מחלף בר-אילן

צויד בדוקטורט בביופיזיקה מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, עצר ינאי עופרן לצד המחלף הצופה על חייו המקצועיים והתלבט על איזו אוטוסטרדה לעלות. בפניו נפרשו מספר הצעות לא רעות בכלל, פריבילגיה שלאור דלדול התקנים באקדמיה אין להרבה חוקרים צעירים. הבחירה שלו, אחרי התלבטות, לא הייתה מובנת מאליה: אוניברסיטת בר-אילן.

ד"ר עופרן מודע לבעיית הדימוי של ביתו החדש, אבל מסביר שלהצעות שיוצאות בשנים האחרונות מבר-אילן קשה לומר לא. "אנשים אמרו לי שבר-אילן היא האוניברסיטה שצומחת הכי מהר וקולטת אנשים טובים", הוא פותח. "בדקתי וראיתי שזה נכון. האנשים שנקלטו בשנים האחרונות בבר-אילן היו יכולים להיקלט בכל מקום אחר, אלא שבר-אילן נותנת היום את ההצעות הכי טובות בארץ לחוקרים צעירים.

"עם תלוש המשכורת הם לא יכולים לשחק, כי הוא נקבע על-ידי האוצר. מה שהם יכולים לשחק איתו הם התנאים שמציעים לחוקר על מנת לחקור, ומבחינה זו בבר-אילן ובבן-גוריון יש ההצעות הכי נדיבות. הם נותנים סל קליטה, שזה תקציבים להקים מעבדה, תמיכה בתלמידי מחקר, שטחי מעבדה, תקציב לעוזרי מחקר, תקציב לטכנאי מעבדה, קביעות לטכנאי מעבדה - ומעבר לזה הם גם מספקים את התנאים הכי טובים להתפתח במחקר. כבר כשאתה נקלט, אתה יודע שיעזרו לך גם בעוד חמש או שש שנים. אז תשאלי אותי למה לא בן-גוריון".

למה לא בן-גוריון?

"לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן. גם אוניברסיטת תל אביב נהנית מהיתרון הזה, אבל היא נמצאת במצב קשה. יוצא שחוקר שרוצה לעבוד במרכז הארץ, בר-אילן היא הכתובת שלו".

ביקור בכתובת מאשר את התחושה. אם יש משבר בהשכלה הגבוהה, במדשאות של בר-אילן לא רואים אותו. הקמפוס הישן ומצניע הלכת הפך בעשור האחרון לרובע פאר, משובץ בניינים מוצלחים יותר או פחות, שמתחרים זה בזה באמירה אדריכלית.

גם השאיפה המוצהרת של נשיא האוניברסיטה, פרופ' משה קווה, לקבל את הזיכיון להקמת בית הספר לרפואה בגליל, תורמת לאווירת התנופה. "קווה גייס את בוב סטארק מקליבלנד, שהתחייב שאם בר-אילן זוכה במכרז להקמת בית הספר לרפואה, הוא שם, עם עוד כמה תורמים-משקיעים, 250 מיליון דולר לשדרוג בתי החולים בצפון, ויקים את בית הספר על חשבונו עם עוד 250 מיליון דולר", מסביר ירח טל, יועץ התקשורת של האוניברסיטה, ומבהיר: "אבל זה רק אם בר-אילן זוכה".

אלא שעתידה של בר-אילן תלוי לא רק במכרז זה או אחר. האופק האקדמי שלה קשור גם ביכולתה להפנות עורף לרחם שבו התבשלה. הרחם היהודי-דתי מבקש לשמר את הצביון המיוחד של האוניברסיטה, גם אם יישמר על חשבון התנופה. כך יוצא שלצד יוזמות הבנייה וטיפוח מרכזי המחקר החדשים, יש כאן לא מעט כוחות עם סדר יום אחר לגמרי, סדר יום שרואה במירוץ התזזיתי של הנהלת המוסד דריסה גסה של חזון בר-אילן.

