סיירת אקזיט

שלא כמו בשאר ימות השבוע, שבהם כל אחד מהעובדים יוצא לאכול צהריים בזמנו החופשי, בימי חמישי מקפידים בחברת XIV על ארוחה משותפת המכונה "פורום", שם שהושאל מהארוחה השבועית רבת המשתתפים שנהגו העובדים לערוך בצבא, כדי לסכם את השבוע ובעיקר לתרום לגיבוש הקבוצתי. אמנם אז הייתה הסעודה על טהרת הוופלות והקולה, וכיום מדובר בחמישים מנות טייק-אוויי ממסעדות נבחרות המגיעות למשרדי החברה שבמגדלי עזריאלי, אבל המטרה היא אותה מטרה.

את XIV הקימה קבוצה של בוגרי מחזור 14 של תלפיות, ומכאן גם שמה, כפי שמסביר המנכ"ל אופיר זוהר: "הספרות הלטיניות XIV מסמלות את המספר 14". ההקשר אינו מקרי. מייסדי XIV, כמו מייסדי שאר החברות שיופיעו בהמשך הכתבה, הכירו בתקופת השירות הצבאי ביחידות העלית הטכנולוגיות, ובשביל כולם הצבא רחוק מלהיות אזכור מקרי בביוגרפיות שלהם ושל עובדיהם. הם מעסיקים אנשים שהכירו בצבא, ומחשיבים את ההכשרה הצבאית כתו איכות. לא כולם מודים בכך בפה מלא, אבל אין אחד מקרבם שאינו מודע לנקודת הזמן שבה משתחרר לאזרחות מחזור טרי של בוגרי היחידה שבה שירתו. כוכבים צעירים שרק ממתינים לתורם להיקטף.

היעדר הדיסטנס ביחידות הטכנולוגיות של צה"ל, לפחות כפי שהוא מוכר ביחידות הקרביות, עושה את הערבוביה של צבא והיי-טק לטבעית יותר. כמעט שלא צריך להתגבר על המבוכה שביחסים החדשים עם המפקדים. אמנם איש מהם לא מתגעגע לבירוקרטיה הצה"לית, אבל כולם מתרפקים על הערכים שעליהם גדלו בצבא. ואף שקשה בהתחלה שלא להישאר מעט ציני לנוכח השימוש של יוצאי היחידות בערכים כמו מצוינות, הישגיות ודבקות במשימה, כשהם מדברים על הדברים שלקחו מהצבא לאזרחות - כשהם חוזרים על זה שוב ושוב, מבינים שהם באמת מאמינים בזה. צה"ל, מבחינתם, הוא בעיקר מוסד שהוציא מהם את המיטב. אחרי הכול, הוא הכשיר אותם לקבל בשוק האזרחי תנאי שכר שחיילים משוחררים אחרים רק יכולים לחלום עליהם.

גם ההיתקלות שלהם במערך הצה"לי נעשית במסגרת שירות מילואים דה לוקס. אין שמירות, אין תעסוקות מבצעיות, ואין אימונים שסוחטים ת'מיץ. פה ושם קוראים להם לתת יום-יומיים של עבודה במזגנים. לא פלא שאף אחד מהמנהלים שרואיינו כאן לא חשש מהיום שבו צו שמונה או שירות מילואים בן חודש יעלה את מרבית העובדים על מדים וימוטט את החברה.

"אנחנו לא מוזעקים לשירות מילואים", מגחך ערן לסר, מנכ"ל משותף בג'ון ברייס הדרכה, על הנוסח שהשתמשתי בו כדי לשרטט תרחיש שבו הוא והמנכ"ל השני, זיו מנדל, מגויסים במפתיע. "מה זה מוזעקים? תבוא מהר-מהר תדריך באיזה קורס? במקרה שלנו, אפילו לא מדובר בתיקון באגים". ומנדל מוסיף: "ערן יותר פעיל ממני במילואים. הוא זה שמפעיל אותי ומזמן אותי ללא-מעט הרצאות, אבל אנחנו יודעים להסתדר. חוץ מזה, העובדים פה יסתדרו לא רע גם אם שנינו נעלם".

