יומן הקפטן. היאכטה 'דולפין'. 22 באפריל, 2008. מיקומנו: מפרץ עדן.
"זה התחיל ב-20:30 עם קריאת מצוקה שבקעה מהרדיו. ספינת המפרש 'פייסל מוסטפה', הייתה בקושי שישה קילומטרים מאיתנו. ראינו ארבע סירות מירוץ קטנות טסות לעברה. זמן מה לאחר מכן נשמעה תשדורת הרדיו מהקפטן: 'אל רחום, שמישהו יעזור לנו. הפיראטים עולים עלינו. אל רחום, שמישהו בבקשה יעזור לנו!'; הייתה המולה קצרה, ואז נדם הרדיו.
הודענו מיד בקשר ומשחתת אמריקאית שהייתה באזור הורתה לנו לשנות כיוון ולהתקדם לעבר הפריגאטה הבריטית 'צ'את'ם' שהייתה לא הרחק מאיתנו. המשחתת גם שיגרה מסוק, שחג סביבנו עד שהיינו בסביבת הבריטים. הספינה האמריקאית שינתה כיוון בניסיון ליירט את הפיראטים. איננו יודעים כיצד הסתיימה ההיתקלות.
"המשכנו לעבר היעד שלנו בג'יבוטי. אבל שבע שעות לאחר מכן שוב שמענו את קריאת ההצלה: 'מיי-דיי, מיי-דיי, פיראטים מתקיפים'. הפעם היה זה מהמכלית היפנית 'טקיאמה', שעשתה את דרכה מתעלת סואץ ליפן, שהייתה ארבעים קילומטר מאיתנו. סירת מירוץ הפתיעה אותה בחשיכה בירי מקלעים ואר-פי-ג'י. הקפטן שינה כיוון והגביר מהירות לעבר הסיירת הגרמנית 'אמדן' שהייתה באזור. 'אמדן' שיגרה מסוק שהבריח את התוקפים. אבל הצד השמאלי של טקיאמה היה מחורר כמו גבינה שווייצרית, והם נאלצו לזחול לנמל בתימן לתיקונים.
"שוב שינינו כיוון, הפעם לצפון מערב. הייתי בטוח שהדרמה הסתיימה. כמה פיראטים עוד יכולים להיות סביבנו? טעיתי. ב-12:28 השמיעה ספינת משא סומלית את קריאת המצוקה. הקריאות דעכו במהרה, ואיננו יודעים מה עלה בגורלה. ב-13:05, שוב נשמעו קריאות: ספינת דייגים ספרדית. הפיראטים השתלטו על הספינה, אנשי הצוות מוחזקים כבני ערובה.
"בכל היממה הזאת אנו על סף פרנויה; דבוקים למכ"ם בחיפוש אחר גופים בלתי מזוהים וסורקים את האופק בעצבנות עם המשקפות. כל סירה לא מזוהה גורמת לנו לשינוי נתיב.
"ב-16:51, בזמן שאני מתרגם את הדוחות לאנגלית זה קורה. בערך חמישים קילומטר מדרום לחופי תימן, מזהה הצוות שתי סירות מנוע, במרחק שישה קילומטרים, נעות לעברנו במהירות. מיד עשינו פרסה, הגברנו מהירות וקראנו לעזרה. למזלנו, ספינת הצי הספרדי 'מנדז מונייז' נענתה, וגם מטוס סיור אמריקאי היה לא רחוק מאיתנו, ובתוך תשע דקות כבר היה מעלינו. הפיראטים שינו כיוון ונסוגו, אך לא לפני שצמצמו את הטווח לקילומטר וחצי. מבחינתי, גם זה היה הרבה יותר מדי קרוב".
זה לא סרט
זה יכול היה להיות תסריט לסרט הוליוודי שובר קופות, אולי אפילו עיבוד מודרני של "אי המטמון", אבל זה לא. הציטוטים הללו לקוחים מיומנו האישי של יוהאן לילקונג, הקפטן השוודי של יאכטת הענק "דולפין", שמפליג באוקיינוס ההודי כבר יותר מעשור. הם ממחישים מציאות חדשה-ישנה: הפיראטים שוב הגיחו מספרי ההיסטוריה כדי לשדוד, לחטוף ולרצוח.
