נהג ברכב עם פנס חזית כבוי - וזוכה בביהמ"ש לתעבורה

מיכאל חיים פוקסמן הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בבאר-שבע בגין נהיגה ברכב בו אחד הפנסים הקדמיים אינו פועל. להגנתו טען, שבתחילת הנסיעה הפנס היה תקין וכי רק שלושה שבועות לפני כן עבר הרכב "טסט". לטענתו, הוא עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה, מה גם שבנהיגה בשעת יום אין כל דרך לדעת שאחד הפנסים אינו פועל. לרוע מזלו של פוקסמן, עבירות התעבורה הן עבירות מסוג "אחריות קפידה" (בעבר "אחריות מוחלטת") בהן לא נדרש כלל יסוד נפשי, ולכן הדרך להרשעתו היתה אמורה להיות קצרה.

כבר עם קום המדינה התחבט בית המשפט העליון בבעיה הטבועה שבהרשעת אדם בעבירה שלא היתה לו אפשרות ממשית להימנע ממנה. המשפטנים שבין הקוראים בוודאי נזכרים בהלכת גדיסי מ-1966, מפסקי הדין הוותיקים והחשובים של העליון. אהרן גדיסי בדק בתחילת יום העבודה את אור הבלם של הטרקטור ומצא שהוא שרוף. טכנאי שהזמין החליף נורה, אולם במהלך הנסיעה קפצה אבן שפגעה במערכת הבלימה. גדיסי המשיך בנסיעה כמובן, משום שלא ידע על הפגיעה, עד שנעצר בלילה ע"י שוטר.

חוסר צדק בסיסי

גדיסי הגיע עד לדיון נוסף בעליון, בהרכב של חמישה שופטים, שאישר את הרשעתו. די בכך שגדיסי רצה לנהוג, נפסק. כדי ליצור את העבירה, אין צורך שירצה לנהוג בצורה המשווה לנהיגה את אי-חוקיותה. כדי לצמצם את חוסר הצדק קבעו, שרק אם נאשם יוכיח שהתקלה נגרמה כתוצאה מהתערבות גורם זר אנושי או כתוצאה מאירוע טבעי בלתי צפוי לחלוטין (כגון פגיעת ברק) הוא יזוכה. בעבירות אחריות מוחלטת לא תועיל לנאשם טענה שנהג "עם כל הזהירות וההקפדה", משום שאין בוחנים את רשלנותו או את רצונו שתבוצע העבירה ("רצייה").

כמעט כל השופטים התייחסו לכך, שתורת האחריות המוחלטת עומדת בסתירה לאושיות המשפט הפלילי. "רגש הצדק מתקומם נגד ענישת אדם 'על לא עוול בכפו', כלומר בלי שרבצה עליו כל אשמה מוסרית להתנהגות שפגעה באיסורו של החוק". ההצדקה המרכזית לתורה זו היתה, שאם תחויב התביעה להוכיח ידיעה פלילית אצל נאשם או לסתור את טענתו ל"טעות כנה וסבירה", יהיה בכך כדי להעמיס עליה חובה שהיא כבדה מנשוא, וכך היו יוצאים זכאים בדין גם הרבה אנשים שהפרו את החוק ביודעין או לפחות באורח רשלני.

ההתחבטות בסוגיה לא היתה נחלת נחלתנו בלבד. בפרשה שהתרחשה באנגליה ב-1933 נדרשה אזרחית צרפת שהתגוררה בממלכה לעזוב את תחומי אנגליה. היא עברה לאירלנד אך האירים גירשו אותה בכוח בחזרה לאנגליה. בית משפט אנגלי הרשיע אותה בשל עצם הימצאותה על אדמת אנגליה, בניגוד לצו הגירוש, בקובעו שאין רלוונטיות לנסיבות שגרמו לה להימצא שם או לעובדה שלא היתה לה רצייה להימצא באנגליה.

בית המשפט בקליפורניה שבארה"ב נקט בגישה שונה. הוא פסק שאין להרשיע בפלילים אם לא הוכח כי הנאשם, בהתנהגות רצונית או במחדל רצוני, יצר עבירה. עצם הימצאות הנאשם בסיטואציה המהווה עבירה, כך נפסק, לא די בה לצורך הרשעתו.

בשנת 94', במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין, הוחלפה "האחריות המוחלטת" (שבה התקיימות המעשה יוצרת חזקה חלוטה לרשלנות הנאשם) ב"אחריות קפידה" (שבה הנאשם יכול להוכיח שנהג כאדם סביר ובכך עשה כל שביכולתו כדי להימנע מהעבירה). לפי הגדרת אחריות קפידה (סעיף 22 לחוק), על הנאשם להוכיח שלושה תנאים מצטברים כדי שלא יורשע: הוא לא פעל מתוך מחשבה פלילית; כל נהג אחר מהיישוב בנעליו היה נוהג כמוהו (ללא רשלנות); הוא מצידו עשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה.