נקמת הג'ובניקים

ג'ון ברייס הדרכה, שמציעה הכשרה מקצועית לעובדי היי-טק וקורסי הסבה מקצועית לאקדמאים, היא דוגמה לשני חברים שהכירו לפני 24 שנה בצבא, הקימו עסק מיד עם השחרור, וגם עכשיו, חמש שנים אחרי שנקנו על-ידי מטריקס, הם עדיין יחד. מנדל ולסר ודאי יהיו משועשעים מהניסוח האינטימי הזה, אבל גם הם יודו, שהוא לא רחוק מהמציאות. "אני מכיר את זיו יותר משאני מכיר את אשתי", מודה לסר. ומנדל מוסיף: "זה מתסכל לפעמים את מי שעובד איתנו, כי אנחנו עונים את אותן תשובות, בלי לתאם. אין כזה דבר, אני אלך לאימא כי אבא אמר לי ככה. אי-אפשר לתקוע טריז בינינו". "חייבים להודות, אנחנו בעצם מפלצת עם זוג ראשים", מסכם לסר.

חייבים גם להודות שעשיתם שירות צבאי של חננות. לא שכבתם יחד במארבים. כמה משמעות יש לשירות מסוג כזה על עומק הקשר?

מנדל: "איך אספנו יחד את הסיגריות בעבודות רס"ר, זה לא נחשב? לא, ברצינות. דווקא העובדה שהיינו מה שנקרא ג'ובניקים יצרה לאורך השנים חברות הרבה יותר קרובה מזו שנוצרת ביחידות קרביות. חתמנו קבע ארבע שנים, כך שבשנים המעצבות של גילאי 18-24 יצרנו כור היתוך. אולי לא ראינו את הלבן בעיניים של האויב, אבל יכול להיות שראיתי בטעות לאשתו של ערן את התחתונים. יצאנו יחד, הכרנו את בנות הזוג זה של זה, שהפכו לנשים שלנו. ועד היום אנחנו נפגשים עם חבר'ה מהיחידה באירועים של מייקרוסופט או בימי שישי בחצר של איזה אנליסט. זה קשר הרבה יותר מעורה ורציף מזה של חבר'ה שאתה רואה פעם בשנה באימון של החטיבה".

בעת השירות מנדל היה המדריך של לסר בקורס, ובהמשך השירות לסר היה המפקד של מנדל. כשלסר כיהן כסגן מפקד היחידה, מנדל שימש מדריך ראשי וראש מדור. הוא גם היה זה ששכנע את לסר ב-1990 שלא להאריך את שירות הקבע, ולהקים את "מ.ל מיני מחשבים", חברה שעליה קמה ג'ון ברייס הדרכה, שמורכבת מראשי התיבות של שמותיהם מנדל-לסר בצירוף "מיני מחשבים" - שם המדור שעליו פיקד מנדל בצבא.

"אני בן של עצמאי וערן בן של שכיר", אומר מנדל. "אבא שלו רצה שיישאר בקבע, ואמא שלי רצתה שאפתח מסעדה, איפה שהיום 'קפה באזל'. אמרתי לה, 'עזבי מסעדה, מה אני מבין בזה?' ושכנעתי את ערן לפתוח עסק של מחשבים. עד היום המפקד שלנו לא אוהב את מה שעשיתי, וחושב שערן היה צריך להישאר בצבא".

"הצבא מאוד קרץ, הציע תוכנית מאוד אטרקטיבית, ואבא שלי מאוד התלהב", מספר לסר. "במקום זה פתחנו משרד במחסן הנגרייה של אבא של זיו. משם עברנו למרפסת של הבית שלי. עד שנולד לי ילד, והיינו צריכים למצוא לו מקום ולפנות את המחשב. רק אז עברנו למשרד נורמלי".

בהתחלה גייסו השניים רק אנשים שהכירו בצבא. "לפעמים ממש חיכינו לאנשים שישתחררו", אומר מנדל. "ידענו את הציונים של מי שהדרכנו או ששירת איתנו, ובמקרה של דורות יותר מתקדמים, אז גם המלצות מפי אנשים ששירתו איתנו היו מספיקות לנו. כשהחבר'ה אצלנו מתלבטים לגבי מועמד אני אומר להם, 'הוא עשה מסלול הדרכה של ממר"ם? זה מספיק בשבילי. תפסיקו לשלוח אותו לכל האבחונים האלה. סינון של אוניברסיטה פחות קפדני מזה של היחידה'".

