"אני מגדל לעצמי קולגות, אני לא מגדל תומכים"

ואין כמו זה ש"תמיד פולני" כדי לתת גבולות גזרה לצמד המילים הלא מוגדרות האלו, כי כשאומרים אמנות פלסטית, ספרות, סאטירה, הומור וביקורת - אומרים יאיר גרבוז.

במבט מהצד נראה שגרבוז מוכר לשכבות רחבות בעם, יותר בזכות סגנונו הייחודי בפינת הקובלנה השבועית ב"תיק תקשורת", מאשר בזכות התערוכות הרבות שלו שהבאה בהן "כתבתי ציור חדש" תיפתח באפריל בגלריה גורדון. בכלל, נראה שהטקסטים תופסים חלק גדל והולך ביצירתו, ובכל זאת הוא אומר שלפני כל דבר הוא צייר ומרחיב: "אם אני צריך להגדיר את עצמי אז אני תלמידו של רפי לביא".

מסלול לימודיו של גרבוז מאוד ייחודי, שכן במשך חמש שנים (מהשישית בתיכון, דרך השירות הצבאי) למד באופן פרטי אצל רפי לביא "על-פי הצורך כמו שכותבים במרשם", אבל כיוון שהיה לו תיאבון גדול ותשוקה לציור "אז במקביל לרפי לביא למדתי בחוגים של מכון אבני ששם לא לימדו כמו שצריך אבל למדתי מכל דבר וכל הזמן". בהקשר הזה מוסיף גרבוז כי "הוראה גרועה אינה מביאה פחות תועלת. ממורה לא טוב אתה לומד בדרך השלילה".

שאלה על מקורות היצירה מביאה את גרבוז ללעוג לקלישאה על היותנו מעיינות שצריכים לנבוע מבפנים. "בפנים יש רק מה שמכניסים. לא הלכת לקניות - לא תבשל ארוחת ערב, גם אם מאוד תרצה. אני מאמין בלימוד, אבל זה לא מה שהופך את האדם לאמן. להיות אמן זה אישיות. זה מן אללה. ובכל זאת, בשביל אמנות צריך שיתקיימו שלושה דברים: ביקורתיות ברמה גבוהה, ואת זה מתרגלים; אומץ - גם את זה מתרגלים והשכלה, שזה דבר שנלמד. צריך אותה כדי לא לגלות את אמריקה אחרי כל התקדימים שהאמנות אספה במשך הדורות. אך החשוב מכל זה אומץ וביקורתיות. אין אמן שנכשל בגלל טכניקה אבל אין גם אמן שהצליח בגלל טכניקה".

יצירה היא אקט פוליטי

בנקודה הזאת גרבוז מרחיב על הבדידות היצירתית שהוא חווה בשנותיו הראשונות כאמן. "לא למדתי במוסד מסודר, ולכן לא הייתה לי קבוצת התייחסות. לא היו לי חברים שיכולתי לצלצל ולהגיד 'עשיתי ציור חדש בואו לראות'. הידידות עם רפי לביא ועם אמנים נוספים באה רק יותר מאוחר".

לביא, שנפטר לפני כשנה, הוא בעיני גרבוז האידיאל לחיבור האולטימטיבי בין אמן יוצר לבין מורה: "היום אני מבין שלהיות אמן ולהיות מורה אלה מקצועות דומים אם עושים אותם נכון. רוב האנשים לא עושים אמנות אלא מייצרים קישוט לחיים, ורוב האנשים לא מלמדים אלא משננים חומר לסטודנט. אמן רוצה להשפיע בהיותו חוליה בדרך שבה האמנות מתפתחת. מורה זה אותו דבר, הוא רוצה להשפיע על החברה שהוא חי בתוכה. אצל רפי הייתה זהות כמעט מיסיונרית בין צייר לבין מורה. בשניהם הוא רצה וגם הצליח להשפיע".

כאן גרבוז מתעכב על אחד הדגשים החשובים במשנתו - ההבדל בין להשפיע במובן הפופולארי של המילה - לגרום לאחרים לחשוב כמוך ולהיות כמוך, מה ששלילי לדעתו, ובין לנסות ולהפוך את העולם למקום עמוק ומעניין יותר.

