הספד לחג: החלום האמריקני נגמר - וארה"ב היא בעצם מדינת עולם שלישי

על הכול באמריקה היום נסוך דוק של רומנטיקה מתקתקה ושל נוסטלגיה ופרידה. בסרטים, בתערוכות ובעיתונים התגובה להיסטריה של המדדים, לחובות ולקריסת השוּק מתבטאת בפרץ של זיכרונות מ"אמריקה" שהיתה.

גם טראומות פוליטיות ואירועים קשים נכללים בגל הנוסטלגיה הזה; בין היתר, ריבוי המערבונים החדשים על ג'סי ג'יימס ובילי הנער, הסדרה של HBO על הנשיא השני ג'ון אדאמס, הסרט הסימבוליסטי "זה ייגמר בדם" שבו דניאל דיי לואיס מופיע בדמות "הקפיטליזם החזירי" והסרט האלגורי של האחים כהן "ארץ קשוחה" המתאר את תת ההכרה האלימה שרוחשת מראשיתה של אמריקה.

הרעיון האופטימי שנספג בעצמותיהם של האמריקאים, שאמריקה היא פרויקט בהתהוות שכל דור וכל גל מהגרים תורם לעיצובו ולשיפורו, הפך בשנים האחרונות, כך נדמה, לפרויקט שכבר לא ימומש. עתה נראה לרבים שאמריקה הסתיימה. "אמריקה" היא עתה פרויקט לא גמור שמעולם לא מומש. לא נראה שיש לאן לקחת את הדבר הזה שנקרא ארצות הברית.

בתרבות, בתגובה לתחושת האין מוצא הזאת (ולמחיר הגבוה של השכירות בניו יורק), אפשר לזהות עתה פרץ רומנטיקה שרואה את ההיסטוריה האמריקאית בטבע בטופוגרפיה, בנופים, בנהרות, בשמורות. פעם אלה היו מרחבי הסְפר, אבל עכשיו, כאמור, כבר אין לאן ללכת.

פצל את ישוע

אם תרצו, קחו מכונית וסעו לדרום מדינת אוהיו, ליד קולומבוס. ב-40 אלף דולר תוכלו לקנות לכם כנסייה נטושה למגורים, כולל השטח סביבה (לפעמים יש בית קברות במקום. לא נעים). יותר ויותר צעירים עירוניים קונים כנסיות ומחלקים אותן לדירות סטודיו. חלקם גם פונים לחקלאות. זו גם דרך להתחיל מחדש בארץ הזאת.

אני כותב ממדינת קונטיקט, שנראית מרחוק כאי דמוקרטי אידילי עם בתי מידות, שבילי גישה ואוניברסיטאות קיסוס. ניו הייבן, שבה ממוקמת אוניברסיטת ייל מאז 1701, היא עיר הולדתו של הנשיא האמריקאי המכהן ג'ורג' בוש הבן. בוש האב למד כאן והיה בוגר שנת 48'.

העיר הזאת מארחת בשנת הלימודים את האוכלוסייה העשירה ביותר בארצות הברית בנים ובנות של אילי ההון של ארצות הברית (זו האוניברסיטה השנייה בעושרה בארצות הברית, אחרי הארוורד; נדל"ן, פטנטים, אוספים ותרומות של בוגרים עתירי ממון מגדילים כל העת את הונה), אבל היא ביתם הקבוע של האחוז הגבוה ביותר של שחורים מובטלים במדינת קונטיקט.

כאן יש רק עניים, עשירים ומשטרה. המעמדות מתחלקים לפי צבע העור. כאן השחורים נקרעים בין אופטימיות מבחירת אובמה לחוסר אמון מוחלט בשיטה שתביא אותו אולי לבית הנשיא. כאן אומרים שהילרי יותר שחורה מאובמה (כי ביל הוא "הנשיא השחור הראשון". ושלא כאובמה, ביל בא מרקע קשה שאיתו יכולים רבים מהשחורים להזדהות). בכלל, בניו הייבן מסבירים לך שלהיות שחור באמריקה זה לא צבע, זה מעמד. אוהבים לצטט את מוחמד עלי שאמר: "אין דבר כזה 'כסף לבן'. הדבר היחיד הלבן בכסף זה האנשים הלבנים שמצוירים עליו" (ובאמת מי שצריך להיות מצויר על כל שטר ושטר כאן אלה מאות אלפי העבדים השחורים שעל גבם הרצוץ נבנתה האומה הזאת).