שולים מוקשים

"אוניברסיטת בר-אילן קמה כמו התנחלות", אומר פרופ' מנחם קליין מהחוג למדע המדינה. "באמצע שנות ה-50, כשעוד לא היו רגולציה של השדה האקדמי וחוק להשכלה גבוהה, פשוט נקבעה עובדה בשטח. האוניברסיטה נחתה עם מימון מחו"ל, כמתנה של תנועת המזרחי בארצות הברית, כשהמפד"ל בארץ רק דאגה לקרקע".

המודל שאותו שאפו לחקות היה של "ישיבה יוניברסיטי", מפעל הדגל של האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית. "זאת אומרת, אוניברסיטה שהיא גם דתית וגם אוניברסיטה", מסביר פרופ' אבי שגיא, מייסד התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות. המשמעות בעשורים הראשונים הייתה לא רק אוניברסיטה עם רוב מובהק של סגל וסטודנטים דתיים, אלא גם כזו שמטפחת חקירה בגבולות המותר במגזר. "אחד האסונות במדעי היהדות היה שהמחלקה לתנ"ך ויתרה על ביקורת המקרא", ממשיך שגיא. "לומדים פרשני מקרא, אבל אין שם מומחים מובהקים לטקסט המקראי".

מוקש נוסף אותר בחוג לפילוסופיה. "חברי פרופ' דב שוורץ ואני כתבנו ב'ספר בר-אילן', שיצא לכבוד היובל לאוניברסיטה, מאמר על תולדות המחלקה לפילוסופיה. לצורך המחקר עברנו על רשימות חברי הסגל בעבר, וגילינו שם מרצה שאיש לא הכיר. ביררנו עם פנסיונר של המחלקה מי האיש הזה, והתברר שזה היה משגיח מטעם, כי פילוסופיה היא הרי מקצוע המייצר סכנה".

אבל עם השנים, הזהות הדתית התכרסמה. "זה תהליך הדרגתי שנבע מסיבות אובייקטיביות", קובע שגיא. "דבר ראשון, מספר הסטודנטים החילוניים גדל, ואלה ציפו להיקלט באוניברסיטה. מעבר לכך, לא בכל הדיסציפלינות נמצאו מומחים דתיים, כך שמספר החילונים בסגל הלך וגדל. ובסופו של דבר, גם היו לא מעט דתיים באוניברסיטה שהפנימו את ערכי העולם הליברלי, ודעתם לא הייתה נוחה מהמצב. צרם להם שאוניברסיטה שנהנית מכספי מדינה תנהג בניגוד לחוק המועצה להשכלה גבוהה ובניגוד לאתוס האזרחי-דמוקרטי. אוניברסיטה אינה בית כנסת".

שני אירועים הציפו את הקונפליקטים על-פני השטח: הראשון היה הסטודנט יגאל עמיר, והשני היה סירובו של דיקן מדעי הרוח לאשר את קליטתה של המלחינה בטי אוליברו בחוג למוזיקה, משום שאינה דתייה. "אף שלבר-אילן לא היה שום קשר לרצח רבין, קווה הוביל מהלך של חשבון נפש אדיר", מוסיף שגיא. "הוא הבין שבר-אילן חייבת לעבור שינוי, והיה ער לסכנות של בידול יתר. הרי אנחנו מתנהלים בעולם אקדמי גלובלי אחד".

פרשת אוליברו גררה שינוי משמעותי: סעיף "ההתאמה למוסד" שהופיע בטופסי קבלת המועמדים לסגל האוניברסיטאי, ובעצם סייע לבר-אילן להבין מי נגד מי, נמחק מהמסמכים הרשמיים. מאז 2001 נמנעת האוניברסיטה מהבירור הישיר על אורח חייו של מועמד.

כשמצרפים לכך את השעיטה למצוינות ואת הכספים הרבים שנוחתים בשנים האחרונות על הקמפוס, מתקבלת תמונה מצוינת של אוניברסיטה בשינוי. זו גם התמונה שההנהלה מבקשת להחצין. "אני איש של מספרים", אומר הנשיא קווה, "פרופסור לפיזיקה. מי שיש לו ספק בתנופת המוסד שיבוא לטייל בקמפוס".

