"חברים": הגרסה היהודית

אצל מייקל שייבון יש בלש ממשטרת סיסקה שבאלסקה, בשם לו לנדסמן, שנושא "משכין שלום" (אקדח) ודובר יידיש שוטפת ("איגוד השוטרים היידים"). ניקול קראוס גורמת לנו להתאהב בליאו גורסקי, סופר זקן שבא מ"שם" לניו-יורק ("תולדות האהבה"). בעלה, ג'ונתן ספרן פוייר לוקח אותנו בעקבות בן דמותו דווקא ל"שם" (לאוקראינה) כדי למצוא את האשה שהצילה את סבו מהנאצים ("הכל מואר"). ונתן אנגלנדר מנחית אותנו באמצע הלילה בבית קברות כדי לפגוש את קדיש פוזנן "איחו דה פוטה" (בן זונה) שמתפרנס ממחיקת שמות ממצבות בבית הקברות לזונות ולסרסורים של הקהילה היהודית בבואנוס-איירס ("המשרד למקרים מיוחדים").

בשפה עשירה ועסיסית הופכים הכותבים המוכשרים האלה את האפרוריות של העיירה היהודית לססגונית ואקזוטית, את היידיש הגלותית לסלנג "מגניב", ואת הגיבורים ה"אונטרוולטניקים" (עולם תחתון) למרתקים ומסעירים. העולם היהודי המשתקף בספריהם הופך לרבי-מכר שנמצאים חודשים בראש טבלאות ה"ניו-יורק טיימס". אין ספק, מדובר כאן בתופעה חריגה בעוצמה ובמשמעות שלה. זה כבר לא רק ספרות.

מה שנשאר מיוחד ליהודים זה השואה

ג'ונתן ספרן-פוייר, ניקול קראוס, מייקל שייבון ונתן אנגלנדר הם הגל השלישי ואפילו הרביעי של סופרים יהודים-אמריקנים שמתחילת המאה ה-20 הם מהבולטים והחשובים בתרבות האמריקנית והעולמית.

פרופ' משה רון, עורך "ספריה לעם" בהוצאת עם-עובד, מגדיר את המשותף לכל הסופרים היהודים-אמריקנים מאז ברנרד מלמוד וסול בלו, דרך נורמן מיילר, ג'וזף הלר, פיליפ רות', דור הביניים של פול אוסטר, ועד לקבוצה הצעירה והאטרקטיבית הנוכחית: "הספרות שלהם מבוססת על ארבע מילות מפתח שיש ביניהן חפיפה: הגירה, שואה, דת וזהות". רון מציין גם את בידולם של שניים מהגדולים ביותר: "נורמן מיילר היה בהחלט יהודי כשר מבחינת ההלכה, אבל הספרים שלו התעסקו בעיקר במלחמת העולם השנייה ("הערומים והמתים") ובחיים האמריקנים. כמוהו גם ג'וזף הלר ("מילכוד 22"). אלה לא רק שני אנשים שהחוויה המכוננת שלהם היא מלחמת העולם השנייה, אלא שני סופרים שיצרו את שני הספרים הגדולים והחשובים ביותר שנכתבו על המלחמה ההיא".

רון מוסיף ומציין כי "הגרעין הקשה ביותר של הזהות היהודית הוא עניין השואה. אולי בגלל שמגדירי זהות אחרים ננטשו. סיפור ההשתלבות היהודית בחברה האמריקנית הוא סיפור הצלחה. אי אפשר להגיד שאין אנטישמיות. אבל להיות יהודי היום באמריקה, זה לא ממש שונה מלהיות נוצרי אפיסקופלי למשל. מילים ביידיש הפכו לחלק מהשפה. לכן, הדבר היחיד שנשאר מיוחד ליהודים זה נושא השואה".

ואכן, השואה נמצאת בגלוי או מאחורי הקלעים בכתיבה של כל אחד מהחבורה הצעירה הזאת, דבר מפתיע בהתחשב בכך שהם כולם דור שלישי לניצולים ודור שלישי בארצות-הברית, ולא ממש חוו על בשרם תופעות של אנטישמיות.