מה הפניקה, יש בריטניקה

עם נפילות המדדים בבורסה לניירות ערך כאן והירתמות הממשל הפדרלי לעזרת הכלכלה הספקולטיבית, ההשוואות ל"יום חמישי השחור" ב-1929 ולארגנטינה של ראשית העשור עדיין לא מצליחות להוציא את האמריקאים הלבנים משלוותם. נראה שהם מנסים לעשות שימוש נוסף בקלף שעמד להם פעמים רבות קודם הדיבּר "דוֹנְט פּאניק". אם זה נכון, ובבועת הנדל"ן שזה אך התפוצצה האמריקאים אכן רומו עד חסכונותיהם וחסכונות ילדיהם, הרי הפתרון שהם מוצאים לעניין הוא פשוט "דונט פאניק".

הפרשנים הכלכליים מסכימים: האליטות הפיננסיות ביצעו הונאה אדירה בעוד הם חווים תור זהב בצורת זינוק שכר הבכירים ורווחים גואים בזכות הטיה חסרת פרופורציה של הצמיחה לטובת בעלי ההון. האמריקאים העובדים ממעמד הביניים דשדשו במקום, וכדי לפצות את עצמם על שחיקה בשכר ומתוך שאיפה לשמור על כוח הקנייה שלהם, התפתו להיכנס לבועה ענקית של הלוואות כנגד עליית ערך בתיהם.

כשערך הבתים הפסיק לעלות הופסקו החזרי ההלוואות והבתים עוקלו. כך החלה המפולת. עכשיו, עם כל כך הרבה בתים ריקים, מוסיף ערך הנדל"ן לרדת, ואיתו גם הבורסה. את בועת הדוט.קום שהתפוצצה ב-2001 החליפו האמריקאים בבועת הנדל"ן שהתפוצצה ב-2008. אבל הם מעדיפים לא להיכנס לפניקה. לאמריקאים יש יכולת אדירה להדחיק, כך נראה.

ידוע שבארצות הברית זנות אסורה בחוק (חוץ מבמדינת נבאדה), אבל פורנוגרפיה, לעומתה, מוגנת על ידי התיקון הראשון לחוקה שעניינו חופש הביטוי. זאת אומרת שתשלום על קיום יחסי מין אינו חוקי, אבל תשלום על צילום יחסי מין הוא חוקי. נראה שזו הדרך של האמריקאים להסביר לעצמם כל מיני דברים. כשנתוני משרד העבודה כאן מראים שכמעט רבע מיליון מקומות עבודה אבדו למשק האמריקאי בשלושת החודשים האחרונים, כולם עדיין מפחדים להגיד "מיתון".

אבנר בן-גל עצוב

ביריד האמנות השנתי, ה"ארמורי שואו", שנפתח בסוף השבוע האחרון של מרץ, השתרכו תורים של שעתיים לאורך רציף 94 על ההאדסון, שם נערכה התערוכה. מאות עמדו בכל שעה נתונה ברוחות הקרות כדי להציץ בתחביב העשירים - אספנות אמנות. אלא שבפנים לא קרה הרבה. לא מבחינת איכות האמנות ולא מבחינת מכירות.

זו נחשבת שנה חלשה ביריד האמנות, והגלריות המשתתפות בו כבר הגיעו מוכנות לאפשרות הזאת, והציגו רק עבודות קטנות, ניידות, לא מסובכות טכנית. משהו שאדם מן השורה, עצמאי אמיד, יכול לתלות בבית. לא דברים לאספן פזרן במיוחד.

שוק האמנות, שחווה התפוצצות מכירות אדירה בחמש השנים האחרונות, עם עוד ועוד ירידים וביאנלות וחללי תצוגה, נאלץ עתה להדק את חגורת המושב שלו במחלקה הראשונה, עד שהמשק יתגבר על המיתון, אם בכלל. יריד ה"ארמורי" פרסם את עצמו במגזינים ובעיתונים בהבטחה "אנחנו מציגים אמנות עכשווית של אמנים חיים". הקונים השנה יכולים לפחות להתנחם בעובדה שיום אחד האמן שיצר את העבודה שרכשו ימוּת. ואז מובטח להם שערכהּ יעלה.

כשמסתכלים על הצעירים הלבנים ברחובות עריה ופרווריה של ארצות הברית, אפשר להבין איך חברה שלמה הלכה בתלם אל סיפור חפציבה בקנה מידה של יבשת. הצעירים האלה, עם האייפודים והדיבור המתיילד שלהם, הם הדבר המשעמם והמשועמם בעולם. אין בהם טיפת דם סקרנית אחת (אם יש כזו היא באה מהמוצא הפולני או הצ'כי שאותו הם כבר שכחו).