הסיור המודרך יוצא מלשכתו של ירח טל. מימין, המרכז הבין-תחומי לחקר המוח ("הרצפה של יעקב אגם"), תרומת לסלי וסוזן גונדה. בתוך שבועות אחדים יופיע בבניין מכשיר MEG למדידת פעילות מגנטית במוח. "יותר מ-3 מיליון דולר", מציין טל. "רק הבינוי מסביב זה שלושת-רבעי מיליון דולר, כי צריך היה לעבות את הרצפה". משמאל, הבניין ללימודי תארים מתקדמים על-שם ג'רום שטרן. טל מצביע על הרחוב העירוני הצמוד לקמפוס ממזרח. פעם קראו לו "קרן היסוד". היום שמו "מקס ואנה ווב", תורמים כמובן. עיריית רמת גן שינתה את שם הרחוב לבקשת האוניברסיטה.

קווה מסביר את התפשטות המוסד בגידול מחושב היטב. מאז מינויו לנשיא ב-1996 הוא ביקש לשלש את מספר הדוקטורנטים. כדי שזה יקרה, הוא אומר, צריך להכפיל את מספר הסטודנטים "כי רק 20% הולכים לדוקטורט". את התוצאות רואים היום: מאוניברסיטה של 12 אלף סטודנטים בראשית כהונתו, הקמפוס מונה היום 24-23 אלף תלמידים, "ובשביל זה צריך תשתיות. קיבלנו החלטה היסטורית להכפיל את הקמפוס, ופה הייתה הצלחה מדהימה. רק בבינוי השקענו קרוב לחצי מיליארד דולר".

רק שבדרך למלא את בנייני הפאר בחוקרים מצטיינים באמת, בר-אילן צריכה קודם להתנער מתדמיתה האפורה. "לקחנו על עצמנו משימה, להביא מספר מחלקות שלנו לרשימת הטובות בעולם", מוסיף קווה. "יש לי מנגנון לקליטת כוכבים. מי שכוכב וסיים דוקטורט בהצטיינות באוניברסיטה נחשבת, מקבל טיפול מיוחד. אחריו אנחנו מחזרים. השנה קלטנו 17 כוכבים. קליטת כוכב מתחילה בחצי מיליון דולר מינימום, ויש מי שקליטתו עולה גם 3-4 מיליון דולר. כל זה מגיע מתרומות".

חוקרים באוניברסיטאות אחרות טוענים שבר-אילן מנסה לקנות בכסף את מה שקשה לה להשיג בזכות מוניטין אקדמי. התשובה לטענה מגיעה בדולרים. 150 מיליון דולר לבניין הננו-טכנולוגיה, למשל, שעדיין נמצא בהקמה. "בתחום הזה אנחנו מספר שלוש בעולם", מכריז קווה. ברור מדוע רבים קוראים לו "הורדוס" מאחורי הגב.

מה בר-אילן יודעת ששאר האוניברסיטאות לא יודעות?

ירח טל: "תראי, לירושלים יש הסקס אפיל שלה, למכון ויצמן יש הייחודיות שלו. גם לנו".

קווה: "הייחוד של בר-אילן עוזר לי, כי ליהודי הגולה חשוב לשמר את התרבות היהודית".

תרבות האנוסים

רק שהייחודיות הזו נתפסת כחטוטרת בעיניהם של לא מעט מחברי הסגל. ינאי עופרן מחדד: "השאלה היא אם זו אוניברסיטה דתית שמלמדים בה אנשים לא דתיים, ואז הם סוג של אורחים באוניברסיטה, או שזו אוניברסיטה של מי שנמצא בה - חוקרים וסטודנטים, דתיים ולא דתיים, חלקם אנטי דתיים".