ספרן-פוייר, למשל, אמר בראיון ל"ניו-יורק טיימס": "השואה ואסון התאומים הם אירועים שדרשו שמישהו יספרם מחדש. הגרסאות המקובלות לא אמרו לי דבר. אני תמיד כותב מתוך צורך לקרוא משהו ולא מתוך צורך לכתוב. אחרי אסון התאומים הרגשתי צורך לקרוא משהו שלא עבר פוליטיזציה או מיסחור, בלי מסר, משהו אנושי". ובאמת ב"הכל מואר", הגיבור, בן דמותו של ספרן-פוייר, שמגיע לאוקראינה למצוא את הגויה שהצילה את סבא שלו, מוביל אותנו בדרך מקורית, מפתיעה, מצחיקה ואכזרית לחוויית קריאה שונה מכל שנכתב על השואה. יש כאן ריאליזם פנטסטי, יש קומדיה שחורה, יש אכזריות, ויש דרך שבה הוא מערבב אותם כך שהקורא לא מצליח להתחסן בפני הזוועה שמפתיעה כל פעם מחדש. "הטרגדיה מכשירה את הקרקע לקומדיה", אומר פוייר, "והקומדיה מכשירה את הקרקע לטרגדיה. הן מעצימות זו את זו. כסופר, אני מנסה להביע את הדברים שהכי מפחידים אותי, גם אם זה מתובל בהומור, בגלל שאני לבד איתם".

אם מדברים על זווית חדשה לנרטיב השואה - מייקל שייבון משתמש בגיבורי קומיקס כדי להילחם בהיטלר בספרו "ההרפתקאות המדהימות של קוואלייר וקליי". רון, שערך את ספריו של שייבון בהוצאת עם עובד וגם תרגם את "ההרפתקאות המדהימות", מדבר על המקצוענות של הסופר: "הוא מסתכל על המציאות ושואל את עצמו איך ז'אנר מסוים היה משרת את העניין, והוא מתאים אותו לנושא. ב'הרפתקאות המדהימות' הוא לוקח קומיקס. ב'פתרון סופי' הוא מחבר את שרלוק הולמס עם השואה. ב'איגוד השוטרים' הוא משתמש בז'אנר הבלש. הוא מתכתב שם בסצנה מסוימת עם ריימונד צ'נדלר (גדול סופרי ז'אנר הבלש הפרטי) וברור שהוא כאילו קורץ לקורא שיודע, ואומר - 'שנינו קראנו את צ'נדלר, הנה הגרסה שלי'.

"מצד שני זה ספר על הגורל היהודי ועל ההווי היהודי, באופן ששלום עליכם או יצחק בשביס-זינגר היו כותבים. אבל מעבר לסגנון ולסיפור, זהו ספר שעוסק בשאלות גדולות על מקום היהודי בהיסטוריה. ב'פתרון סופי' לא רק שהוא לוקח את ז'אנר שרלוק הולמס אלא מנצל אותו לרובד יותר עמוק - כיוון ששרלוק הולמס פותר דברים בכוח השכל והרציו, הוא בעצם מפגיש את הרציונליות הנאורה המערבית עם הזוועה של הג'ינוסייד. כלומר לא סתם משחק ברמה השטחית של הדברים".

קבוצת תמיכה ספרותית

ב"משרד למקרים מיוחדים" של נתן אנגלנדר נראה שאין קשר מיידי לשואה. הסיפור בכלל מתרחש בארגנטינה של שלטון החונטה הצבאית, ומספר על הזונות היהודיות שהובאו לדרום-אמריקה בכפייה או באמתלות שווא.

בשיחה טלפונית שניהלתי איתו, מספר אנגלנדר: "מישהי באה אליי אחרי קריאת הספר ואמרה לי - 'דודה שלי הייתה זונה בארגנטינה. מכרה את גופה ושלחה את הכסף לאירופה. ככה היא הביאה את אבא שלי לארגנטינה וכך הוא לא נספה בשואה'".

* נראה שאתה מאוד כועס על צביעותה של הקהילה היהודית בארגנטינה.

"זה בגלל שאותי מעניינת נאמנות. כששמעתי את הסיפור על הקהילה בארגנטינה שלא הייתה מוכנה לקבור את הזונות בבית הקברות שלה, כלומר, לשכב איתן בחיים - כן, אבל לשכב איתן לנצח - לא! זו הייתה בשבילי מטאפורה מחרידה לחוסר נאמנות. אני מבין את הפחד של קהילה במקום אנטישמי, ואת חוסר הרצון שלה להיות קשורה לעבודה השחורה הזאת (זנות). אבל צריך לשים גבול. אם נולדת יהודי, אז אתה צריך להיקבר כיהודי. ולי זה מאוד נגע כי זה עונש נצחי.

