בן כספית: "הבנתי איך מרגיש בן-אדם כשהוא הופך להיות מטרה לכולם; הדם הזה מרוח גם עליי"

על רשימת "שבעת החטאים" המקורית שפרסמה הכנסייה בעת העתיקה נמנית העצלות. אפשר להתווכח עם דעותיו ועם דרכו, אבל בחטא הזה, לפחות, אי אפשר להאשים את העיתונאי בן כספית. החריצות המוגזמת שלו לא מאפשרת לנו להימלט מנוכחותו ברוב שעות היום. קשה למצוא עוד עיתונאי פרשן משפיע עם נפח מנוע כזה.

בבוקר הוא בגלי צה"ל, מרביץ פרשנות פוליטית, בלילה הוא ב"שורה התחתונה" עם עמנואל רוזן, פורס ביקורתו על אירועי היום, מדי יום ב"מעריב" הוא שולח ידו בכל הז'אנרים העיתונאיים. סקופים, פרשנויות וטור אישי, ועכשיו הוא גם מנחה את "סדר יום", תוכנית אקטואליה חדשה בטלוויזיה. אל תצפו שם לאובייקטיביות עיתונאית. בעיניי, אגב, לא קיימת חיה כזו. התוכנית נפתחת בדעה אישית, ואין בה כל דיון מאוזן באירועים. שם לא תמצאו את הקרקס הקבוע של "לא הפרעתי לך, אל תפריע לי".

תשמע, זה מוגזם, הקולוניאליות התקשורתית שלך. לא לימדו אותך להגיד לא?

"זה נכון. אני לא יודע להגיד לא. אם הייתי בחורה הייתי בצרה גדולה. אין לי סוכן. לשום מקום שאליו הגעתי לא באתי עם סוכן. מה שמניע אותי זה הסיפור של מחר, הכותרת של מחר. להיות טוב. הקללה הכי גדולה שאפשר לקלל אותי זה 'שיהיה לך משעמם'".

אתה מחזיק הרבה מאוד כוח ביד. זה מסוכן. חטא הגאווה אורב לך.

"זה נכון שעם השנים צברתי מעמד, וזה נכון לגמרי שצריך לעמוד על המשמר ולא לחטוא, כי מדי פעם אתה מסתחרר מזה. אני בנאדם שיש לו המון חולשות, המון מגרעות, ואני עושה הרבה טעויות. דבר אחד אין בי - גאווה, כי אני בא עם חוסר ביטחון עצמי, עם ילדות בעייתית. הדרייב היחיד שיש לי הוא להוכיח את עצמי כל בוקר מחדש.

"הקריירה שלי רצופה בשגיאות, אבל אף פעם לא בכוונה. המעידות שלי הן של אדם שעובד עם הרבה מאוד לב והרבה רגש. הסוד היחיד של ההצלחה שלי זה שאני בסך הכול אובד עצות ומבולבל, בניגוד לעמיתיי, שיודעים הכול. לי אין תשובות, אני לא באמת יודע מה הפתרון, וגם המנהיגים שלנו לא יודעים, וזו הטרגדיה שלנו. אני, בן כספית, עם כל הקשרים וכל המקורות, ואני מדבר עם פלשתינים ואמריקנים וישראלים לדורותיהם - לא יודע מה נכון".

על איזה חוסר ביטחון אתה מדבר?

"לא באתי מרמת אביב ג', באתי מחולון. ממשפחה של פועלים. אחד שרוצה לחזור הביתה בשלום".

אחד שרוצה לחזור הביתה בשלום לא מביא את מה שאתה מביא.

"אין לך מושג עד כמה זה הנרטיב שלי. מי שרוצה לחזור הביתה בשלום מפחד שיפטרו אותו. זה ילד שנסע באוטובוס בילדותו, והתבייש לשאול את הנהג איפה התחנה".

איזה ביטוי יש היום לחוסר הביטחון שלך?