"אני מנסה לגרום לתלמידים להיות אחרים ממני. הם צעירים ובאים אחריי, ולכן הם אמורים למרוד בי. אני מגדל לעצמי קולגות, אני לא מגדל תומכים. אני לא רץ לשום פריימריס. אני שמח לקבל תלמיד חדש. אבל הרבה יותר שמח לשלח אדם חדש. להגיד לו סיימת ללמוד. וככל שזה קורה מהר יותר - יותר טוב".

* זאת אומרת שליצור זה להשפיע?

"ליצור זה להביא לעולם משהו שלא היה בו. כשאתה מצרף משהו לשרשרת של היצירה האמנותית - אתה משפיע על המהלך שלה. לפעמים בקטן, לפעמים בגדול. יש כאן אקט של חינוך שלדעתי נמצא בלב העשייה הביקורתית והיוצרת. אמן רוצה להשפיע. זאת אומרת שיצירה היא אקט פוליטי במובן הרחב של המילה, לא במובן מפלגתי. חינוך, פוליטיקה ויצירה אלו צורות של השפעה".

המפגש עם גרבוז מחדד את התחושה הדי נדירה במחוזותינו של אדם עם השקפת עולם סדורה וחובקת כל. הישיבה בסטודיו שלו מוסיפה לזה את האישוש הוויזואלי. בבית הקטן שמסתתר בסמטה צנועה בלב אחד הרחובות הסואנים של רמת-גן, אפשר למצוא תערוכה מרתקת של אמנות ישראלית עכשווית. ובתווך, בין הציורים למדפי דיסקים קלאסיים, יאיר גרבוז יושב על כורסה די מהוהה, בלי פרקט לרגליו וללא הלוגנים מעוצבים מעליו, אבל הקירות סביב מכוסים יצירות של תלמידים וחברים כמו רועי רוזן, ציבי גבע, יעקב דורצ'ין, רפי לביא, לאה ניקל, יאן ראוכוורגר, דוד וקשטיין, משה קופפרמן, פיליפ רנצר, מיכל נאמן, משה גרשוני, הנרי שלזניאק, אביבה אורי, אליהו גת ועוד רבים וטובים.

כשאני מעירה כי לא מעט בעלי הון היו מזילים ריר למראה האוצר, גולשת השיחה לקשר ההדוק שהולך ומתעצם בשנים האחרונות בין עולם האמנות לבין שוק ההון.

"הכסף משמן את גלגלי העשייה של האמנות ויוצר מעגלים של פעילות. התקווה היא שהעוצמה של הכסף ושל רצונות הרוכשים לא יחלישו את כוח העמידה של האמנים ולא יוריד אותם לזנות. עד היום האמנים הרציניים והטובים עמדו די בקלות במשימה. היום האיום גדול מאי פעם. בשנתיים האחרונות בניו-יורק התחושה היא שהכסף לא רק מאפשר אמנות אלא מתווה בתוכה כיוונים ואופנות. יש ניסיון לנתק את האמנות מהכישלון שלפעמים הוא לב העניין ולהצמיד אותה להצלחה. וצריך להדגיש שאמנות מסתובבת הרבה יותר בסביבות הכישלון מאשר בשורות ההצלחה כי היא נוצרת מספקות, מתהיות, מהרפתקה, מחוסר יידע. ברגע שהמערכת מנופחת ומייצרת פירמידה הפוכה שבה השפיץ לוחץ על ראש היוצר, יש סיכון גדול. תמיד היו יוצרים שניסו לפענח את סודות השוק כדי לדעת מה כדאי לעשות כדי להצליח, אבל עכשיו זה הרבה יותר מרכזי בעולם האמנות. עלויות של גלריה ממוצעת בצ'לסי למשל הן אדירות, אז מה שבעליה צריכים למכור בחודש כדי לא לפשוט רגל מחייב לעשות שיקולים פחות אמיצים והרבה יותר ספקולטיביים".