אם בעבר הלא כל כך רחוק "הצעירים" נחשבו לסכנה הגדולה לסדר החברתי השמרני, עתה הם סוכניו הנאמנים ביותר של הסדר הזה. ילדיהם ונכדיהם של הבייבי-בּוּמרז הם הסבים והסבתות של הבייבי-בומרז. בראשית השנה האקדמית הנוכחית הקדיש המגזין השבועי של "ניו יורק טיימס" גיליון מיוחד לקולג'ים האמריקאיים ולאופן שבו אלה השתנו, איך הם פינו את מקומם המרכזי בהובלת החברה האמריקאית מאז שנות השישים ועד ימינו.

כשמלחמה אמריקאית שוב מתחוללת בבוץ של מדינה אחרת, אלפי קילומטרים מהבית, ומקומיים נטבחים במקומות עם שמות שאמריקאים לא שמעו מעודם, אין קולג' קליפורני אחד שנסגר בידי הסטודנטים, אין שביתות שבת בניו יורק, אין עצרות של פעילים שחורים בקורנל.

אם כבר, הקולג'ים הם המקום האחרון שבו תשמעו היום נימה אנטי מלחמתית. ההרגשה היא שהלבנים רק מנסים לשמור על מה שיש להם. כבר לא מבקשים יותר. רק שלא ייגעו להם בפרצל.

אי אפשר לקרוא לאוניברסיטאות כאן בתי חרושת. נראה שהסטודנטים מגיעים רובוטים מהבית. מרמה מסוימת, האוניברסיטאות הן ממש מועדון. ליגת הקיסוס כוללת שבע אוניברסיטאות פרטיות בראון ברוד איילנד, קולומביה בעיר ניו יורק, קורנל באיתקה שבמעלה מדינת ניו יורק, דרתמות שבניו המפשייר, הארוורד במסצ'וסטס, פרינסטון בניו ג'רזי, אוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה, וייל שבניו הייבן, קונטיקט.

השבועון "ביזנסוויק" הקדיש גיליון מיוחד לכוחן של האוניברסיטאות האלה. מתברר שסטנפורד, ברקלי, NYU, MIT, דיוּק ואוניברסיטאות גדולות ומכובדות אחרות לא מגיעות לקרסולי הכנסות האוניברסיטאות האלה.

נדל"ן, פטנטים, תמלוגים ותרומות של בוגרים מציבות את הארוורד עם נכסים בערך של תקציב המדינה השנתי בישראל, וייל מיד אחריה. רוב הכסף בתחום ההשכלה הגבוהה מרוכז בידי שבע האוניברסיטאות האלה, ויתר האוניברסיטאות הפרטיות הגדולות מתקשות למשוך את הסטודנטים שיביאו להן כסף. שלא לדבר על הקולג'ים העירוניים ועל הקולג'ים של המדינה שנמצאים ממש במשבר שעות לימוד, אמצעים, שכר וכיתות.

דוגמה מהסיפורים שהובאו בגיליון המיוחד של "ביזנסוויק": מג וייטמן, נשיאת E-bay ובוגרת פרינסטון, נהנתה כל כך בתקופת לימודיה שהחליטה לתרום 30 מיליון דולר למוסד הלימודי. בספטמבר פתחו בפרינסטון מעונות חדשים וקולג' על שמה, וייטמן קולג'.

לאור רווחי פרינסטון החליט נשיא ייל, ריצ'רד לוין, לעשות את החיים עוד יותר כיפיים לסטודנטים שלו בתואר הראשון בכל אחד מ-12 הקולג'ים של האוניברסיטה. לוין מקדם יוזמה שמזעזעת את ליגת הקיסוס, שלימודים בייל יהיו בחינם.

הוא עשה את החישוב הפשוט ומצא שמאחר שייל היא מועדון שעשרה אחוזים מכל מחזור בוגרים שלו יהיו ביום מן הימים מיליונרים (או יירשו מיליונים או יינשאו למיליונריות), והאחרים גם יסתדרו בחיים, הרבה יותר נחמד להעמיד את העסקה במהופך. הוא יציע עכשיו לסטודנטים הצעירים לימודים חינם, ויאמר להם: אתם כאן משום שאתם מבריקים וגאונים, אבל כשתהיו מיליונרים, או תירשו את המיליונים של הוריכם, אל תשכחו לחזור הנה ולתרום, אסירי תודה ושבעי רצון כל כך. כבר עתה הלימודים בבית הספר למוזיקה בייל בכל התארים הם בחינם, בזכות תורם אחד שהחליט שהדבר חשוב.