"העובדה שאני לא ישן בלילה מהפחד של מה נכתב בעיתונים של מחר. אני קם ב-5:00 בבוקר לקרוא מה כתוב בעיתונים. אומרים לי 'אתה כבר יכול להישען לאחור', אבל בניגוד לנחום ברנע, אני מעולם לא יצאתי מהחדשות, שזה הכי מגרסה, קריעת תחת, אולקוס והתקף לב בו זמנית.

"עברו שנים עד שהיה לי אומץ לדבר עם ראש הממשלה. הייתי הולך במסדרונות ומשפיל עיניים. הייתי ילד ביישן שהפך לאיש ביישן, שנאבק בזה כל הזמן. באתי למקצוע מתוך חוסר ביטחון עצמי, וזה גם הדרייב שלי שגורם לי להמשיך לעבוד בקצב המטורף הזה. אם אני לא מביא סיפור כל יום, אני משתגע. כל פעם שאני מקבל משכורות, אני מתפלא מחדש. הגעתי לאן שהגעתי כי אני נותן תמורה. מוכנים לשלם לי 10,000 שקל להרצאה, ואני לא מאמין".

"זה שהטלוויזיה הופכת עיתונאים לסלבס, זה כל כך מגוחך. אני הבנאדם הכי מובך בעולם בדברים האלה. כל תרבות הסלבס עם הפרסומות... את יודעת כמה פעמים קיבלתי הצעות להוביל קמפיינים בסכומים שמנמנים כולל הקמפיין שגדי סוקניק לקח? מי שעושה דברים כאלה לא יכול להיות עיתונאי לעולם".

יש מחיר לפעמים לעודף הלהיטות. נפלת לפחות פעם אחת עם סיפור.

"לי, כמוביל דעת קהל, בניגוד לכמה מחבריי, יצא להיות גם מתחת למכבש, לא רק לנהוג בו על הקורבן התורן. הסתבכתי לפני 10 שנים בפרשה מסוימת (פרשת יחיעם אוחנה. המסמכים עליהם התבססה הפרשה שפורסמה התגלו כמזויפים. ור"ר). המכבש התקשורתי עבר גם עליי. כל חבריי הטובים וכל מי שמקנאים בי הובילו את זה, כולל נחום ברנע ו'ידיעות אחרונות' בפרט, שרקדו על גופתי. זה שינה אותי מאוד, ואז אמרתי לעצמי: 'ראוי שלכל איש תקשורת תהיה כזו טראומה'. פתאום הרגשתי איך זה שאתה יושב ביום שישי בערב ואמנון אברמוביץ' מדבר עליך. האירוע המכונן הזה שבו אתה חווה את כל העולם רוקד על הגופה שלך, משפיע לשנים. אותי זה שינה. לשמחתי, ידעתי להתגבר על זה. הגופה שלי לא התקררה, היא התחממה. עברתי את זה, והבנתי איך מרגיש בנאדם כשהוא הופך להיות מטרת דמות לכולם. אחרי זה הרמתי טלפון לכמה אנשים שיצא לי להיכנס בהם בברוטליות ולהתנצל".

זה לא הפריע לך לכתוב טור קשה על ביבי ושרה בקשר לפרשת ההוצאות בלונדון.

"הוא קשה, אבל כתבתי אותו בזהירות, יחסית למה שאני יודע על שרה ועל הפרשה. זה לא שלא חטאתי. חטאתי המון פעמים. היד קלה על ההדק. כל אחד מאיתנו צריך שיהיה במקום שירו עליו. זה גורם לחשבון נפש עמוק. את לא מאמינה לי שאני בא למקצוע מתוך ענווה גדולה וביטחון עצמי בעייתי? אני זה שבא ואומר תמיד בתוכנית לעמנואל רוזן ולדנה ויס 'די כבר עם החיפוש המטורף אחרי הקורבן התורן'".

אתה מתכוון שאתה כואב את הדמוניזציה שעוברת שרה נתניהו בתקשורת?