"באותו היום לא הייתי חילוני"

העיניים מטיילות בתערוכה המדהימה שעל הקירות, ואי אפשר שלא לחייך למראה ואזה פולנית עם שושני פלסטיק פה ומלאך מוזהב שם. יש שיגידו פוסט-מודרניזם במיטבו. אני דווקא חשבתי שבעידן הפוסט, גרבוז הוא אמן מודרניסטי, אך מבקרי האמנות, מסתבר, ייחסו לעבודה שלו תכונות פוסט-מודרניות. גרבוז עצמו מעדיף לתת לאחרים לשפוט, אבל שש להזדמנות לדבר על ה"איזמים" למיניהם. "נולדתי עם המודרניזם, התפתחתי מהציור ומהתפיסה המודרניסטית, ומה שנולדת איתו לעולם לא תיפטר ממנו באופן מלא. לתערוכה שלי בחולון קראו 'מודרני אני לפניך' שזה שילוב של משפט יהודי עם מודרניזם. מצד אחד, אני בא מהמודרניזם שהוא לא עניין סגנוני אלא קודם כל אמון באמנות לעומת יחס ציני אליה. מצד שני, הכרה במקורות. באתי מבית עם רקע יהודי. לכן, להגיד שההכרעה שלי להיות חילוני הופכת אותי למאה אחוז חילוני זה קישקוש. יש למשל ציור שהופיע באותה תערוכה וכותרתו 'באותו היום לא הייתי חילוני'".

כשגרבוז נזכר בבית שבו גדל בשכונת בורוכוב בגבעתיים, הוא מדגיש שאמנות טובה לא הגיעה לשם וגם לא אמנות בכלל. "כל ילד איטלקי יודע איך נראה פרסקו לפני שהוא מכיר את המילה פרסקו. מה אני ראיתי? לתערוכה שלי בחולון נתתי כותרת משנה 'שחור חדש מפציע', כי גדלתי בשחור-לבן. גם הצילום, גם האינפורמציה, גם ספרי האמנות שראיתי היו לא סתם שחור-לבן אלא שחור-לבן מטושטש שמודפס גרוע".

* ובכל זאת אמנים אחרים בתקופתך כן ציירו בצבע.

"גם אלה שציירו בצבע חשבו בשחור-לבן. ראשית המופשט בישראל היה ציור מבולבל, מנותק לחלוטין מתיאוריה. המופשט בארץ נולד משמועות. אחד היה נוסע לפריז וכותב לחבר'ה איך מציירים: 'חבר'ה אל תדאגו, האבסטרקט לא מת!' הם לא הבינו את המשמעות של המופשט. הם דיברו על השפעת המציאות על הציור בצורה רומנטית ומבולבלת, ועל האור הישראלי בצורה שעד היום אני לא יודע מה הם רצו בעצם. בכל גינת צברים בצפת העתיקה שתלו פסל שנראה כמו מחבצה של גבינה שהיא אבסטרקציה של ערבייה מיניקה תינוק, שזה בסך הכול ערימה של עיגולים משיש כמו של הנרי מור (פסל בריטי מודרניסטי). בלי האומץ, בלי הגודל, בלי מחשבה על חלל. יש המון דברים כאלו. אבל אלה הם האבות שלי, החלוצים".

* ועד כמה, בכל זאת, מצאת את עצמך מושפע מהם?

"זה מורכב. אם לחזור רגע לעניין המודרניזם, לסגנון הזה יש שני קצוות. מצד אחד, אמונה אדירה בשינוי (שזה גם צד יפה ונאיבי ואני לא מודרניסט במובן הזה), ומצד שני, מגלומניות במחשבה - 'אני בורא'.

״בתערוכה שלי 'אמנות ישראלית איחוד ומאוחד' הייתה סדרה שבה העתקתי אמנים ישראלים מתים, כי חיקוי יוצר לפעמים דבר יותר אמיתי מהמקור. אם אתה אומר משהו פעם שנייה, אמרת משהו אחר לגמרי. פעם אמר לי חבר 'איזה ציור יפה של הנרי (שלזניאק) למה אתה לא תולה אותו?' ועניתי לו: 'הוא עוד רטוב. הרגע ציירתי אותו'. כלומר, אני מעתיק, וככה מברר מה זה להיות צייר. מה זה להיות צייר מופשט, מה זה להיות צייר ישראלי ב-1940. החיקוי הזה שאני מדבר עליו גם אינו קשור לטעם האישי שלי באמנות. בשבילי לא לאהוב משהו זה תחילתו של רעיון. אני לא עובד עם מה שאני אוהב. עם מה שאני אוהב אני מתחתן".

* אתה תמשיך עם "תיק תקשורת"?