חפש בבייג'ינג

מה קרה לארצות-הברית בין 1989 ל-2009? מה קרה בטווח של 20 השנים האלו? זו השאלה שיעלו היסטוריונים כשיבואו לדבר על האימפריה שהגיעה לשליטה עולמית חד קוטבית, ואז הפילה את עצמה. עם נפילת המודל הכלכלי של המלחמה הקרה כבר חיממו מומחי הפנטגון דוגמת הנטינגטון את תוכנית המגרה "מלחמת הציביליזציות". ברית המועצות נפלה, ואת מי החליטה ארצות הברית לתקוף? את עיראק של סדאם חוסיין, שאותה דאגה לחמש בשנות השמונים.

אסטרטגים אמריקאים נצים מצרים היום על קוצר הרואי של הממשל האמריקאי אז, שלא ראה את ההזדמנות לתקוף דווקא את סין (בשם זכויות האדם סביב טבח הסטודנטים המפגינים בכיכר טיינאנמן למשל האמת, לא חסרות סיבות). על פי התסריט הזה, ארצות הברית אמנם לא היתה כובשת את סין, אלא רק מפציצה אותה, אבל היתה זוכה בגאות של כלכלת מלחמה במשך שנות התשעים, ואחר כך זוכה לטעום גם מפירות הבּוּם הכלכלי הסיני במשך זמן רב יותר.

בעיה אחת מני רבות בתסריטים האלה היא שהם לא מחשיבים למשל את מדיניות הגרעין הסינית. זו לא ייחסה חשיבות לעצירוּת המבנית של תאוריית "המכה השנייה" שיצר העולם הבין-גושי (אם ארצות הברית תותקף בטילים סובייטיים, עד שאלה יגיעו לעריה, היא תספיק לשלוח מכה שנייה לערי רוסיה. עצם הידיעה על היתכנות "המכה השנייה" בעצם ביטלה כל תמריץ של הצדדים לתקוף).

מבחינת הסינים בכל תסריט, גם בגרוע ביותר, תמיד היתה ידם על העליונה. על פי משחקי המלחמה שניהלו, כל מלחמת גוג ומגוג תסתיים בהשמדת האויב ועדיין תותיר את הסינים ביתרון של 50 מיליון תושבים.

חוזר חלילה

האוכל באמריקה פשוט מפחיד. בחודש שעבר נאספו חזרה מהסופרמרקטים בקליפורניה טונות של בשר בקר, ובכל סופרמרקט מקומי יש מודעות אזהרה בזירוקס בנוגע למוצרים מסוימים תחת הכותרת "Recall" זאת אומרת, החזרה. יש להשיבם כי הם חשודים בחוסר טריות, רעלים או כל סכנה אחרת לציבור.

כל מי שיכול להרשות לעצמו אוכל מוצרים אורגניים ולא קונה ברשתות הגדולות. אבל גם באוכל האורגני המושגים מאוד לא ברורים. יש כאלה שמסמנים אורגני על מה שלא דוּשן בכימיקלים, יש כאלה שמסמנים כך את מה שלא התעסקו במבנה הגנטי שלו, ויש שמסמנים כך את מה שלא רוּסס בכימיקלים. כל התחום פרוץ בינתיים, ורק רשתות קטנות שטרם התגלו אצלן תקריות recall, כמו טריידר ג'ו שמזוהה עם טריוּת ומחירים נוחים, נחשבות אורגניות בעיני רבים (טריידר ג'ו מוכרים גם מוצרים כשרים ויש מצות בפסח!).

הסופר מייקל פולאן נהיה אדם אמיד מאוד בזכות הבהלה האמריקאית ממזון. רבי המכר שחיבר, ובכללם "טבע שני", "הבוטניקה של התשוקה", "להגנת האוכל מניפסט של אכלן" ו"הדילמה של אוכל כול היסטוריה טבעית של ארבע ארוחות", כולם עוסקים בעדיפות הטרי על המעובד, הירוק על המטוגן, המשביע על הכמותי.

בחברה שבה האוכל הוא ממש אויב וסכנה בריאותית, פולאן עולה כפורח. מגפת השמנת היתר בארצות הברית מקורה במזון המעובד שלא מזין את הגוף ומביא להשמנה ולהתפתחות הורמונלית מואצת (גיל הווסת הראשונה אצל בנות בארצות הברית יורד באופן עקבי בשל השפעת המזון המהיר).

