייבות, הסבירות היא שלא אתחיל לעבוד במשרד והמשרד לא יסכים לכך". מאחר שהיא ביטלה את ההתחייבות לעבוד שנתיים, חייבה השופטת את סלומון לשלם לניסן את משכורת החודש האחרון, שקוזזה כנגד ההתחייבות. היא דחתה את יתר רכיבי תביעתו של ניסן, משום שאלה נזנחו על ידו.

את תביעתו של סלומון להשבת מענק ההתמדה היא דחתה, משום שעיון בהסכם העבודה עליו התבסס סלומון מעלה, "כי תוספת זו משולמת עם ההתקדמות בחודשי העבודה. לא נכתב בסעיפים אלו כי על התובע להשיב כספים אלו, באם לא סיים התובע את תקופת ההעסקה". סלומון חויב גם בהוצאות בסך 5,000 שקל. (ד"מ 7458/06).