"כן, למרות שקצת עייפתי מתפקיד נביא התוכחה. אבל אשתי אמרה לי והתכוונה לכך ברצינות: 'אתה לא יכול להפסיק, אתה חייב את זה לאנשים שאתה מייצג בשבילם משהו חשוב. איזה יחס לשפה העברית ולתרבות המקומית שאתה לא יכול להתחמק ממנו. אמנם אתה יצרת את החובה הזאת אבל אתה צריך להתמיד בה'".

* אפרופו תרבות מקומית, מה דעתך על האמנות הפלסטית היום?

"ראשית, אני מפריד בין העשייה האמנותית לבין הממסד האמנותי. מבחינת העשייה, הלוואי שבכל התחומים היה מוצלח ככה. זה כמובן לא כולל את כולם ואת הכל, אבל המיטב של האמנות הישראלית הוא מרתק. הלוואי שאנשים היו מתחנכים באמצעות האמנות. לעומת זאת, הממסד האמנותי בארץ הוא בדיוק כמו הממסד הפוליטי. אין הבדל בין מנהלי המוזיאונים והתיאטראות כאן לבין ביבי נתניהו ואולמרט. אבל עזבי, אני שוב חוזר כאן לתפקיד המוכיח ואני באמת מעוניין קצת לנוח מזה".

יאיר גרבוז - ת"ז

נולד ב-1945, בגבעתיים.

מתגורר ברמת-גן, נשוי ואב לשלושה. סב לשניים.

לימודים: 1962-1967 - למד ציור אצל רפי לביא. במקביל למד אצל הציירים-מורים משה פרופס ויחיאל קריזה במכון אבני.

קריירה: החל להציג את ציוריו בשנת 1967. הציג עשרות תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם, וכן הרבה להציג בפריפריה, בקיבוצים ובמרכזי תרבות. ציוריו נכללים באוספים פרטיים וציבוריים חשובים בארץ ובחו"ל.

מלמד בבית הספר לאמנות ה"מדרשה" החל משנת 1973, ועומד בראשו משנת 1997. לימד במשך יותר משנתיים במכון אבני לאמנות בת"א, במכללת תל-חי ובאקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים. בנוסף, מלמד ומרצה על אמנות בחוגי ערב ברחבי הארץ.

היה מעורכיו של המוסף הסאטירי "דבר אחר", מעורכי תוכנית התרבות "דו"ח אינטימי" וכן ערך והגיש טורים ומדורים אישיים בנושאי תרבות וחברה במדיה.

בין תערוכותיו הרבות:

1973, במוזיאון תל-אביב, ביתן הלנה רובינשטיין.

1979, "אם לא ענק אז לפחות בגנו", כולל הקרנת בכורה של הסרט באותו שם, גלריה הקיבוץ, ת"א.

1986, "יאיר גרבוז מציג יהודי צרפתי וערבי", מוזיאון ת"א, ביתן הלנה רובינשטיין.

1993, "יאיר גרבוז - ציורים חדשים 1991-1992", המוזיאון הפתוח, גן התעשייה, תפן.

2001, "אירופה לא תלמד אותנו", גלריה גבעון, ת"א.

2004, "מרחוק תראה", גלריה גורדון, ת"א.

2007, "החיים בצרור", גן התעשייה עומר.

2008, "מודרני אני לפניך/ שחור חדש מפציע", המשכן לאמנות, חולון.

ספרים: "כתבי משפחה עבריים", מהדורה חתומה וממוספרת (400 עותקים)1977, הוצאה עצמית.

"יאיר גרבוז בדרך לקולנוע", 1981, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

"תמיד פולני", קובץ ולקט של רשימות סאטיריות, 1989, הוצאת זמורה ביתן.

"פריז תל-אביב/ משם לכאן ומכאן לשם/ מדריך חסר למיטיבי אהוב", 1996, הוצאת מודן.

"כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת", 2000, הוצאת עם עובד.

פרסים: 1992, פרס פונדק לאמן ישראלי, המחולק על-ידי מוזיאון ת"א.

1994, פרס סוקולוב לעיתונות, כאחד מעורכי "דבר אחר".

2000, פרס דיסקונט לאמנות עכשווית, המחולק מטעם מוזיאון ישראל.

2004, פרס א.מ.ת.