חוקרים צעירים אומרים שעייפו מהמוטציות המוזרות שצמחו באוניברסיטה, החל באתר אינטרנט לסטודנטים ששובת בשבת ("שים לב: המערכת אינה זמינה בשבתות ובמועדי ישראל") וכלה בתרבות האנוסים (כך קוראים בקמפוס לחברי סגל שמקפידים על פאסון מסורתי, בזמן שבחייהם הפרטיים הם חילונים למשעי. האדיבים מביניהם מסבירים את כפל הכובעים והכיפות בכבוד לאוניברסיטה. האחרים מודים שזו הדרך להתקדם).

"זה משהו לא פורמלי", אומרת מרצה במדעי היהדות. "אבל מי שלא יתנהל לפי סד הקודים החברתיים של המקום יהיה מחוץ למערכת. במדעי היהדות, המשמעות היא שכל המרצות הולכות עם חצאית. זה לא כתוב בשום מקום, אבל אוי ואבוי אם לא. יש סביבי חוקרות חילוניות שהתקדמו, אבל אסור להצהיר בפומבי שאתה חילוני. אם אני אגיד שאני נוסעת בשבת זה יפריע לקידום שלי".

יכול להיות שזו סתם פרנויה שלא תעמוד במבחן המציאות?

"קשה לדעת. נראה לי טיפשי ללבוש מכנסיים רק כדי לבדוק את זה".

במדעי הטבע, כיפת הנימוסים היא תופעה נפוצה. "כשהגעתי לבר-אילן ראיתי שרוב אנשי הסגל חובשים כיפה", מספר עופרן, בעצמו דווקא דתי ללא כיפה, "ואז שמעתי אותם מתלחשים על המסעדות הלא כשרות שאכלו בהן. כששאלתי אותם מה הסיפור, הם אמרו שזה מתוך כבוד למוסד".

"אני לא מכיר חוקרים שלובשים כיפה או חצאית מנימוס", מסתייג קווה. "אני לא מכתיב קודים של לבוש, וכל אחד מתנהג לפי התרבות שלו. כל אקט בכפייה או בהתרסה אינו ראוי".

המשפטן פרופ' רון שפירא, הדיקן החילוני הראשון באוניברסיטה, הגיע לכאן מאוניברסיטת תל אביב בשנת 2000. ביומיום הוא הסתובב בלי כיפה, אבל באירועים פומביים מיישר קו. "בהכרתי הפילוסופית אני חילוני גמור", מדגיש שפירא. "בזיקה התרבותית אני יכול לאמץ מדי פעם חלק מהגינונים הדתיים מטעמי נימוס".

הוא מודע לכך שהוא מייצג חילוני נוח לעיכול: "הם הלכו על דיקן חילוני, אבל רק שלושת רבעי הדרך. גם עכשיו, כשהודעתי על פרישתי מבר-אילן, משפט עברי ימשיך להעסיק אותי. אני לא תלוש לחלוטין, ואם צריך לתת שיעור אני יודע לפתוח דף גמרא. אבל לא כולם כמוני. יש בבר-אילן גם 'הארד קור חילונים'".

* והם מרגישים בנוח?

"אני הרגשתי מאוד רצוי בדרגי הניהול, אבל אוניברסיטה היא לא מקשה אחת. יש בה חכמים, בינוניים וטיפשים, ומדי פעם אתה נתקל במישהו שכן מערב את השיקול הבלתי מוצדק של העדפת חבר סגל שקוטר הכיפה שלו בדיוק לטעמו. אז מה - אם מצאת אידיוט אחד אז המוסד לא בסדר? אני יכול לומר לך שיש יותר חילוניים בבר-אילן מליכודניקים באוניברסיטת תל אביב".

לא כולם נינוחים כמוהו. "ברמה היומיומית אני מרגיש בבית", אומר מרצה חילוני במדעי הרוח. "הבעיה מתחילה כשאני שומע שההנהלה מתעסקת בשיעורי החילונים במחלקה, ומהתחושה שהמרכיב הדתי חשוב לה. אולי זה לגיטימי, אבל זה מעורר תחושת אי-נוחות אצל מי שאינו דתי".