"בכלל, אנחנו אובססיבים לגבי עצמות. מה הישראלים לא יעשו כדי לקבל חזרה חתיכת אצבע של חייל. ואז יש רוסי שעושה עלייה כיהודי, ונהרג בלבנון או במקום אחר, ואז הרבנות אומרת לו - בעצם אתה לא יהודי אז לא נקבור אותך ככזה".

את ההבדל בין קבוצת הסופרים הצעירה לוותיקה מאפיין אנגלנדר: "רות' כתב על אמריקה וגם ברנרד מלמוד, שכתב הרבה על בייסבול. העניין אצלם היה להפוך לאמריקנים. לצאת עם הבלונדינית, ללכת לאוניברסיטה הטובה, להיות אמריקני. סבא שלי בא לאמריקה, ואבא שלי, שהיה יהודי-דתי, השתדל יותר מכל להתקבל על-ידי החברה האמריקנית. ואני חוזר למקורות כי זה מעניין אותי ואין לי תסביכים עם היהדית שלי".

*מה טיב הקשר בינך ובין הסופרים האחרים - ניקול קראוס, ספרן פוייר ומייקל שייבון?

"אני מתבייש להגיד לך כמה אנחנו אוהבים אחד את השני. אמרתי להם כבר: 'אנחנו צריכים ריב. אנחנו צריכים לתקוף אחד את השני'. אתמול אכלתי ארוחת ערב עם ג'ונתן וניקול, ובימי חמישי בסימסטר הזה אני מלמד את הספר שלה. אנחנו מתראים הרבה. עם מייקל (שייבון) פחות כי הוא גר בסן-פרנסיסקו. זו תקופה של ספרות עכשיו, אמנם לא כמו באנגליה בתחילת המאה, אבל אנחנו בהחלט קבוצת תמיכה ספרותית. ואנחנו מתרגשים להיות בירושלים ביחד".

באמריקה יותר קל להיות יהודי מאשר בארץ

אנגלנדר יגיע בקרוב עם ניקול קראוס וספרן-פוייר לפסטיבל הסופרים הבינלאומי שיתקיים במשכנות שאננים בירושלים ב-11 במאי - אירוע שמביא אליו את גדולי הסופרים בעולם. אין ספק שמלבד ההתרגשות מהאירוע הוא ודאי נזכר איך ישב בקפה "תמול שלשום" הירושלמי, ושרבט בקדחתנות במחברתו. כולם חשבו שהוא עוד אחד מהתמהונים שמגיעים לירושלים, עד שיום אחד הוא הגיע ואמר - "קיבלתי פקס עם מקדמה של רבע מיליון דולר". מקדמה לספר שיקרא אח"כ "גלגול בפארק אווניו".

כשאנחנו מדברים על הקווים המקבילים בכתיבה של כל החבורה הוא עושה אבחנה ברורה: "שייבון וג'ונתן כותבים על היהדות אבל אלו חוויות אחרות וכיוונים אחרים. החוויה האישית שלי שונה כי גדלתי בגטו היהודי כדתי עם כיפה וציציות. לא הרבה כותבים מהחוויה הספציפית הזאת. כקורא צעיר אהבתי מאוד את פיליפ רות' אבל הקשר האישי שלי הוא אל בשביס-זינגר".

* איך אתה מסביר את זה שספרים עם תמות יהודיות מובהקות זוכים לכזו הצלחה בארה"ב?

"הסיבה היא מאוד פשוטה - הנושאים הם אוניברסליים. רק התפאורה שונה.

חיים באר, אחד הסופרים הישראלים היחידים שמתכתבים עם ארון הספרים היהודי ("לפני המקום"), סבור שהחזרה של הסופרים האמריקנים הצעירים למקורות היהודיים, בניגוד למה שקורה בארץ, נעוצה בהבדל בין הזהות הישראלית לאמריקנית: "הזהות הישראלית מאוד שברירית. מצד אחד, לא רוצים שתהיה כאן מדינת כל אזרחיה ומצד שני לא רוצים יהדות דתית. הישראליות עוד לא החליטה איזו יהדות היא מאמצת לעצמה. באמריקה יותר קל להיות יהודי מאשר בארץ. אמריקה בנויה מקהילות ולכן הזהות האמריקנית לא דורשת טוטליות כמו הזהות הישראלית. אצלנו השפה העברית העתיקה נראית לאנשים צעירים כמיושנת.