"שנים לא כתבתי על שרה, למרות שידעתי מה קורה איתה. חמש שנים התאפקתי, כי ביבי ביקש ממני לרדת משרה, למרות שידעתי שזה לא ראוי לרדת ממנה, כי היא משפיעה על איכות ההחלטות שלו. עכשיו זה הגדיש את הסאה. אנשים צריכים להבין שעם כל הכאב זו לא הרכילות. זו דרך קבלת ההחלטות וההתנהלות של אדם שהיה ראש ממשלה ורוצה לשוב ולהיות ראש ממשלה".

"יש לי אמפתיה לאנדרדוג"

אתה ממתג בין הרדיו, הטלוויזיה והעיתונות הכתובה. למה אתה מתחבר יותר?

"לא מסוגל לראות את עצמי בטלוויזיה. גם אם נניח הקליטו לי את התוכנית, אחרי חצי דקה של צפייה אני קם והולך. זה מביך אותי, אבל לעומת זאת, אני כן קורא את עצמי. פעמיים. לא יודע, אני איש של המילה הכתובה, בסוף".

לא שקלת לקום ולעזוב את העיתון ולהתמסר לטלוויזיה?

"עמדתי הרבה פעמים בצומת הזה של האם ללכת ולזנוח את העיתונות".

ומה הכריע את הכף?

"העיתונות היא עוגן, בית. היא נותנת לי ביטחון. אומרים לי תפתח בלוג, ואני אומר יש לי בלוג. קוראים לו 'מעריב'. יש לי חופש פעולה מוחלט. בטלוויזיה, יש לך היום תוכנית - מחר אין לך. קחי את דן מרגלית, שהגיש את התוכנית 'מועצת החכמים'. ביום בהיר אחד התוכנית הייתה כלא הייתה, כי 'הישרדות' הופיעה שם.

"אני לא רואה, לעומת זאת, מצב שיום אחד ייעלם הטור הפוליטי של יוסי ורטר ב'הארץ', בגלל שייכנס משהו עם יותר רייטינג. חוץ מזה, תשמעי, זה מדיום עם עומק. הוא הרבה פחות שטחי מטלוויזיה.

"אני המון פעמים חושב מה הייתי עושה אם הייתי אמנון אברמוביץ'. הוא הרי מאגר עצום של ידע, ובסוף יש לו את ה-45 שניות להגיד את מה שיש לו, וגם זה נצח בטלוויזיה. הוא אומר הכול בכותרות. אין אנדרסטייטמנט, אין סוגריים, אין העמקה, אין הרחבה. הסיטואציה היחידה שבה אתה יכול לחרטט את עצמך לדעת בטלוויזיה זה כשיש פיגוע".

אתה עושה הנחות לקולגות. יש מהדורות בערוצים מסוימים שבהן פרשנים-עאלק מחרטטים כדרך חיים.

"זה קורה רק בסיטואציות קשות, ואז יש הפקעת מסך לכמה שעות לטובת פרשנים למיניהם. בדרך כלל יושב אודי סגל, ויש לו דקה וחצי. אבל בפיגוע יש לו שלוש שעות לדבר. צריך למלא את האוויר באמת בחרטוטים, ואז יש זמן. כך בליל הטבח, בליל וינוגרד, בליל הנפילה של אריק שרון. אלה הסיטואציות שבהן אתה יכול להביע את דעתך, למרבה הצער.

"לעומת זאת בעיתונות הכתובה זה דבר דבור על אופניו, יש לך תזה, אתה מייצר משהו שאתה היצרן שלו. הטלוויזיה היא רק כלי".

כלי משחית לעתים.

"למדתי את הכוח של הטלוויזיה. יש לה עוצמה מכתיבת סדר יום. היא מצליחה לקומם ולהשפיע תוך חצי שנייה, היא פתוחה למניפולציות. מה שחורה לי באופן אישי זה מה שעשו לדן חלוץ. לקחו משפט שלו, 'לא הבנו שזו מלחמה', שהוא אמר ביחס למלחמת יום כיפור, והוציאו אותו מהקשרו, ואחר כך לך תסביר.