מחיקת סעיף "ההתאמה למוסד" מהמסמכים הרשמיים לא הצליחה להעלים את הסוגיה. "יש דברים שגם אם הם לא מנוסחים עדיין נוהגים על-פיהם", מבהיר שגיא. "בבר-אילן כל מינוי צריך להיות מאושר על-ידי ועדה פריטטית שמורכבת מכל מיני אנשים, ביניהם נציגים היסטוריים של המפד"ל. שם אפשר לדבר על מה שכבר לא מדברים עליו באופן ישיר בשיח האקדמי".

דיקנית לשעבר, שבמסגרת תפקידה הופיעה מול הוועדה הפריטטית, מודה שמידת ההתאמה למוסד נמצאת שם על השולחן. פעם הכוונה הייתה לדתי שומר שבת, עם השנים התנאים הוגמשו. חילונים יקודמו בתנאי "שלא יהיו מרגיזים מדי, ושיבלטו במידת המצוינות המחקרית", מבהירה הדיקנית, "ועדיין נשיא האוניברסיטה יכול לקבל פנייה נרגשת מתורם או מחבר סגל ותיק, שנדהם לגלות בין אנשי הסגל חילוני שמאלני. הנשיא לא יידחה פנייה כזאת, אלא ינסה להסביר לפונה שבראייה גלובלית 'שומרים על איזונים'".

קווה: "הוועדה הפריטטית דנה במכלול. אם אדם מתאים למוסד ואינו מצטיין - זה לא מספיק. אז יושבים אנשים ומחפשים איזונים. אני חסיד של מתח. מתח הוא דבר בריא, מונע סטגנציה".

יש מחלקות שאינן סומכות על הוועדה הפריטטית ומסננות בעצמן. במחלקה לכימיה, קבוצת חוקרים שומרת על החומות בלהיטות נדירה. אחד מהם, הרב פרופ' אריה פרימר, מסביר שמה שחשוב לו הוא "החלום של בר-אילן": "אוניברסיטה שתצייד את בוגריה במטען יהודי ותטפח ערכים דתיים מודרניים הכוללים את חשיבות הזהות היהודית, הייחוד של עם ישראל - שאנו לא כמו כל הגויים, שיש לנו מורשת שאמורה להשפיע על מעשינו".

ואיך אתה מברר את זה, כשסעיף "ההתאמה למוסד" כבר לא קיים?

"מדברים עם המועמד. כשאני שוקל אדם להתקבל למחלקה, אני לא בודק בציציותיו או שואל אם הוא מניח תפילין, אבל אני רוצה לדעת מה גישתו למסורת ישראל. האם הוא גאה במסורת, האם הוא בעד שכל סטודנט יצא עם מטען והערכה למסורת ישראל. גם אם יבוא מועמד דתי שמתנגד לחלום של בר-אילן, יהיו לי איתו בעיות רציניות. זה לא עניין דתי-חילוני, אלא שותפות לדרך".

גם פרופ' ידידיה שטרן, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים ומי ששמו מוזכר כמועמד אפשרי לבית המשפט העליון, מחפש חוקרים שיהיו שותפים לדרך, אם כי דרכו שונה מזו של פרימר. שטרן מדבר על "פקולטה למשפטים שיש לה אקסנט יהודי". כדי להגיע להגייה היהודית הזו, הוא בונה על רוב דתי בסגל. "כשהפכתי לדיקן לפני 13 שנים, לא היה אצלנו אף איש סגל שאינו דתי", משחזר שטרן. "הגדלנו את הפקולטה למשפטים והכנסנו אנשי סגל חילוניים, אבל הפקולטה בנויה במודע כך שיש קצת יותר מ-50% דתיים, כשאנו רוצים שגם מי שאינו דתי יהיה בעל זיקה יהודית. אין ספק שמי שנכנס למערכת אסור להפלות אותו, אבל בשערי הכניסה אפשר לעשות סלקציה".