יש נטוורקינג של יוצאי ממר"ם?

לסר: "מנהלי יחידת המחשב של בזק, ישראכרט וחברת חשמל היו איתנו בצבא, כך שברור שיותר קל להרים טלפון למי שהיה איתך בצבא ונמצא איתך באותה קליקה. גם השירות שאנחנו נותנים להם והם לנו יותר נעים".

"בצבא יצרנו קשר עם רוב חברות התוכנה והחומרה הגדולות", מוסיף מנדל, "ואחר כך נתנו להם שירותי הדרכה באזרחות. זה פור שיש לנו על מי ששירת בגולני, אבל אנחנו לא היחידים. כל תעשיית מרכזי ההדרכה של ישראל הגיעה משלושה חדרים בקומה ב' בממר"ם".

באיזה שלב מבינים שעכשיו זה החיים האמיתיים, ושכל החלטה נוגעת לכיס שלך, ולא לזה של המערכת הצה"לית?

"מהר מאוד. בצבא קל יותר להיות פנטזיונרים. היום הפנטזיות שלי צריכות לעבור את המסננת של ערן. גם בצבא הייתה לנו אחריות מאוד גדולה, אבל בעולם העסקי אתה הרבה יותר מודע לשורה התחתונה".

פתאום צריך לדעת לקשור עניבה

ישראל מזין, יו"ר ומנכ"ל אופטיר ומי שנמנה עם מייסדי ממקו, חברת תוכנות האבטחה שנמכרה ב-1999 לענקית התוכנה CA תמורת 550 מיליון דולר, מסכים עם מנדל. "בצבא אתה לא צריך להראות רווחים ולהנפיק, וזה מה שחסר כשאתה יוצא לאזרחות", הוא אומר. "לא איך אני עושה את זה, אלא איך אני מוכר את זה לאלף לקוחות בשווקים זרים עם מנטליות אחרת. אתה משרת בממר"ם, שם בבוקר מדים בלי לחשוב יותר מדי. ופתאום צריך לדעת איך קושרים עניבה. בהתחלה היינו מכינים מראש ארבע-חמש עניבות כדי לא לאחר לפגישה של הבוקר. זה דבר קטן, אבל משמעותי במעבר לאזרחות".

מזין, 48, אחיו אורי וחברו אלי משיח, כולם יוצאי ממר"ם, הקימו ב-1990 את ממקו. בהמשך הצטרפו אליהם אמיתי אלון, מוטי טל ומשה מייזלס, ששירתו יחד איתם. "הייתה בינינו כימיה טובה, והיה ברור שאחרי השחרור נעבוד יחד", מספר מזין. "אני באופיי טיפוס יזמי, והתאים לי להקים משהו משלי ולא להצטרף לחברה גדולה. החיבור כל-כך מוצלח, שאנחנו יושבים בישיבה עם אנשים מבחוץ, ובלי להגיד מילה יודעים מה כל אחד חושב. גם אחרי האקזיט של ממקו, לא חשבנו להיפרד. היה ברור שממשיכים יחד לסטארט-אפ הבא".

אתה לא חושש מזה שההנהלה ורבים מהעובדים צומחים באותו בית גידול צבאי, ויפתחו חשיבה דומה מדי?

"לא, כי מראש מדובר בטיפוסים קריאייטיביים שחושבים מחוץ לקופסה. יש לנו הרבה הערכה מקצועית ליוצאי ממר"ם. בממקו היו לנו עשרות עובדים מהיחידה, אם לא יותר. וגם באופטיר, מתוך 150 עובדים יש כמה עשרות. ממר"ם הוא בית ספר מעולה לטכנולוגיות ולעבודה תחת לחץ. אתה לומד איך לקבל החלטות בצורה מהירה ולעבוד יחד בצוות, בלי אגו, ואת זה גם לקחנו איתנו לאזרחות. אתה אמנם לא חושב שם במונחים של רווח, אבל כן מתפתחת אצלך תודעת שירות".

למה שיהיה לך אכפת דווקא מהשירות? לצה"ל הרי אין הרבה ברירות אלא להשתמש בכם.