חמש תקיפות ביום אחד הן אולי הרבה אולם לא מדובר בנתון מפתיע במיוחד. יומן אירועים חלקי של הפיראטים בחודש אפריל, באזור סומליה, כולל חטיפה של היאכטה הצרפתית "לה פוננט". לאחר שבוע של משא ומתן שוחררו 30 הנוסעים ואנשי הצוות תמורת כופר של 2 מיליון דולר. במקרה הזה הצרפתים החליטו לא לוותר: מסוקי הצבא הצרפתי עקבו אחרי הפיראטים לאחר שחרור היאכטה, וצוות קומנדו פשט עליהם מהאוויר. שישה מהפיראטים נעצרו, וכמעט כל דמי הכופר הושבו. הרשויות הסומאליות דיווחו על שלושה הרוגים, אך הצרפתים הכחישו שהיו נפגעים. הפשיטה כולה מתועדת בסרט שעלה לרשת האינטרנט.
כמה ימים אחר כך הצליחה משחתת איטלקית לסכל תקיפה של מכלית נפט; הותקפו שתי ספינות מטען מסומליה ומדובאי ונחטפה ספינת דיג ספרדית בשם "פלייה דה-בקיו" (שצוותה שוחרר לאחר תשלום כופר של 1.2 מיליון דולר). בנוסף היו חמש התקיפות המתועדות ביומנו של לילקונג. באזור מלזיה, במהלך אותו החודש, נרשמו שמונה תקיפות נוספות.
"הדרך היחידה שבה אני חוזר לשם", אומר לילקונג, "זה בספינת מלחמה מוגנת היטב. באזור הזה תהיו בטוחים שאם יש ירח מלא וים שקט הפיראטים יופיעו".
לפי נתוני המרכז הבינלאומי למעקב אחר פיראטים, הפועל במלזיה תחת סוכנות הימאים הבינלאומית (IMB), רק בשלושת החודשים הראשונים של 2008 נרשמו 49 התקפות של פיראטים - קפיצה של 20% לעומת 2007 (שבה נרשמו 263 תקיפות). המספרים הללו כוללים רק את התקיפות המדווחות. לפי הערכות, כשליש מהמותקפים מעדיפים לא לדווח בשל חשש מחקירות מייגעות או מעיכובים מיותרים.
עיקר העלייה במספר ההתקפות הוא באזור סומליה, אבל שני יעדים אחרים - מיצרי מלקה המפרידים בין הקצה הדרומי של מלזיה לסומטרה, ודלתת נהר הניג'ר בדרום ניגריה - הם עדיין יעדי התקיפה האהובים ביותר על הפיראטים. מצרי מלקה הם צינור החמצן של הכלכלה האסייתית, והם נחשבים לצוואר הבקבוק המסוכן ביותר בעולם. אורכם כ-800 קילומטר, ורוחבו של הפתח הצר ביותר הוא 16 קילומטר בלבד. כשיותר מחמישים אלף ספינות עוברות דרכם בשנה, כשהן נושאות על סיפונן רבע מהסחורה העולמית, נמשכים הפיראטים למקום כמו לאש.
בניגריה יש אמנם פחות תנועה אך התושבים נואשים יותר. בשנה שעברה נרשמו שם יותר מארבעים תקיפות, חלקן נגד אסדות לקידוח נפט.
מה הנזק הכלכלי? המגזין "פורבס" העריך שהתקיפות גובות מיליארד דולר וחצי בשנה, אך לא כלל בחישוב את העלויות הנלוות וביניהן התייקרות הביטוחים, תשלומי כופר וקנסות בגין עיכובי אספקת סחורה, שעשויים להגדיל את הנזק באופן משמעותי.