"או שבפתיח של מהדורת החדשות מראים את ראש הממשלה הולך לעשות קניות ביפן, כשפה הכול בוער. למחרת אומרים בסוף המהדורה שמה שהראינו אתמול לא היה מסע קניות, אלא סיור מודרך. לך עכשיו תתקן את הרושם. הכול קשור לתרבות הרייטינג שאנחנו חיים בה".

אתה בעצמך שינית את עורך ביחס לראש הממשלה מאז אירוע המכתב למורים שפורסם בלעדית ב"ידיעות אחרונות". הפכת לאויבו המושבע.

"הדם הזה מרוח גם עליי. לקיתי יותר מפעם אחת בתחלואים האלה. אנחנו, כחברה, נכנסנו לתרבות של התלהמות וצעקנות. ייתכן שמתוך תחרותיות מוגזמת. לי, לפחות, יש את האופי לראות את הזרם ולהיות נגדו. כתבתי נגד ציפי לבני כשהיא עוד הייתה המאמי הלאומית. היא הייתה טפלון עד המלחמה. היא הייתה תקווה לבנה. היום גם הציבור וגם התקשורת הבינו שמדובר בפוליטיקאית. אחרי זה קיבלתי מילות הערכה מהקולגות על שזיהיתי את זה מוקדם. ידעתי לזהות בזמן את הבעיות שלה.

"אני גם הסתכסכתי עם אולמרט מיד לאחר שזכה בבחירות. הייתי איתו במערכת יחסים נוראה כשהוא היה בשיא כוחו, כי חשבתי שרעיון ההתכנסות מופרך. לי אישית קשה להתחבר לעדר שבועט בראש של אדם מדמם על הרצפה. אני מוצא את עצמי מגלה אמפתיה לאנדרדוג. אני רץ הפוך".

"אני בנאדם עם פתיל קצר"

מדוע תופעת הצעקנות וההתלהמות הולכת ומקצינה?

"זו תופעה של ישראל המודרנית. עובדים פה בשיטת הגל, הטרנד. לפעמים זה טרנד לשלום, ואז רצים לשלום בצורה די עיוורת. לפעמים זה טרנד מלחמה, ויש את טרנד האנטי שחיתות, כולל את הגל שבו הרוב רצים לאיזשהו מקום ובדרך הכול נרמס. מצד שני, אני בנאדם עם פתיל קצר, הבטן והלב יותר חשובים לי ויותר קרובים למקלדת שלי מהראש".

וזה עולה לך.

"הרבה פעמים זה משתלם לי, והרבה פעמים לא. אני, אחרי נתק של שש שנים, הצלחתי לייצר לעצמי מערכת יחסים של עבודה עם אהוד ברק. הוא גם נתן לי את הראיון היחיד עד עכשיו, אחרי שהייתי האויב הכי גדול שלו, הדמון.

"אבל לאחרונה, כשברק העיף את אלדד יניב, הוא הפך לנו-באדי בן לילה, זרקתי את כל מערכת היחסים עם ברק, כי זה היה כל כך נמוך ולא מוסרי. קרעתי אותו לגזרים. למרות שאני פרשן מדיני של עיתון יומי ושאני גם לא עובד עם אולמרט, זרקתי את כל יחסי העבודה והקשרים שלי עם ברק, כי חשבתי שזה זוועה. וצריך לזכור שאלדד יניב לא יכול לעזור לי, כי הוא כבר לא מחובר לעטינים".

כעיתונאי ופרשן אתה ניזון מצרות העין וחוסר הפרגון של מקורותיך, מהתסכול שלהם ומהצורך להשחיר את האחר.