"כי כל הזמן ריחף האיום להוציא פרויקטים מתוך ממר"ם ולהעביר אותם ליחידות. היינו צריכים תמיד להוכיח שאנחנו הכי טובים, כדי להשאיר את העבודה אצלנו. האמון שיש לנו זה בזה אולי לא נקנה במארבים ובהסתערויות, אבל כן בעבודה מסביב לשעון. כשצריך להפוך את העולם כדי לבצע משימה, אתה לומד באמת מי האדם שלידך. היו לנו לא מעט לילות לבנים שבהם מישהו היה קופץ להביא סנדוויצ'ים וקפה שחור דלוח מהשוק הסיטונאי, שיעזרו לנו להחזיק מעמד. גם היום זה אותו דבר, רק שהפעם ההזמנות הן מארקפה".

יוצא לך להשתמש בשירות המילואים כדי לאתר כוח אדם פוטנציאלי?

"אני כבר לא עושה מילואים, אבל כשהדרכתי בממר"ם במסגרת המילואים, היו מקרים שאמרתי לעצמי, 'זו קבוצה שבטוח ארצה ממנה אנשים'. לפעמים שמתי עין על מישהו בקורס שישתחרר רק בעוד חמש שנים, אבל כבר זיהיתי אצלו את הפוטנציאל".

וגיששת אצלו?

"לא, אבל חברים שלו שעבדו אצלנו כבר ידעו מתי הוא משתחרר".

"אין כאן פוליטיקות"

גם ב-XIV יודעים לשים עין על מחזור שמשתחרר. מאחר שבוגרי תלפיות, פרויקט המחוננים של צה"ל, פזורים על-פני מגוון יחידות, המודיעין שלהם אפילו טוב יותר. אחד המדורים של יחידה 8200 של חיל המודיעין, שבה שירת המנכ"ל זוהר, מספק להם כוח אדם איכותי במיוחד.

מלבד יו"ר החברה משה ינאי, זוהר ויתר המייסדים של החברה, שעוסקת בתחום אחסון המידע, הכירו ב-1992 כשגויסו לפרויקט תלפיות. את השירות הצבאי הם העבירו בנפרד, אבל שלוש שנות הלימודים וחצי באוניברסיטה העברית והמגורים המשותפים במעונות הספיקו להם כדי להעריך את ההון האנושי שלצדם.

"רובנו לא שירתנו יחד, כך שלא הכרנו את היתרונות והחסרונות של כל אחד כעובד, אבל בניגוד לעתודאים אחרים, שעם הגיוס פונים איש-איש לדרכו, אצלנו נשמר הקשר חברתי שנוצר בתקופת הלימודים", מספר זוהר. "כשאני ועוד בחור, שעזב בינתיים, גלגלנו את הרעיון שהוביל לסטארט-אפ, ורצינו את החבר'ה הכי טובים, היה ברור שניקח מתלפיות. שמונה מתוך 22 הבוגרים של המחזור שלנו עברו כאן. למעשה כל מי שעשה תואר במחשבים הגיע לפה".

וזה מוכיח את עצמו?

"זה מקטין את הסיכון לטעות", משיב דרור כהן, מנהל צוות בפיתוח. "תמיד ישנם אלה שיודעים להתראיין אבל לא יודעים לעבוד. וכאן אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק. חלקנו גם היינו שותפים לדירה בתקופת הצבא".

"עברנו את הקורס הכי ארוך בתולדות צה"ל", מוסיף ברק בן-אליעזר, מנהל פיתוח ארגוני ומשאבי אנוש בחברה, "וזה יצר תחושה מאוד חזקה של אמון הדדי ושל מסוגלות. עכשיו אנחנו בתקופה מאוד לחוצה. יש ציפיות מאיתנו למכור בתוך זמן קצר במיליארד דולר, ואנחנו יודעים גם לעשות מזה צחוקים בזכות ההיסטוריה המשותפת. ההיכרות המוקדמת והגיוסים בשיטת החבר מביא חבר, מפילים מחיצות במהרה, ותורמים בצורה משמעותית לביזנס. נחסכת כאן העלות של להביא עובד, להכשיר אותו ואז לגלות שהוא לא האדם הנכון. תופעת הלוואי השלילית בסיפור הזה היא שאין אצלנו כמעט בנות, וחשוב לנו שזה ישתנה".

עובדים שאינם תלפיונים או לפחות יוצאי יחידות טכנולוגיות בצבא ירגישו אאוטסיידרים?