"עברית, אם יודעים אותה ואת מקורותיה, היא נכס. אם לא יודעים - היא קילע (שבר). עכשיו קם לו דור צעיר שגילה קסם אחר שאצלנו עוד לא גילו, והוא קסם היידיש. ואולי הם מציגים סוג של מודל איך להיות יהודי בתוך סביבה אחרת, שקוסם לקורא הישראלי. הנה הוא יהודי, ומסביבו העולם".

*ובכל זאת, למרות שיהדות אינה ממש סקסית בישראל, הספרים שלהם רבי-מכר בארץ.

"אז יאמרו בגויים, הגדיל ה' לעשות עמנו, הגדיל ה' לעשות עם אלה". זאת אומרת אם הגויים אומרים שזה טוב אז גם אנחנו אומרים שזה טוב. הם קיבלו לגיטימציה ואז אנחנו אומרים 'אוקיי, שווה לקרוא את זה. הנה ה'ניו-יורק טיימס' אמר'".

מייקל שייבון

* נולד ב: 1963, וושינגטון.

* מצב משפחתי: נשוי לאיילת ולדמן (ישראלית לשעבר) אב לארבעה. מתגורר בברקלי קליפורניה.

* ספרים: 1988 - "מסתרי פיטסבורג" שהפך מייד לרב מכר.

2000 - "ההרפתקאות המדהימות של קווליר וקליי".

2005 - "פתרון סופי" (2006).

2007 - "איגוד הסופרים היידים".

* פרסים וכיבודים:

1999 - פרס או הנרי לסיפור הקצר.

2001 - פרס פוליצר על הספר "ההרפתקאות המדהימות של קווליר וקליי".

נתן אנגלנדר

* נולד ב: 1970, ניו-יורק. התגורר שנים מספר בירושלים.

* מצב משפחתי: רווק. מתגורר

בניו-יורק.

* ספרים:

2000 - "גלגול בפארק אווניו". על כתיבת הספר קיבל מקדמה של $350,000 והוא הפך לרב מכר.

2007 - "המשרד למקרים מיוחדים".

* פרסים וכיבודים:

הניוזוויק הכתיר אותו ל"כשרון החם של הספרות" בעקבות ספרו הראשון.

2007 - נבחר בעקבות ספרו השני על-ידי ה"ניו-יורקר" כאחד מ-20 הסופרים הצעירים הטובים ביותר בארה"ב.

ג'ונתן ספרן-פוייר

* נולד ב: 1977, וושינגטון.

* מצב משפחתי: נשוי לסופרת ניקול קראוס. אב לבן. מתגורר בברוקלין, ניו-יורק.

* ספרים:

2002 - "הכל מואר". על כתיבת הספר קיבל מקדמה של חצי מיליון דולר.

2005 - "קרוב להפליא ורועש להחריד", על אירועי ה-11 בספטמבר. על כתיבת הספר קיבל מקדמה של מיליון דולר.

"הטיימס" הכתיר את הספר כ"עבודה של גאון, שאחריה כלום כבר לא יהיה כבעבר"

* פרסים וכיבודים:

2007 - נכלל במגזין גרנטה כאחד מ-21 הסופרים האמריקנים הצעירים הטובים ביותר".

ניקול קראוס

* נולדה ב: 1974, ניו-יורק

* מצב משפחתי: נשואה לג'ונתן ספרן פוייר. אם לבן. מתגוררת בברוקלין, ניו-יורק.

* ספרים:

2003 - Man Walks Into a Room.

2005 - "תולדות האהבה", שהיה לרב מכר ונכנס לרשימת פרס אורנג' לספרות.

סיפורים קצרים מפרי עטה התפרסמו

ב"ניו-יורקר", "פריז ריוויו", "אסקוויר" ו"הרפר'ס".

* פרסים וכיבודים:

ספרה הראשון נבחר בידי ה"לוס אנג'לס טיימס" לספר השנה.