"הייתי כתב בניו יורק בשנות ה-90. אורי סביר היה אז הקונסול, ודפק שם קדנציה מדהימה. הוא עזב כשאמריקה מעריצה אותו. עשו לו מסיבת פרידה, שבה השתתפו כל שועי ניו יורק. עברתי בין השולחנות, והאמריקנים סביב השולחן היו מלאים דברי הלל ושבח לסביר. אחר כך, כשעברתי לשולחן הישראלי, כל הסיפורים עליו היו סיפורי השמצה ורכילות. זה לא מרוע, זה מתוך ספורט לאומי. באמריקה, שבה חייתי ארבע שנים, כשמישהו מצליח, שמחים בשמחתו. בארץ, כשמישהו מצליח ממתינים למפלתו. זה כל הסיפור".

קראת את דבריו של זאב שטרנהל, חתן פרס ישראל, שעבר את השואה כילד ומתקשה להבין איך אנחנו כחברה לא מברכים כל יום על הנס הזה שיש לנו, מדינה.

"אנחנו שוכחים את כל זה כשבאים להרוג אותנו, ואולי בגלל זה אנחנו שומרים על מצב של מלחמה. ישראל היא המקום הנפלא בעולם בזמן מלחמה. כשיורים, הישראלים מפרגנים. אנחנו לא יכולים בלי 'פרשה'. אנחנו הישראלים בולעים אחד את השני חיים. איזה אסון יפרוץ פה אם יפרוץ פה שלום. הערבים במלחמה מאחדים אותנו - בשלום הם יהרגו אותנו. כשמישהו פה מצליח זה המתכון הכי טוב לצרות. תראי איך כולם בורחים. כשמישהו מצליח עסקית, הנטייה שלו היא להעביר את העסקים החוצה".

ואם חלילה ייראו בכירי המשק ליד איש ממשל, מיד תשלח אצבע מאשימה.

"מה הקטע של הון ושלטון? בכל העולם זה נוסחה לפיתוח. קחי את אולמרט, למשל. אני האחרון שאהיה חשוד באהבת אולמרט בחצי השנה האחרונה. אנחנו בכלל לא מדברים, אבל לא שיניתי את דעתי שהרדיפה אחריו היא חולנית. היא גובלת בהפרעה נפשית. אני מעדיף פי אלף את אולמרט על פני זליכה ולינדנשטראוס יחד".

מדוע רודפים אותו, לשיטתך?

"אנשים אומרים לעצמם איך הוא נהיה ראש ממשלה, ואני לא. הוא היה במקום הנכון בזמן הנכון ועכשיו תנו לו צ'אנס. אני התנגדתי לאולמרט, אבל אף פעם לא עם רצח בעיניים. להפוך את החיבורים שהוא עשה בעולם העסקים למסע טהרה של 'אנחנו ננקה את האורוות' - זה כזה קשקוש".

מה זה משנה, הרי אם לא הוא, ננעץ את הציפורניים עמוק בבא אחריו.

"זו פתולוגיה לאומית. אנחנו בעצם ניסוי אנושי. אני לא מכיר עוד מקום שבו 60 שנה אתה במצעד חיים אחד גדול. אנחנו עם מוקף אויבים. כל פעם צץ איזה אחמדינג'אד, שמודיע שתכף נחוסל. זה סיר לחץ שיוצר מוטציה".

"אני מסתכל על בר רפאלי ומרגיש כישלון"

אחרי הראיון שנתן ג'קו אייזנברג, זוכה "כוכב נולד 4", איבדת את הסבלנות ויצאת להגן על הערכים הפטריוטיים.

"חלק מהתכונות המוטציוניות שלנו באות לידי ביטוי בשנאת המדינה. מה קרה עם ג'קו? היינו בדיוק בסיומה של מלחמה, בטראומה לאומית, חטפנו מכה בראש. והיבחוש הזה יוצא בראיון שבו הוא מקיא עלינו. זה בא מאיזשהו אובדן דרך, השחתה. המדינה הזו יקרה לי ברמות לא נתפסות".

אז איך אתה חי עם דבריו של לב לבייב על הציונות?