ספריו של פולאן נכתבו בעשור האחרון, כשהתיעוש של המזון בארצות הברית כבר הפך את הטעם למרכיב שולי בייצור החקלאי. התזמון המסונכרן של בשלות מטע העגבניות, חיי המדף של העגבנייה וצבעהּ המושך חשובים יותר מן השאלה אם העגבנייה קמחית ומתפרקת או אם יש לה בכלל טעם או רק טעם לוואי מתכתי. בעיני פולאן, העניין הוא "לאכול נכון". ב"הדילמה של אוכל כול" מסביר פולאן ממה עשוי האוכל שהאמריקאים בולסים. במילה אחת: תירס!

כפי שפולאן מסביר זאת, אנחנו חיים בעידן התירס: עוף זה בעצם תירס שהפך לשוקיים. קוקה קולה זה סוכר מתירס וצבע מאכל עם גזים, וגם חלב ובקר זה תירס (ואנטיביוטיקה). בגלל הסובסידיות האדירות של הממשל על תירס, הוא הפך לבסיס של כל מאכל אורגני ולא אורגני. כל החיות בארצות הברית מואכלות בתירס.

הפרות לא יכולות לעכל את התירס ונהיות חולות, לכן נותנים להן כמויות גדולות של אנטיביוטיקה. כדי לייעל את תהליך הגידול, החליבה והשחיטה, כבר אין קאובואים שיוצאים לשדות מרעה יקרים עם הבקר, אלא רק מכלאות בקר ברפת, שבהן נמצא העגל מהולדתו, מואכל תירס ומוזרקת לו אנטיביוטיקה זולה, עד שהוא מגיע לגיל השחיטה. רק מקרה שהוא מת בשחיטה לפני שהמחלות מכריעות אותו. הוא היה מת בקרוב בכל מקרה (לפרטים נוספים ועדכונים ממייקל פולאן: www.michaelpollan.com).

מצב הייצור ההמוני של בשר בארצות הברית והחרדה מ"הפרות החולות" כל כך קשים, שכבר נשמעות השוואות בין כוחם של יצרני הבשר בארצות הברית ובין תעשיית הנפט. בשני המקרים מדובר בתעשיות מסובסדות שגם מזהמות ביותר ("ניו יורק טיימס" פרסם במרץ כתבה שקבעה ש-20 אחוז מפליטת גזי החממה בעולם הם תוצאה של ייצור בשר, או במילים ציוריות יותר: תהליך הגידול, הייצור, הקירור, השיווק והשינוע של קילוגרם בשר בקר אחד אחראי לפליטת פחמן דו חמצני בכמות שווה לזו שמכונית אירופית פולטת בנסיעה של 260 קילומטר).

טוב שמן טוב

כל מי שמגיע מארץ הטעמים והריחות ישראל אל אמריקה של החוף המזרחי נוכח מיד לדעת שיש רק ריח אחד כאן. מטוגן. לא משנה אם זה דיינר, דנקן דונטס, או סתם שיטוט ברחוב - ביום ראשון בבוקר הכול מסריח מטיגון. ברשת דנקן דונטס (שהסיסמה שלה נוראית בנוסח ימי העבדות, "אמריקה אוכלת בריצה" רוצה לומר, תוך כדי עבודה) לא רק הדונטס מטוגנים. מהטעם של הקפוצ'ינו שלהם נראה שלא קלו את פולי הקפה, אלא טיגנו אותם.

הנדיבות המוכרת מן הסרטים של עוד ועוד קפה אמריקאי בדיינר יכולה להתקבל כמחווה נחמדה עד שטעמת את הקפה עצמו. כל אמריקאי מחזיק בתיק או במגרת שולחן העבודה פּפּטו ביזמול תכשיר להקלת העיכול. הם יודעים מה האוכל שלהם גורם להם להרגיש.

דיינרים ממליצים לך בתפריט המיוחדים "מתוך הטיגון העמוק", מפנקים אותך בשכבות גבינה מותכת על ההמבורגר שלך - ואז עוד זורקים את כל זה לתוך הטיגון העמוק "בשביל הטעם". חוץ מהעיר ניו יורק, שכמו כל עיר גדולה יש בה מגוון מסעדות מהעולם כולו, מהתרשמות כותב שורות אלה אין טעם לאכול בחוץ בארצות הברית. ומי בכלל רוצה להיות בניו יורק?