זוהר: "שאלה מעניינת. יש גם כאלה, ואני לא חושב שהם מרגישים מוזר, כי אין כאן פוליטיקות. מצד שני, אי-אפשר לקחת מתלפיות את זה שהוא בית ספר טוב. הרבה מהכלים שאנחנו משתמשים בהם לקחנו משם".

"גם בקרנות הון סיכון, השם תלפיות פותח דלתות", מוסיף כהן. "12 אנשים מפרויקט תלפיות כבר עשו אקזיטים".

על אחד האקזיטים המרשימים שנעשו השנה חתומה XIV בעצמה, לאחר שבינואר היא נרכשה על-ידי IBM תמורת 300 מיליון דולר. 225 מיליון דולר מתוכם, גרף על-פי ההערכה ינאי. אבל גם זוהר, כהן וחיים הלמן, ראש צוות פיתוח בחברה, קיבלו סכומים בני שבע ספרות. "בניגוד לחבר'ה שעשו אקזיט, ואמרו שזה לא שינה להם את החיים, אז זה כן שינה", מודה זוהר. "יש לך אוטו יותר מגניב, אתה טס בביזנס ולא במחלקת תיירים, וישן במלון של 400 דולר ללילה ולא של 200 דולר. המטרה שלי בחיים הייתה שבגיל 32 לא אצטרך לעבוד יותר, ואת זה השגתי. אבל יש הבדל בין להצטרך לבין לרצות. אנחנו עדיין רוצים לכבוש את העולם".

אחרי כל ההשקעה של הצבא בפרויקט תלפיות, הלכתם לעשות כסף בחוץ. איך זה שצה"ל לא מצליח לשמור אתכם אצלו לתקופה ארוכה יותר?

כהן: "הבעיה של הצבא היא שאתה מקבל הרבה אחריות בגיל צעיר. מהר מאוד הפירמידה נעשית צפופה, ואם לא מתפנה תפקיד מעניין, אתה מחפש במקום אחר".

"וישנן הבירוקרטיה השוחקת וכל הפוליטיקות", מוסיף הלמן. "לוקחים לך אנשים שאתה צריך לשמירות, כי זה סדר העדיפויות הצבאי".

אחד הדברים שנטבעו אצל יוצאי הצבא מימי השירות הוא השמירה על הסודיות. "יש דברים שעשינו ביחידה ושלא מדברים עליהם", מעיד רותם יערי, יוצא 8200 שנמנה עם הדור הצעיר שלXIV . "ובישיבות שיש לנו היום נוח לפעמים להביא דוגמה משם כדי להמחיש איזה רעיון. אבל במקום להעביר בראש אם כולם מסביב לשולחן שירתו איתי, וזה בטוח להגיד, אנחנו מעדיפים לשתוק ולא להסתכן".

דן אלוני, בן אותו מחזור: "גם כשחלק גדול מהחבר'ה נסע לירושלים כדי לקבל את פרס ביטחון לישראל, לא מספרים לאחרים על מה התקבל הפרס".

קל לדרוש מכם הרבה שעות, כי אתם כבר רגילים לזה מהצבא ולא נעים לסרב למפקד?

יערי: "זה ניצול של נורמות מהצבא, אבל זה גם מה שגרם לנו להגיע לאן שהגענו. הדיסטנס והדרגות מהצבא לא הגיעו לפה, וגם בצבא זה לא ממש הורגש. פה הערבוב הזה זה רק יותר מוקצן. אופיר המנכ"ל היה ראש המדור שלי בצבא ודמות מיתולוגית ביחידה, ואנחנו יוצאים איתו ועם ראש הצוות לפאב על בסיס דו-שבועי".

יש עוד הווי?

"כשהקמנו את החברה כולנו היינו רווקים, ואחת המשימות הראשונות הייתה להרים מסיבה לרגל ההקמה", משיב ליאור שגב, מפתח בחברה. "היום לרובנו כבר יש ילדים".

"ולכן לא עשינו מסיבה לכבוד האקזיט", משלים אותו הלמן.