"הוא קבר את הציונות החילונית. אני יודע שכוונותיו טובות, אבל תוצאותיהן הרסניות. את המדינה הזו הקימה הציונות החילונית, לא לבייב והחברים שלו. הבעיה היא שהדור השלישי הוא יותר ג'קו.

"גם הצבא משתנה. שכבות מסוימות שנשאו בנטל הולכות ומתרחקות ממנו היום. יותר חשוב להביא את ה'מכה' ולעשות אקזיט ולעשות קומבינה בחו"ל, במקום ללכת שלוש שנים לצבא. לנו לרגע לא עבר בראש ללכת לקב"ן".

הדור השלישי הזה גדל בתחושה שהמדינה מובנת מאליה.

"אני כל בוקר מתעורר ושואל את עצמי איך הצלחנו לשרוד עוד יום, ואני מודע לאיומים שמקיפים אותנו. זו מדינה שנולדה בנס ושורדת בנס, ואנשים לא מודעים לגודל הנס. אין להם שום בעיה לקחת את הסיכה ולדקור את הבלון, כי מבחינתם זה משחק".

בר רפאלי כמטאפורה?

"תראי את הטרנד הזה של בר רפאלי ואיילת זורר. כמה אנשים בגיל הזה, שהם מובילים חברתיים, אלילי נוער, לא מעניין אותם שיש מדינה ליהודים. היום הם פה, מחר הם שם. הערכים והשייכות לפה הופכים לנחלתו של נוער אחר - הנוער הכתום, שמכיר פה כל רגב. אני מסתכל על ג'קו ובר, שלא עושים צבא, ואני מרגיש כישלון, כי זה החבר'ה שלי".

התקשורת נוהה אחר הדרך הקלה להשיג רייטינג. בדרך היא מוכרת את הסוציאליזציה של הדור הזה. היא מקדשת את הגיבורים הלא נכונים, וזה חוזר אלינו בריקבון הזה.

"נכון, והדוגמה היא ההבדל בין הקרחת של נינט לגבורה של סרן דוד שפירא (שחיסל את המחבל שביצע את הטבח בבני הישיבה). תעשי משאל 'עד כמה אתה רוצה להיות נינט או שפירא'. את יודעת לבד מה תהיה התוצאה. וזה הכישלון שלנו כחברה.

"מאז שאני כותב נגד ההשתמטות, הפכתי למטרה כמעט כל שבוע בעיתון 'הארץ'. החבורה של 'מוסף הארץ' הולכת ובודקת כל דבר שאני כותב. אותי זה משעשע, הליצנים האלה מגוחכים בעיניי. ברגע שהופיעו בכתיבה שלי סממנים של ציונות, שגם היא מילה גסה ב'הארץ', מחפשים אותי. אם זה מה שעובר עליי, איש מחנה השלום המובהק, תארי לעצמך מה קורה ללימור לבנת.

"יש פה מספיק שנאה לכולם. את רואה את הטוקבקים משולחי הרסן שבאים מהכיוון של הימין עם קורטוב של טירוף, ואת רואה את האלימות של השמאל, שבאה בצורת האייטמים ב'הארץ'. בסוף הכול קשור בשנאה. אף אחד לא סובל את דעתו של השני".

זו לא רק שנאה. איבדנו את הכבוד לכל דבר כמעט.

"הכבוד היחיד שנשאר פה הוא למכה, לאקזיט ולקומבינה. למי שמשחק אותה. הבעיה היא שזה לא משחק. יש לנו מדינה כל כך שבירה. אנחנו חיים בארמון זכוכית וזורקים אבנים אחד על השני".

"טקבקנו את עצמנו למוות"

כמה זמן עוד תסחוב את הדחיסות שאתה חי בה?