טכנולוגיה מתקדמת
אין הרבה תחומים שבהם הפיראטים של היום מזכירים את אבותיהם המיתולוגיים. הם נותרו אכזריים, מסוכנים ומתוחכמים אבל עכשיו הם מסתייעים גם במיטב הטכנולוגיה. מפרשיות העץ התחלפו בסירות מירוץ והחרבות בקלצ'ניקובים וברקטות אר-פי-ג'י. בנוסף הם משתמשים בג'י-פי-אס ובטלפונים לווייניים. וזה כמובן לא הכול: כדי להימנע ממפחי נפש, אומרים ב-IMB, כשהפיראטים קולטים את שם הספינה הם בודקים באמצעות האינטרנט כמה כסף היא יכולה להיות שווה להם ומחליטים אם יש טעם לתקוף.
בשנה שעברה הנחה הצי האמריקאי את הספינות באזור קרן אפריקה לשמור על טווח בטיחות של 300 קילומטר מחופי סומליה. הפיראטים הסתגלו במהירות: הם השיגו ספינות אם והפכו אותן לבסיס פעולה נייד בלב ים שממנו ביצעו את הפשיטות.
קפטן לילקונג מוסיף כי סירות המנוע שלהם צבועות בשחור כדי לשפר את ההסוואה בלילה, וגם כי הפיראטים פירקו מהן את כל האביזרים שעשויים ברזל, כדי שהמכ"ם הימי הסטנדרטי לא יוכל לאתר אותן. "הם למדו להתגנב אל הספינות בלי שהאנשים שעליהן ידעו איזו מכה הם עומדים לחטוף", הוא אומר.
ב-IMB הזהירו לאחרונה כי השיטה האחרונה של הפיראטים היא לשלוח אותות מצוקה כוזבים. אנשי צוות של ספינה מדובאי, שנחטפה בתחילת השנה, סיפרו לאחר שחרורם כי הפיראטים עלו על ספינתם לאחר שהציגו עצמם כדייגים צמאים.
מיליון במקום דולר
הסופר והימאי ג'וזף קונרד כינה את הפיראטים שבהם נתקל במסעותיו "פורעי חוק ססגוניים". אבל כשמפרידים את האגדה מהמציאות מתברר שבמאה ה-21 לא הרצון לתהילה או הרפתקנות מניעים את שודדי הים - אלא הצורך להתפרנס. אזורי הפעולה של הפיראטים הם מהמקומות העניים בעולם, שבהם מתקיימת רוב האוכלוסייה מדולר ליום או פחות. הכנסה של 10-40 אלף דולר בשנה, הכנסתו המוערכת של פיראט, היא הזדמנות שקשה לוותר עליה.
פיטר להר מאוניברסיטת סיינט אנדרוז הבריטית, שנחשב לאחד המומחים העולמיים בחקר הפיראטים, מסביר ל-G כי ההחלטה להפוך לפיראט היא החלטה מושכלת: "אם האנשים האלה כבר לא יכולים לדוג כי ספינות זרות רוקנו להם את הדגים מהים, ואם אין להם דרך אחרת להאכיל את המשפחות שלהם, הבחירה שלהם די ברורה".
קולין דארץ', רב החובל של הספינה הדנית "שוויצר קורסקוב", שנחטפה בפברואר ליד קרן אפריקה, היה במשך שישה שבועות בשבי פיראטים סומלים. הוא מאשר את הדברים: "מרגע שהם השתלטו עלינו, הם הבהירו שהם מעוניינים אך ורק בכופר ולא בשום דבר אחר", סיפר לבי-בי-סי. "הם כל הזמן הרגישו צורך להסביר שהבעיות במדינה שלהם הן שגורמות להם לעשות זאת".
גם שודדי הים בדרום מזרח אסיה, המטילים אימה על מצרי מלקה, מונעים ממצוקה כלכלית, אולם בניגוד לעמיתיהם מאפריקה, יעדי התקיפות שלהם הרבה יותר גרנדיוזיים. "באסיה יש פיראטים שרוצים לעשות עשרות מיליוני דולרים במכה, ולכן הם מעוניינים לקחת את המטען כולו ולעתים אף לגנוב את הספינה. "הצוות מיותר מבחינתם", מסביר ל-G ג'ון דלבי, קפטן בריטי לשעבר, העומד כיום בראש חברה לניהול סיכונים ימיים. "בסומליה זה הפוך. הצוות הוא העיקר, והכופר הוא המטרה".