מסלול הרכבת לעיר ניו יורק מפגיש את הנוסע עם נופים נטושים, עצים עירומים, אדמה קפואה, מגרשי גרוטאות, גשרים חלודים, שמים אפורים ועמודי חשמל עם עוד ועוד חוטים וצינורות שמסתירים כל שארית נוף. הארץ הזאת נראית תקועה בבוץ, ארץ קשה וענייה, ממוסכת בערפילי בוקר שלא מתפזרים, אם בגלל החורף הנצחי ואם בגלל זיהום התעשיות הכבדות. כשמגיעים למנהטן גרנד סנטרל סטיישן היא לכל הדעות פנינה ארכיטקטונית. הבעיה היא שזה הבניין הכי יפה בעיר. הגעת אליו, ומשם הכול מידרדר.

איש השכונות

צפייה היום בסרט לא טוב של וודי אלן דוגמת "אליס" מ-1990, המראה עקרת בית אמידה ולא מאושרת מהאפר איסט סייד (מיה פארו) ואת הרפתקאותיה אצל מהפנט מצ'יינטאון, מעוררת געגועים לעיר שהיתה פעם ואיננה עוד.

הסרט מתאר מציאות שבה מנהטן היתה הרפתקה כל אזור היה בעל אופי שונה, עם אוכלוסייה אחרת ואווירה שונה: וול סטריט ועסקי ניירות הערך הכבדים, איטליה הקטנה, לואר איסט סייד היהודית, צ'יינטאון, גריניץ' וילג' הארטיסטית, אפר איסט סייד העשירה ואפר וסט סייד האינטלקטואלית, השדרות ואופי הביזנס השונה בהן בתי כלבו בלקסינגטון, חברות פרסום במדיסון וביטוח בפארק, הארלם השחורה, הארלם ההיספנית, טרייבקה העמלנית. אבל היום מנהטן הנדל"נית היא שטח הומוגני מאין כמוהו.

אולי תראו אנשים מלאומים שונים או מרקע אתני שונה, אבל העיר עצמה, מרציף המעבורת הדרומי שמחבר את מנהטן לסטטן איילנד ועד גשר ברודוויי שמחבר אותה לברונקס, נעשתה דומה לעצמה בכל מקום באי הזה. כשסטארבקס קונים בניינים שלמים למזללות המאפים והקפה שלהם בצ'לסי וניקול ריצ'י ידידתה של פריס הילטון קונה דירת גג על הבאוארי (מעין רחוב העלייה פוגש את שדרות הר ציון, רק בלואר איסט סייד), הדבר מוכיח שמנהטן הפכה לדיסנילנד לעשירים בלבד. רק הארלם עדיין יוצאת דופן מבחינת אוכלוסייה מובחנת, אבל גם מחיריה כבר גואים.

עכשיו העשירים שרואים ברחוב במנהטן הם בעיקר תיירים אירופים שבאים לבזבז כאן אירו ולקנות שני מקבוק אייר לכל אחד (מקנאגטס, מקבוק משהו בסמלים של הקפיטליזם האמריקאי מתעקש להיות אירי או סקוטי). אם אתם בכל זאת רוצים לראות עניים במנהטן, פשוט רדו מתחת לאדמה רשת הסבוויי המכוערת בעולם היא זו של ניו יורק. מכלאות מסוכנות ונטושות, עם רכבות מקרקשות בעלות קרונות פח מעוקמים ובלמים צורמניים.

בבוקר ואחרי הצהריים אפשר לראות גברים לבנים שזה אך נכנסו לעיר בחליפה כהה מדי ועניבה בהירה מדי נתלים על קולבי היד בקרונות וקוראים בעיתוני הבוקר או במהדורות הערב. תנועתם כשל עדר, ובעוד הם מרגישים נוח להתחכך בך ולהיצמד אליך בלחץ הצפיפות, אסור להם בשום פנים ואופן להסתכל אליך. תמיד במבט מושפל או טרוד יעמדו אנשי החליפות. כי חל איסור מוחלט ליצור קשר עין. אבל למי אכפת מאלה? ממילא ביתר היממה מאכלסים את מחילות הסבוויי קבצנים ובני קבצנים שחורים, ואלה מקבצים נדבות מאלה.

לפעמים בן איים מקיש בתופי בונגוס בשביל נדבה בקרון ללא חלונות, או בני פסגות האנדים יורדים בלבוש מסורתי אל שאול הפיח והחיידקים כדי לחלל בחלילי רוח. מכר שבא לביקור בניו יורק ביקש לענות על תלונותיי שלברלין, מוסקבה, לונדון, פריז ואתונה יש תחנות ורכבות תחתיות יפות ומהודרות שאין להשוותן לאלה במנהטן. בעוד הוא מסכים איתי שאפשר לכנות רבות מתחנות הרכבת התחתית בערים האלה מוזיאונים ממש, הוא סיכם: "אבל הסבוויי זה רק כלי. השאלה היא לאן הוא מביא אותך". ובאמת לאן מביא אותך הסבוויי? לעיר קפואה ועכורה בלי ספסלים, בלי שמש ובלי ים. עיר בשקיעה.