בתרבות הפוליטיקלי קורקט, איך אתה בודק מי מתאים לך?

"זה לא מבחן סתרים. אני בודק מה מעניין אותו. אם הוא מעוניין לחקור נושאים שקשורים בתרבות יהודית אז הוא בן ברית שלי, בלי קשר לתפריט של ארוחת הצהריים שלו - כשרה או לא".

בלבול זהויות

לא מעט אנשי סגל חילונים ודתיים ביקשו שלא להתראיין לכתבה זו, או העדיפו להתראיין בעילום שם. הדיונים על הקידום קרובים, הסבירו, וזה לא הזמן לתרגל את שריר חופש הביטוי. "יש מי שבודק עכשיו את רף יראת השמיים שלי", אמרה חוקרת צעירה.

השלכות המתח שבו נמצאת האוניברסיטה אינן נעצרות בשאלות של מינוי וקידום. עניין של אווירה, אומרים רבים. "כל ישיבת מחלקה וכל אסיפה כללית נפתחות בדבר תורה", מספר מרצה ממדעי היהדות, "וכבר אנחנו עושים Shift בראש מאוניברסיטה לישיבה. ויש הבדל - בישיבה לא כל שיח הוא לגיטימי".

גם שגיא לא מבין מדוע צריך להדביק דברי תורה לכל התאספות מינהלתית: "כשהייתי בסנאט ומישהו פתח בדברי תורה נהגתי לצאת, ולא כי לבי גס בתורה, חס וחלילה, אלא חשבתי שכאדם דתי לומר בישיבת סנאט דברי תורה זה לעשות חוכא ואטלולא מהתורה". שגיא יכול להרשות לעצמו להתנהג באופן שאחרים אינם מעיזים. "אני אינסיידר בבר-אילן בגלל ה'מנחה-מעריב', אני מהמחנה הנכון", הוא צוחק.

בלבול הזהויות אינו משפיע על המחקר עצמו, מציינים חברי סגל, או כמעט שאינו משפיע. "אם אתה חוקר טוב, לא יתנכלו לך", אומרת חברת סגל ממדעי היהדות, "אבל אני גם לא יכולה לדמיין מישהו שיוציא עמדות אתיאיסטיות מתוך המחלקה שלי". לדברי מרצה ממדעי הרוח, "למרות שרוב הסטודנטים חילונים, אני מרגיש פיקוח מלמטה. פעם באה לקולגה שלי תלמידה שהתלוננה שבמאמר הופיעה המילה 'ערווה', שלדעתה פוגעת בסטודנטיות הדתיות".

מצד שני, אותו מרצה נהנה ללמד בבר-אילן דווקא בגלל ההרכב האנושי. "תל אביב היא אוניברסיטה לבנה", הוא מעיד מניסיון, "יש שם רק אשכנזים בכיתות. אולי קצת רוסים. אין מתנחלים, אין עיירות פיתוח, מעט מאוד ערבים. כל אלה חיים ונושמים בבר-אילן, ולכן זה מאתגר ויוצר תחושה של שליחות, גם אם לפעמים פוגע ברמה".

"לבר-אילן ציבור הסטודנטים הכי הטרוגני בארץ, אבל במדעי היהדות יש תחושה שכולנו בוגרי אולפנה", מספר מרצה אחר. "אז אין לי בעיה לדבר על הברית החדשה בכיתה, אבל אני לא אשלח את התלמידים לחפש את הספר בספרייה. אני אביא להם דפים מצולמים".

ע' עדיין צוחקת כשהיא נזכרת בפרופסור שרדף אחריה במסדרונות האוניברסיטה, בזמן שעשתה שם את הפוסט דוקטורט. "נכנסתי להיריון, וזמן קצר אחר כך גם התחתנתי. אחד המרצים במחלקה היה מאוד נרעש", היא משחזרת. "הוא עקב אחריי וניסה לברר מתי בדיוק נכנסתי להיריון ומתי התחתנתי. זה מאוד הצחיק אותי, אבל גם גרם לי להרגיש לא שייכת".