שודדי הים באסיה הם לא רק יותר שאפתניים, נועזים ומאורגנים מעמיתיהם באפריקה, אלא גם הרבה יותר צבעוניים. אמנם אין להם רגל מעץ, רטייה על העין או תוכי על הכתף, אבל יחסית למשלח ידם הם עדיין מאוד צבעוניים. כתבת תחקיר של פיטר גווין, שהתפרסמה באוקטובר ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" ושעסקה בפיראטים האינדונזים, מתארת את חייהם: ראש כנופיית הפיראטים שאליה הגיע גווין, למשל, מכונה "נער החופים" (ביץ' בוי) בשל עורו השזוף, מבנה גופו האתלטי ושעון הספורט האופנתי והיקר שממנו לעולם אינו נפרד. הבילוי האהוב עליו ועל חבורתו כשהם לא שודדים ספינות הוא קריוקי, עם העדפות ל-Stearway to Heaven של לד זפלין ולבלדת האהבה Sailing של רוד סטיוארט. את המילים של השירים הם לא יודעים, ופשוט מאלתרים באינדונזית עד שהפזמון חוזר.
פיראט אינדונזי אחר, היושב כיום בכלא המלזי ומכונה "אריפין", טוען שנעזר בקסמים כדי להתגנב לאוניות ולהשתלט עליהן. "הייתי מטיל כשפים כדי להרדים את הצוות", סיפר לגווין, "וכדי להפוך לבלתי נראה ולחסין מכדורים". כשגווין שאל אותו כיצד הוא מסביר שהמשטרה לכדה אותו בסופו של דבר, לא לפני שירתה כדור ברגלו, ענה: "הם ירו פעמיים. בפעם הראשונה עוד הצלחתי להתגונן. אבל בפעם השנייה כבר איבדתי את כוחותיי".
לוחמי קומנדו בהזמנה אישית
"אנחנו מתייחסים לאיום הפיראטים בשיא הרצינות", אמרו ל-G במפקדת הצי החמישי האמריקאי היושב בבחריין. "אבל זאת לא רק הבעיה שלנו, אלא של כל הקהילה הבינלאומית, שצריכה להתאחד ולמצוא פתרון".
לפני כשבועיים ניסו ארצות הברית, צרפת, בריטניה ופנמה לקדם פתרון שכזה והגישו הצעה משותפת למועצת הביטחון של האו"ם, שלפיה יתאפשר לספינותיהן לחדור למים הטריטוריאליים של סומליה במטרה לרדוף אחר פיראטים. ההצעה התקדימית הזאת נוגדת את יסודות אמנת האו"ם, שנועדה להבטיח את הריבונות היבשתית והימית של המדינות.
עד שהממשלות יתעוררו, השוק הפרטי מציע פתרונות משלו. ענק הביטוח העולמי "לוידס" השיק לפני כשנתיים פוליסה לחטיפות אוניות ואנשי צוות. הפוליסה מבטיחה כיסוי הוצאות הכרוכות בשחרור הצוות, וגם מימון מומחים שינהלו עבורו את המשא ומתן. חברה בריטית אחרת הציעה לאבטח ספינות משא עם יוצאי יחידת ה"גורקא" מנפאל, מהלוחמים הקשוחים ביותר של הצבא הבריטי. ההצעה המפתה כללה לא רק מאבטחים חסונים, אלא גם סימן אזהרה ייחודי, בדמות דגל היחידה המפורסם, שנועד להבהיר לפיראטים שלא כדאי להם להתעסק עם הספינה.
חברות נוספות מציעות פתרונות אבטחה דומים אבל את הפתרון המקורי ביותר עד כה מצא הקפטן הבריטי ג'ון דלבי, שהחליט לקחת את החוק לידיים והקים את חברת האבטחה Marine Risk Management. "האמצעים הרבים הנמצאים כיום בשימוש נגד פיראטים, כמו תותחי מים ואמצעי שיבוש אלקטרוניים, הם חסרי שיניים", הוא טוען. "צריך מישהו על הסיפון שיודע מה הוא עושה". מאחר שהוא משוכנע שהוא ואנשיו יודעים מה הם עושים, הוא הקים לפני שנים ספורות את מה שהוא מגדיר "צוות תגובה מהיר נגד פיראטים", שמסייע לחלץ את הצוות ולהשיב את הספינות.