חוזרים לריו

לפני שפרץ המשבר הכלכלי במלוא עוזו ועד שהתחמם מרוץ הבחירות המקדימות של שתי המפלגות, התמקד העיסוק העיקרי בארצות הברית, בצד המלחמה בעיראק, בשאלת המהגרים הלא חוקיים ממקסיקו ומיתר מדינות אמריקה הלטינית. מארבים ענקיים ומעצרים המוניים בערי מסצ'וסטס סיפקו תמונות קשות של אנשים מסתתרים בכנסיות, ילדים בוכים מופרדים מהוריהם וגברים ונשים מובלים למעצר על ידי שוטרים רק כי ביקשו לעבוד. אחת הדרכים להקשות את חייהם של מהגרים היתה תקנה חדשה שלא מאפשרת להם לחדש את רישיון הנהיגה באופן אוטומטי.

הפחד ממעצרים וההאטה הכלכלית בארצות הברית הופכים את ארצות המוצא של רבים לאופציה לא רעה לשוב אליה. בניצני המשבר בסוף השנה שעברה דווח בין היתר שקהילות המהגרים הברזילאים מידלדלות במהירות משום שאלה החליטו שטוב להם לחזור למולדתם, המעצמה הכלכלית העולה (שלארצות-הברית חוב חיצוני גדול אליה), מאשר לסבול מרדיפות ומיחס משפיל.

בבחירות הפנימיות של המפלגה הדמוקרטית מדברים רבות על הקול השחור בדרום קרוליינה ובמיסיסיפי (מדינות שלקח אובמה), אבל קולם של לטינים מאוּזרחים חשוב לא פחות. בנבאדה ובקליפורניה (מדינות שלקחה קלינטון), למשל, הם אחוז גבוה מהמצביעים.

רבים מהם מתהלכים חלשים ועייפים מחוץ לסופרמרקטים. צולעים וחסרי שיניים הם הולכים ברחובות. בשיחות של לבנים בדירות מוסקות היטב הם ינסו להפיג את השעמום בשאלון טריוויה וסימון ההומלסים בשכונה זו שמוכרת פרחים בלי גבעול, ההוא שלא שולט בלשונו המשתרבבת, זו עם הסכיזופרניה, ההוא שמסריח מהפרשות.

ההכרה שמגיע אליה המבקר בארצות הברית היא שכל דבר קשור בסופו של דבר לעבדות. הדרך הכי טובה להכחיש זאת היא פשוט להתעלם מקיומם של השחורים. ואת זה עושים רוב הלבנים.

המקרה של הוריקן קתרינה היה דוגמה ברורה שבה אנשים פשוט נשכחו. הלבנים פונו, ואל השחורים כבר לא חזרו. גם אובמה, כך נראה, הופך בשביל לבנים רבים לאליבי להתעלמות משחורים. הרי אם יהיה נשיא שחור אי אפשר להאשים אותם, הלבנים, במצב של השחורים.

תקווה וייאוש "בימי חיינו?" שואלים בניסוחים שונים שערי המגזינים המיוחדים לאפרו-אמריקאים ("איבּוֹני", "בלאק ביזנסמן" ודומיהם). והם מתכוונים לנשיא בעל צבע עור שחור, לא לביטוח בריאות ממלכתי לכול. נראה שהפוליטיקה הייצוגית של זהויות מבלבלת את סדרי העדיפויות מה יעזור לכושי עני שיש כושי עשיר בתור נשיא, אם מצבו שלו לא ישתנה בזכות זה? השחורים בארצות הברית מיטלטלים בין חשדנות וחוסר אמון ובין גאווה והתלהבות, ומבולבלים בין תקווה לייאוש.

יום השנה ה-40 לרצח מרטין לותר קינג לפני כשבוע (4 באפריל 1968) יצא בדיוק בשנה שבה לראשונה יש מועמד שחור המתמודד על ראשות המפלגה הדמוקרטית. ההקבלות וההשוואות ממלאות את דפי העיתונים ואת מהדורות החדשות. אובמה, שעדיין לא סיפק לאיגודי העובדים האמריקאיים מספיק סיבות טובות כדי שאלה ימצאו לנכון לתמוך בו בפה מלא, מושווה לקינג, שנרצח כשבא לתמוך באיגוד עובדי התברואה השובתים בממפיס.