שגיא טוען שהעיסוק בדתיות התחלף היום בחיטוט פוליטי, ושהאוניברסיטה לא נגמלה מהחלוקה הפוליטית שמאל-ימין. לדעתו, "אין ספק שבבר-אילן יש לחץ מסיבי של אנשי ימין בנקודות הכרעה כמו ועדות מינויים. קידומה של מועמדת שלי נמנע, למרות מצוינותה האקדמית, בגלל שיקולים פוליטיים. איש לא אמר זאת במפורש, אבל לא צריך להיות גאון כדי להבין זאת. האשימו אותה בהאשמות משונות, החל בשנאת ישראל וכלה בהכחשת השואה. שפטו אותה על דברים שעשתה ואמרה מחוץ לאקדמיה".

הוא נזהר מלהזכיר את שם החוקרת, אבל כל שאר המרואיינים מזהים מיד את ד"ר אריאלה אזולאי, מרצה לתרבות חזותית בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות, שעמדות השמאל שלה רחוקות מלהיות סוד. אזולאי בתגובה: "אני מעדיפה שלא להתראיין כרגע". אפשר להבין אותה, מסבירים הקולגות. "כשקיבלתי את הדוקטורט בקיץ 2005, מי שהנחה את הטקס לבש עניבת פרפר כתומה, ברוח הימים", אומרת אחת המרצות. מרצה צעיר אחר קיבל איתותים שזה לא הזמן להחתים על עצומות שמאל בקמפוס, בטח לא לפני שקיבל קביעות.

לפרופ' מנחם קליין, שהיה שותף ליוזמת ז'נבה, נמאס לשמור על פרופיל נמוך. לדבריו, "יותר ויותר אנשי ימין התקדמו לעמדות מפתח באוניברסיטה" מאז שנת 2000. ומה קרה לאיש שמאל כמוהו? "אני ידוע בתור מומחה לנושא ירושלים ולמשא ומתן עם הפלסטינים, אבל אף פעם לא הוזמנתי לכנס בנושא באוניברסיטה שלי, כי מה שאני אומר נוגד את קו המוסד. יש בבר-אילן מרכז לחקר ירושלים על-שם רנרט, אבל מעולם לא הרציתי בו. הכוחות השליטים מוכנים להשלים עם שמאלני שלא מתבטא ברבים ולא מופיע בטלוויזיה, כדי שלא יעשה גלים ולא יביך אותם. הבעיה היא שאני לא כזה. אני פעיל בנושא שהוא גם תחום התמחותי, וזה שאני דתי חובש כיפה עוד יותר מעצבן אותם".

ומה עם הקידום?

"מסרבים לקדם אותי, מסיבות שנראות לי פוליטיות בעליל. כרגע אני מרצה בכיר עם קביעות, ואם לא הייתה לי קביעות היו מעיפים אותי מזמן. רשימת הפרסומים שלי מצדיקה פרופסור מן המניין, אבל אפילו פרופסור חבר לא נתנו לי".

פרופ' קווה מתעצבן מעצם השאלה: "אני לא יודע על מה את מדברת. גברתי, איפה את חיה? אני לא מטפל בהעלאות בדרגה. יש רקטור. יש דיקן. אישה שלא מתקדמת תגיד שזה בגלל שהיא אישה. חילוני יגיד שזה קשור להשקפת עולמו. אין לזה בסיס, לדעתי. לכל מי שלא מועלה בדרגה יש בטן מלאה".

מי יחזיק את החלום

קל לצייר את הדרמה הזו כמאבק בין שני קצוות. בצד אחד, השקפת עולם פתוחה לעולם שבאה לקדם מצוינות, ובצד השני מתחפרים חוקרים המשמרים את בר-אילן כסניף של המפד"ל.

