הבן האהוד

האסימון נופל דווקא כשמסתכלים על גיליון יום שני של "ישראל היום", המגרש הביתי של יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו. מדובר בעיתון היחיד שטרח לצלוב באותו יום את שר הביטחון, אהוד ברק, לאחר שזה הפר את הבטחותיו המפורשות, והחליט להישאר בממשלת אולמרט גם לאחר פרסום המסקנות הסופיות של דוח וינוגרד. "אכן, מילה זו לא מילה", נמרחת שם על־פני עמודים 2 ו־3 הכותרת הגדולה. גם הכותרת הראשית של הגיליון מוקדשת לנושא, וגם טור הפרשנות הבולט של דן מרגלית, שקובע כי "בשורה התחתונה - אהוד ברח (...) היה אהוד ברק, וראו - איננו עוד".

הכול נראה מאוד מוכר. ישראל היום הרי דומה במבנה ובאופי הכותרות החדשותיות שלו לשני אחיו הוותיקים, "ידיעות" ו"מעריב". והסיטואציה הפוליטית הרי דורשת את כל אותן כותרות חדשותיות לא־סטריליות שבהן נוהגים להשתמש בעיתונים הללו באירועים מהסוג הזה. "מתקפל", "מזגזג", "לא אמין", "שקרן" - האם לא היה הגיוני לצפות שזה פחות או יותר יהיה ארסנל המילים שישמש גם את שני העיתונים המתחרים בבואם לשלוף את החצים שיינעצו בברק?

ובכן, נסו יותר בכיוון של "מבוגר אחראי" - הפניית השער והכותרת למאמר הפרשנות של סימה קדמון בידיעות; או "צודק וטועה" - הפניית השער לפרשנותו של בן כספית במעריב. גם המקום שהקדישו שני העיתונים להחלטתו של ברק מצומצם יותר. בעמוד השער של ידיעות היא מוזכרת רק בעקיפין, תוך דיווח על "המורדים החדשים" בקואליציה, שמתחת לו נמצאות כותרות מאמרי הפרשנות של קדמון ונחום ברנע ("ברק נגד הזמן"). לשם השוואה, מדובר בשטח שמתגמד לעומת המקום שהוקצה בשער לתמונתה של הטניסאית מריה שראפובה. בתחתית העמודים הראשונים של העיתון דווקא כן טרחו להזכיר באמצעות כותרות ישנות את "הזיגזג של ברק", אך בכך פחות או יותר מתמצית הביקורת על הפרת ההבטחה.

במעריב מצבו של ברק טוב עוד יותר. האזכור היחיד בשער למהלך שביצע מתמצה בהפניה לאותה פרשנות של כספית, כשבתוך עמודי העיתון המהלך מוזכר רק בעקיפין, וללא שמץ של ביקורתיות או רקע כלשהו שיכניס אותו להקשרו.

לסיקור המצומצם באופן יחסי יש גם נסיבות מקילות: ברק הודיע על החלטתו כבר בשעות הבוקר של יום ראשון, כך שעד לשעת סגירת העיתונים באותו יום כבר היה מדובר במידע שנטחן בכלי התקשורת האחרים ו"התיישן". בנוסף, גם ההחלטה עצמה נמסרה באופן כמעט מאולתר, כזה שתרם להקטנת הדרמה. אבל הנסיבות הללו הרי לא נוצרו באופן מקרי. זאת, סביר להניח, הייתה בדיוק כוונתם של ברק ואנשיו - לצמצם למינימום האפשרי את הרעש סביב הפרת ההבטחה. ואם כך, לא ברור מדוע בחרו חלקים מרכזיים בכלי התקשורת לשתף פעולה עם המהלך. הרי לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לתאר כיצד היו נראים הדברים במקרה שנתניהו היה נוהג באופן דומה לזה של ברק, או במקרה שבו הפרת הבטחה של פוליטיקאי כלשהו הייתה מונעת הפלה של ממשלת ימין. גם כמה מהפרשנים שתומכים בצעד שביצע ברק לא מיהרו לשלול השבוע את האפשרות שבמקרה כזה הדברים היו נראים אחרת.

עפר שלח, איש ערוץ 10 ומעריב, שנמנה דווקא עם הבודדים שיצאו נגד המהלך של ברק, חושב שכיום, בניגוד לעבר, ברק כבר לא נהנה מטיפול אוהד במיוחד מצדה של התקשורת. לדבריו, הסיפור נעוץ דווקא בתמיכה התקשורתית שממנה נהנית ממשלת אולמרט. "ברור שחלק לא קטן של התקשורת, ואני מניח שכל אחד מטעמיו שלו, חושב שהממשלה הזאת צריכה להישאר למרות דוח וינוגרד. וזאת שאלה מעניינת בפני עצמה, איך אולמרט הצליח לגרום לכל־כך הרבה עיתונאים, בעיקר בכלי התקשורת המרכזיים כמו ידיעות אחרונות וערוץ 2, לתמוך בו", הוא אומר.

התמיכה בהפרת ההבטחה של ברק קשורה, לפחות בחלקה, לתמיכה ממנה נהנה אולמרט בתקשורת. רק שכאן היא חרגה מגבולות הגזרה המוכרים. פובליציסטים ופרשנים זכאים מטבע הדברים לבטא את עמדותיהם והעדפותיהם האישיות, אבל כשקשת רחבה כל־כך של עיתונאים - ממאמר המערכת של "הארץ" ועד כספית, מברנע ואמנון אברמוביץ' ועד רביב דרוקר - מתייצבת בשורה התחתונה סביב אותה עמדה, נדמה שיש מקום להתייחס שוב למונוליטיות הבעייתית שמאפיינת את כלי התקשורת בארץ. כשהתמיכה הזאת מיתרגמת גם להנחות בסיקור החדשותי עצמו - זאת כבר בעיה אמיתית.

kitain@013.net