כל ההשוואות האלה שאינן במקומן מעוררות באפרו-אמריקאים חרדה במקום תקווה ל"שינוי". אם ינצח את קלינטון, מה יעשו לו אנשי התעמולה של הרפובליקנים? האם הוא בטוח? האם הוא לא יירצח גם כן? האם הלבנים יקבלו על עצמם נשיא שחור? מה הוא כבר יוכל לעשות לטובת השחורים? האם נשיא שחור הוא לא יותר מעלה תאנה?

את תולדות העבדות אפשר למצוא לא רק בחוסר הכול הכלכלי והתרבותי שבו שרויים שחורים רבים בערים, אלא גם במבנה החברתי והפוליטי עצמו. למשל בספירת הצירים שכל מועמד לנשיאות אוסף (מה שנקרא "מדינות גדולות", "מדינות קטנות") יחד עם הקולות הישירים שמצביעים לו מקור הספירה בעבדות. אחד מחילוקי הדעות בין מדינות הדרום לצפון לפני מלחמת האזרחים התגלע סביב מספר הצירים שלפיו יתקבלו הקולות שיבטיחו רוב למועמד לנשיאות. מדינות הצפון ביקשו שהעבדים בדרום לא ייספרו (מאחר שאין להם זכות בחירה), ומדינות הדרום ביקשו לספור אותם כדי לתת יתר חשיבות למדינותיהם בבחירת הנשיא.

הפשרה, שאף עוגנה בחוקה האמריקאית, היתה ספירת השחורים כחלקי אדם (שלוש חמישיות האדם ליתר דיוק כל חמישה שחורים נספרו כשלושה לבנים). המעניין הוא שהצפוניים רצו להוציא את השחורים מיחסי העבדות שהיו כלואים בהם, אבל לא רצו לתת להם כוח פוליטי, ובעלי המטעים לא היו מוכנים לשחרר את העבדים, אבל רצו לעשות בהם שימוש פוליטי. מעניין שהצורה הכלכלית של תאגיד כגוף משפטי קשורה גם היא בעבדות. כגוף משפטי נסמך התאגיד על ההגדרה של העבד המשוחרר אחרי מלחמת האזרחים, שיכול היה עתה להחזיק רכוש. מדובר בישות שאינה אדם אבל יש לה נקודות השקה עם בני אנוש.

וכך העבדות מלווה את ארצות הברית במבני הבסיס הפוליטיים והכלכליים שלה. גם אברהם לינקולן משחרר העבדים יצא למלחמה לא רק בגלל ערכים נעלים. בראייה היסטורית, אפשר לומר על מלחמת האזרחים ועל מי שנחשב משחרר העבדות ומושיע הנאנקים תחת שלטון הדרום הגזעני שאלה היו שלב ראשון ומרכזי באימפריאליזם האמריקאי.

בשנות השישים של המאה ה-19 העובדים בצפון המתועש כבר מאורגנים ודורשים הטבות בשעות העבודה ובתנאיה. המלחמה עם הדרום החקלאי היתה במידה רבה תירוץ להמשיך להפעיל את המכרות ואת המפעלים של הצפון באיומי רובים. העבודה נכפתה על העובדים בשם "המאמץ המלחמתי". כל מאבק הושתק מיד בכוח (הסרט של סקורסזה "כנופיות ניו יורק" מציג בסיומו את מהומות הגיוס של בני העניים הממורמרים בשל אפליית הגיוס לצבא הצפון). הניצחון על הדרום, כיבושו ועיכולו הם השלב הראשון באימפריאליזם האמריקאי.

בחסות נאומים על שחרור, חופש וחירות לכל בני האדם היתה מטרת המלחמה לשמור את יחסי הכוחות בתוך המשק היאנקי המתועש ולהרחיב את השוק שלו אל הדרום.

התנועה של האימפריאליזם האמריקאי מתחילה כאן. אחרי מדינות הדרום של הקונפדרציה, קצרה היתה הדרך למלחמה עם ספרד על קובה, לכיבוש פנמה, להתערבות במרכז אמריקה ובדרומה ואחר כך לאימפריאליזם האמריקאי שאנחנו מכירים מהיום הפיליפינים, קוריאה, וייטנאם ועיראק.

גם כאן, כמו במלחמת האזרחים, מגייסים את האמריקאים העניים, שומרים על האינטרסים של התעשיינים במשק האמריקאי - ועל הדרך גם "משחררים" את העיראקים.