כך זה עובד: "אנחנו מקבלים פנייה מהבעלים שחוששים כי הספינה שלהם נחטפה. אני מקפיץ צוות כוננות של שישה עד עשרה אנשים, כולם לוחמי הקומנדו הבריטי לשעבר, ומשגר אותם במטוס פרטי ליעד, שנמצא, למשל, באינדונזיה. מרגע הנחיתה חובר הצוות לסוכן מקומי שעובד עבורנו, ומתמקם באזור אסטרטגי על החוף, קרוב לספינה החטופה. בלי להיכנס לפרטים, הצוות אוסף מידע מודיעיני ועורך סיורים מקדימים, ולבסוף פושט במפתיע על הספינה ומלמד את הפיראטים לקח שאותו הם לעולם לא ישכחו. בתוך רבע שעה הספינה אמורה להיות בידינו".
דלבי מדגיש כי הוא אינו דומה לחברות האבטחה אחרות שמעסיקות שכירי חרב (בעיקר בעיראק ובאפגניסטן), שמעוררות לאחרונה מחלוקת רבה, ומדגיש כי אנשיו פועלים אך ורק במים בינלאומיים, וכמובן רק לפי הזמנה ובתיאום עם בעלי הספינה. הוא מודה שהוא מקבל רק פניות בודדות בשנה, אבל התשלום מאפשר לו כנראה לחיות לא רע. כמה בדיוק? דלבי מעדיף לא לפרט.
בארגון הימי הבינלאומי (International Maritime Organization), שהוא הזרוע האדמיניסטרטיבית של האו"ם לענייני הים, לא אוהבים שכל מיני גורמים לוקחים את החוק לידיים. "אנחנו לא ממליצים לשאת נשק חם על סיפון של אוניות", אמרה דוברת הארגון נטשה בראון ל-G. "ההתחמשות הזאת רק תדרבן את הפיראטים להצטייד בנשק, ותביא להסלמת המצב". מבחינת האו"ם, הפתרון נמצא בחיזוק שיתוף הפעולה האזורי בין ציי המדינות השונות שבתחומן קיימת הסכנה.
הפתרון: שלטונות חזקים
מול כל הפתרונות היצירתיים עומדים דווקא לקחי ההיסטוריה. "עם ההצעות האלה אנחנו לא מרפאים את המחלה, אלא רק מתמודדים עם הסימפטומים", אומר להר. כמו רבים אחרים, גם הוא סבור שהפתרון היחיד הוא לטפח ממשלות יציבות וחזקות שמסוגלות לאכוף את החוק. ההיסטוריה מאוששת את הטענה הזאת.
מאז טיהרה האימפריה הרומית את הים התיכון מהפיראטים האכזריים של אזור קיליקיה (דרום מזרח טורקיה של היום) במאה הראשונה לפני הספירה, ברור שהפתרון הוא נוכחות עקבית ואגרסיבית של החוק. זה גם הפתרון שסיים את תור הזהב של הפיראטים שהטילו את מרותם מסוף המאה ה-16 ועד תחילת המאה ה-18 על הימים: התבססות הממשלות החדשות בצפון אמריקה שלחה את הציים לים והביאה להיעלמות הפיראטים.
אולם חיזוק מערכות אכיפת החוק במדינות החלשות, שבהן מתבצעות כיום רוב התקיפות, סובל מחיסרון בולט: הוא אורך הרבה מאוד זמן. והזמן הוא לא משהו שקפטן לילקונג יכול להרשות לעצמו. הוא וחבריו ימשיכו בינתיים להפליג מתוחים אל האופק, משוכנעים שבכל רגע תגיע התקיפה.
fromery@gmail.com
כתבות
ני"ע