"אני, תתפלאי, משתעשע במחשבה לפרוש מהתקשורת, וזה הולך וגובר. לא הצבתי לעצמי אף מטרה. כל תוכנית שקיבלתי אכפו עליי. לא רציתי להיות כתב מדיני, אילצו אותי. כל התוכניות שאת רואה בהשתתפותי - הכריחו אותי. כבר עשיתי הכול, ומכיוון שאיני רוצה לערוך ולא למנכ"ל ערוץ טלוויזיה, הגעתי לאיזשהו טופ".

ומכאן?

"אני די נגעל מהסביבה שלי. ממה שקורה בתקשורת. אני מודאג מתרבות הטוקבקיסטים השטחית, מקריסת המילה הכתובה, מתופעת 'הישרדות'. שום דבר שהוא קצת עמוק ורציני לא יכול לקבל רייטינג. יכול להיות שהגיע הזמן לעשות לביתי".

תלך לעסקים?

"קודם כל, אני משפטן. אני יכול להיכנס כשותף בכל משרד. אני יכול להיות ליטיגטור מצוין. היו לי לא מעט הצעות להיכנס לעסקים, כאלה שלא יצריכו אותך כל בוקר לעבור התקף לב".

אתה לא חייב לחטוף התקף לב כל בוקר. זה עניין של בחירה.

"אני לוקח ללב את זה שיש גופי תקשורת גדולים, שיש להם היכולת להפסיד סיפור והם הופכים את בעל הסיפור לקורבן. הסיפור לא היה אצלי - אז בוא נהרוג את הסיפור. אני כותב ידיעה על זה שרוני בר-און ביקש חנינה לעומרי שרון, ואחרי יומיים רואה ידיעה מופרכת ב'ידיעות' שמי ששכנע את רוני בר-און זו החברה של עומרי שרון שעובדת אצלו. מאז הם ממשיכים לפמפם את זה, והיום כבר נחום ברנע כותב על פרשת בר-און שרון.

"והנה מקרה אחר - אהוד ברק נותן לי ראיון בלעדי. קרתה תקלה, והוא עמד בהתחייבות שנתן לי. ראי מה 'ידיעות' עושה לו במשך עשרה ימים רצופים. סדרת כתבות תחקיר שלא היה בהן כלום, ואלה רק שתי דוגמאות למה שאני עובר יום יום, לילה לילה. אני לא צדיק. אני בביצה הזו ומי שלא נאבק כדי לצוף - טובע. מדי פעם מגיעים המים הבאושים עד נפש ואתה אומר לעצמך 'די!'".

איבדנו את האתוס העיתונאי. הכול מונע בעיקר מכוח הרייטינג והתחרות בין העיתונים, אבל אתה חלק מזה.

"קרה לתקשורת מה שקרה למנהיגי המדינה. לבגין, אחרי שפרש מהתפקיד של ראש ממשלה לא הייתה דירה לגור בה. עכשיו אתה רואה ראשי ממשלה לשעבר במגדלי אקירוב ובקיסריה, ואינך יודע מה מקור הכספים. ראי איך הצהבנו, איך נמכנו, איך טקבקנו את עצמנו למוות. גם אני מאבד את הענייניות לפעמים בקרב בין העיתונים. כולם, גם עם ישראל, חושבים הרבה פחות על ערכים ועל המקום הזה והרבה יותר על הקופה הפרטית. נהיינו ג'ונגל, למרות שהסירה שאנחנו נמצאים בה די נקובה. לא כיף פה, ולא כזה בטוח פה. אני לא משוכנע שמדינת ישראל הבטיחה את קיומה".

תגובה

ניר בכר, עורך מוסף ה"ארץ", בהתייחס לטענות בן כספית כלפי ה"ארץ": "הוא מדבר שטויות במיץ עגבניות. אני ממליץ לו לבדוק כל מאמר שהוא מפרסם כדי לא להטעות את הציבור. בין בעיות האמינות שלו והטענות נגד המוסף אין דבר וחצי דבר".

שילה דה-בר, עורך ידיעות אחרונות, סירב להגיב.

הראיון עם בן כספית מופיע בגיליון החג של "ליידי גלובס"

לרכישת המגזין לחץ כאן