מיכאל פוקסמן הוא "גדיסי" של זמננו. "המצב המשפטי שבפניי יוצר תחושה של חוסר צדק בסיסי", כתב השופט אופיר אלון שדן בעניינו. הוא סקר את הלכת גדיסי ואת גישת הפסיקה הוותיקה באנגליה ובארה"ב, וציין שהלכת גדיסי "'קשה לעיכול' שכן מבססת היא כמעט באופן מוחלט את הגישה האנגלית, אף שההלכה בעליון קיבלה ריכוך מסוים במתן 'פטור' מאחריות בנסיבות מיוחדות" (התערבות גורם זר וכו').

מעבר לאחריות קפידה

בהלכת גדיסי, הוא הוסיף, נרמז לראשונה על אפשרות של בקיעים בחומת ה"אחריות המוחלטת", כשהאירוע נגרם ע"י גורם מתערב אנושי או כתוצאה מאירוע טבעי בלתי צפוי. למרות דעות משפטנים ישראלים, כי למעבר מאחריות מוחלטת לאחריות קפידה לא היתה משמעות מעשית, קבע השופט כי "אין מדובר רק בשינוי סמנטי של הגדרת העבירות, שכן 'אחריות מוחלטת' אינה מאפשרת כמעט כל פטור מאחריות שעה שמוכח היסוד העובדתי שבעבירה. לעומתן, עבירות 'אחריות קפידה' כוללות מכוח החוק הגנה מובנית, המאפשרת בנסיבות המתאימות 'פטור' למבצע העבירה".

המעבר לאחריות קפידה שינתה למעשה את הלכת גדיסי, ציין השופט, ואין עוד נפקות לשאלה האם מדובר בגורם זר מתערב אנושי או דומם, כשם שאין עוד נפקות להבדל בין אירוע טבע צפוי או בלתי צפוי. הוא מצא את הדרך לזיכויו של פוקסמן, דרך שעשויה להביא לזיכוי לא מעט נאשמים בעבירות תעבורה ולמעשה מטרפד אפשרות לתת דו"ח על נהיגה בשעות היום עם פנסים לא תקינים.

"הנאשם לא רצה לנסוע עם פנס חזית שרוף, כך שנהג ברכב ללא כל מחשבה פלילית", ציין השופט אופיר. "להבדיל מנהיגה בשעת לילה, שם יכול נהג להבחין כי צד אחד של הרכב חשוך ולכן סביר כי פנס אינו תקין, לא ניתן בשעת יום לראות את השתקפות האור על הכביש ואין כל אינדיקציה בלוח השעונים של הרכב לכך שאחד הפנסים נשרף. בנסיבות אלו הנני קובע כי כל נהג מהיישוב בנעלי הנאשם לא יכול היה להבחין כי נשרף פנס ברכבו".

אירוע שלא ניתן למנוע

לעניין היסוד השלישי, בחן השופט מה יכול לעשות נהג מן היישוב כדי למנוע התרחשות העבירה. לדעתו, "ראוי כי נהג יחזיק ברכבו סט נורות להחלפה, באופן שיאפשר לו בשעת הצורך לתקן את רכבו בעצמו או עם עזרה מתאימה, עת תתגלה התקלה". אולם, "פעולה זו תבוצע לאחר שכבר התרחשה העבירה. לא מצאתי כל דרך סבירה של התנהגות או פעולה מצידו של נהג סביר, המאפשרת לו מניעת התרחשות עבירה".

באופן מפתיע, השופט מתח ביקורת דווקא על השוטר שנתן את הדו"ח. לו דובר במעורבות בתאונה קלה או בקפיצת רכב על מכשול חריג, הדגיש אופיר, היה מקום שהנהג יבדוק את הרכב בטרם ימשיך בנסיעה. "אולם, התרחשות שריפת נורה בשעות יום במהלך רגיל של נסיעה הינו אירוע שנהג סביר אינו יכול למנוע, וחבל כי בנסיבות אלו לא הסתפק השוטר בהסבר על מהות התקלה, תוך דרישה מהנהג לתיקונה תוך 24 שעות.

"לא בכל מצב בו שוטר מבחין בעבירה לכאורה, נוצר צורך דחוף לרשום דו"ח לאזרח. דו"ח זה היה ראוי ומתאים בשעת לילה, אפילו עד כדי השבתת הרכב עד לתיקונו. שונה המצב בשעת יום, כאשר אין ראייה לכך שהנהג ידע מראש על התקלה ולא היתה לו כל יכולת ממשית להבחין בכך שהוא נוהג עם פנס שאינו תקין. ראוי היה כי השוטר ינסה לסייע לנהג בתיקון התקלה, או שיקציב לו זמן סביר לתיקונה על-פני רישום הדו"ח". (ת' 6052/07).