אפילו הרס"ר הצטרף

בווינושן, הסטארט-אפ שהקים מפקד ממר"ם לשעבר, אבי כוכבא, הגדילו לעשות ומינו כאחראי על הלוגיסטיקה את הרס"ר המיתולוגי של היחידה, יענקל'ה קרפ, שפרש לפנסיה בסמוך להקמת החברה. "זה מסייע לתחושת המשפחתיות שחשובה בזמנים של סטארט-אפ", מסביר כוכבא. "ומי שמכיר את יענקל'ה יודע שכלפי חוץ הוא אולי קצת מאיים, אבל בפנים הוא כמו אבא טוב שדואג לחיילים. בהתחלה העובדים היו משועשעים, ואחרי כמה ימים, כשראו איך הוא דואג להם לליסינג, הם הבינו את ערכו".

מתוך 12 עובדי וינושן, רק אחד הגיע מהמערך הלוחם, גדי לדרור ששירת בחיל האוויר ומשמש סמנכ"ל פיתוח עסקי. "הוא הכבשה השחורה שלנו, אנחנו מחביאים אותו כשבאים אורחים", מתלוצץ סמנכ"ל השיווק דני מובשוביץ - שכמו היו"ר שלום דסקל, ממייסדי פורמולה, כמו איתי בן-דור, לשעבר מנכ"ל אמבלייז, וכמו שאר העובדים - שירתו בעבר בממר"ם.

רונן יוכפז, מנהל הטכנולוגיות והפיתוח, הוא שמקשר בין קבוצת "אפורי השיער", כפי שמכנה מובשוביץ את עצמו ואת בני דורו, לבין קבוצת הילדים שהשתחררו לא מזמן. "רונן הביא אנשים שהוא פיקד עליהם בצבא, ומכיר את היכולות שלהם", אומר מובשוביץ. "רק כשהחברה גדלה, אפשר לתת עדיפות למי שהיו במקומות אחרים, כמו בגולני".

ההנהלה שלכם אמנם גדלה בממר"ם, אבל לקח זמן עד שהתקבצתם יחד. רובכם בחרתם לצמוח במקומות אחרים.

"אבל נשארנו חברים. כשהתגייסנו אי-שם בתחילת שנות ה-80, דיברנו בינינו מחשבית, בתקופה שבה אנשים מבחוץ לא ממש הבינו על מה אנחנו מדברים. דווקא המפגש המחודש בינינו, אחרי שעבדנו באופרציות אחרות, יוצר תמהיל מעניין. סטארט-אפ כמו וינושן, שבונה את עצמו בהתחלה בפינצטה, נבנה על אנשים שהוא מכיר ממעגלים מקצועיים קודמים ויודע שאפשר לסמוך עליהם".

לא מסוכן לעשות עסקים עם חברים?

"זו לא חברות כזו קרובה, כי במקרים כאלה באמת לא נעים כשדברים לא מסתדרים".

ומה עם הדיסטנס? לא מלחיץ את הצעירים לעבוד קרוב למפקד היחידה שלהם לשעבר?

"לא שמרנו יותר מדי דיסטנס גם בתקופת הצבא", מסביר כוכבא, "ובכל מקרה, כבר בשלב הראיון המוקדם השיחה מתנהלת שונה לחלוטין מאשר בצבא".

מה לקחתם מהשירות בממר"ם?

יוכפז: "משום שעבדנו ביחידה כל-כך גדולה, כולם רגילים לעבוד מסודר ומתועד. הרגלי העבודה הם כמו של ארגון גדול ולא דומים לכאוס שמאפיין סטארט-אפ. מצד שני, אין בירוקרטיה של ארגון גדול, שמתעדכן לאט. כך שקל יותר לצ'פר עובדים. את צריכה ציוד למחשב שחיוני לעבודה שלך? תקני, תביאי קבלה ונחזיר לך את הכסף. כבר לא צריך להביא דברים מהבית או להתעצבן שאין".

"יש גם מושגים שאנחנו מביאים מהמרתפים של ממר"ם", מוסיף כוכבא. "מין שילוב של עברית ואנגלית, ומי שלא גדל שם ימים ולילות - לא יבין".

גם קשרים אתם מביאים?

מובשוביץ: "ממר"ם זה נטוורקינג משמעותי בשוק הישראלי ובשוק הבינלאומי. זה מקצר תהליכים במובן שזה עוזר לפתוח דלת לחברות גדולות שאלפים מתדפקים על שעריהן. אבל משם - הכול תלוי במקצועיות שלנו, אף אחד לא עושה לנו סתם טובה".**