המציאות קצת יותר מורכבת. האם בשם המירוץ למצוינות אמורה האוניברסיטה לוותר על ייחודה? פרימר משוכנע שבקצב הפיתוח הזה, ייווצר רוב ברור של אנשי סגל שחזון בר-אילן לא מעניין אותם. "ואין ספק שאם יגיע היום ויהיה משבר כספי באוניברסיטה, אז יהיה לחץ לבטל את לימודי היסוד ביהדות, שכל סטודנט חייב בהם. כי אם צריך לקצץ, במה יקצצו? על לימודי יסוד אין פיצוי מות"ת. זה כבר היה בעבר, ואנחנו נלחמנו על זה. אבל אם זו תהיה אוניברסיטה ככל האוניברסיטאות, מה אז יחזיק את החלום של בר-אילן?"

אתה כבר רואה שינויים?

"אני רואה הידרדרות בלבוש, וזה פוגע בי באופן אישי. אני רואה שמתקבלים יותר ויותר אנשים שלא אכפת להם מהחלום. לאוניברסיטה יש בעיה: אם אתה רוצה מצוינות ולגדול, אתה חייב להיות פחות בררני מבחינת השקפת העולם, ולקבל את מי שבא ליד. אם דברים גדלים לאט, אפשר להמשיך ולחפש עד שיגיע האדם השותף לחלום. בר-אילן תחת משה קווה מנסה להחזיק את החבל משני קצותיו, וזה לא פשוט".

קווה משיב: "זו פרנויה. מי גדל בקצב מהיר? המדינה קיצצה 25% מתקציב ההשכלה הגבוהה. בכל שנה גומרים עשרת אלפים דוקטורנטים בארץ. מתוכם אי-אפשר למצוא מי שהוא גם מצוין וגם מתאים לנו? הלוואי שהיינו יכולים לקלוט יותר".

ידידיה שטרן מסכים שאוניברסיטה כמו בר-אילן היא שדה מוקשים פוטנציאלי, אבל לא מוכן לוותר: "בעידן פוסט מודרני, כשברור שאין כזה דבר מחקר אובייקטיבי שנעשה על-ידי בן אדם ללא היסטוריה, כבר הרבה יותר קל להגן על קיומה של אוניברסיטה ייחודית. לכל חוקר יש מערכת ערכים, אמונות ודעות, שתמיד נוכחים במחקר. פעם אמרו שבבית המשפט העליון יושבים רק מקצוענים. היום ידוע שאישיות השופט משפיעה על הכרעותיו. זה נכון גם באקדמיה, ולכן ככל שחוקר מודע לכך ומכריז על כך, הוא חוקר יותר טוב ויותר הגון.

"אני יכול להגיד לך איך ייראה בוגר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת שיקגו, בייל ובתל אביב, כי למוסדות המובילים בעולם יש תמונת עולם קבוצתית-אידיאולוגית. הוא הדין בחוגים לכלכלה, מזרח תיכון וארכיאולוגיה. אז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו מוכנים שכל הדור הבא יתחנך דווקא בהשקפת העולם של אוניברסיטת תל אביב. לדעתי, מוטב שמוסד יאמץ מלכתחילה תעודת זהות קולקטיבית. ואם כך, למה שייגרע חלקה של השקפת עולם דתית ופתוחה אל העולם? למה מערכת הערכים הליברלית צריכה להיות חומר היסוד היחידי? מי שחושב ברצינות על פלורליזם צריך לשמוח על כך, ולכן גם יש לקדם אוניברסיטה ערבית".

רוב האוניברסיטאות הדתיות בעולם לא נמצאות בשורה הראשונה.

"נכון. מה שתיארתי כאן הוא מה שצריך להיות; בר-אילן עדיין רחוקה מלעמוד בסטנדרטים. לבר-אילן חזון שמימושו עוד לפניו. שום בניינים ומדשאות לא יחליפו את ההשפעה על העמקת הזהות היהודית של מדינת ישראל ושל הציוויליזציה היהודית כולה".

קולגה של שטרן אומרת כך: "קווה הוא הורדוס, מה שדרוש לנו עכשיו הוא כהן גדול".**