העולם אחרי סופרמן: פסטיבל הקומיקס יתקיים השבוע בישראל

בשתי מילים: Graphic Novel. ז'אנר ספרותי פופולרי בארצות-הברית, באירופה וביפן, שהגיע לארץ ב-1990 עם "מאוס" של ארט שפיגלמן (הוצאת זב"מ), ב-2005 עם "פרספוליס" של מרג'אן סטארפי (הוצאת אחוזת בית) ובאוגוסט 2008 עם "קרוב רחוק" של רותו מודן (הוצאת עם עובד).

Exit Wounds (קרוב רחוק) יצא לאור בקנדה לפני כשנה וחצי בהזמנה של הוצאה קנדית, וזכה בסוף השבוע שעבר בפסטיבל "קומיק קון" בסן דיאגו, בפרס אייזנר היוקרתי (מקביל לאוסקר בעולם הקומיקס. א.ס.) לרומן הגרפי הטוב ביותר.

ביום רביעי הקרוב (ה-13.8) ייפתח בתל-אביב הפסטיבל הבינלאומי ה-8 לקומיקס ולאנימציה, שאין כמוהו כרקע צבעוני לנחיתתו של "קרוב רחוק" על מדפינו, וכהזדמנות לאייר קווים לדמותו של ז'אנר ה-Graphic Novel שמחבר ספרות, אמנות וקומיקס למבוגרים.

ז'אנר חתרני

שרי גוטמן, העורכת והמו"לית של הוצאת "אחוזת בית", הוציאה לאור את הרומן המצויר "פרספוליס" - ביוגרפיה של ילדה איראנית בימי מהפכת האייתוללות, ספר שדובר בו רבות כשהגיע לישראל. "תוך כדי עבודה על הספר למדתי שזה לא קומיקס אלא מה שנקרא "Graphic Novel, אומרת גוטמן על היכרותה עם הסוגה הזאת. "ככל שנכנסתי יותר לעניין, שמתי לב שיש דברים שמאפיינים את הרומנים המצוירים כז'אנר. וחשוב לי להזכיר שאני לא אשת מקצוע שחיה את הסצנה, אלא עורכת ספרים ומו"לית שמשקיפה עליה. שמתי לב שיש משהו חתרני ברומנים האלו. אנחנו רגילים לספרים שכתובים למבוגרים, ואיור תמיד מתקשר אצלנו לילדים. ברגע שלוקחים את הז'אנר הלא מיינסטרימי הזה של איורים למבוגרים, אז התוכן, בהתאמה, הוא חתרני משהו".

כשאת אומרת חתרני, למה את מתכוונת?

שימי לב שגם ארט שפיגלמן ("מאוס") וגם מארג'ן סטארפי ("פרספוליס") לקחו דברים קיצוניים. היא גולה שמספרת על מצבים פוליטים וחברתיים קיצוניים במולדתה, והוא מתעסק עם השואה. אצל רותו זה פיגוע. היא מחפשת אהוב שלה שנעלם אחרי שהיה פיגוע - שזה גם מצב קיצוני. תוסיפי לזה את הסרט הישראלי המדובר 'ואלס עם באשיר' ותראי שהאמירה העומדת מאחורי היצירות האלו היא חתרנית בעצם מהותה".

אז קהל היעד של היצירות האלו הוא לא מיינסטרים?

"נכון. יש משהו שדורש מאמץ להסתכל בציורים ולקרוא בו זמנית את הכתובים. גם לקרוא, גם להסתכל וגם לעשות את החיבור ביניהם. זה לא פשוט בכלל. וכיוון שגם התכנים וגם הצורה הם לא מיינסטרים, אז בדרך-כלל הקהל שמתעניין בזה הוא קהל מתוחכם עם קילומטראז' קריאה ארוך שמוכן להקדיש לזה זמן ומאמץ".

ההבדל בין בידור לתרבות

ירמי פינקוס, מקבוצת המאיירים והקומיקסאים "אקטוס" (הכוללת את רותו מודן, ירמי פינקוס, איציק רנרט, בתיה קולטון ומירה פרידמן) לא מסכים עם האבחנה של גוטמן שנדרש מאמץ מיוחד לקרוא את הסוגה: "יותר קל לראות סרט מלקרוא ספר, לכן יותר קל לקרוא קומיקס מלקרוא ספר. זה רק עניין של הרגל".

בפסטיבל הקומיקס שיתקיים השבוע משיקים "אקטוס" ספר חדש בשפה האנגלית שנקרא - How to Love. הספר, שכבר נמכר בהצלחה מזה כמה חודשים בארה"ב ובצרפת, ומופיע בכריכה קשה, מכיל שישה סיפורי אהבה בקומיקס. "כל אחד מחברי הקבוצה כתב סיפור", מסביר פינקוס, "וישנו גם סיפור אורח של דוד פולונסקי" (האנימטור של "ואלס עם באשיר" א.ס.).

מה ההבדל בין קומיקס ל-Graphic Novel?

"הקומיקס הוא בידורי והוא מאוד מצליח בכל העולם. בארצות-הברית, בצרפת ובייחוד ביפן. יש בו הרפתקאות, מדע בדיוני, צחוקים וסאטירה, מיקי מאוס או גיבורי-על לילדים. הקומיקס האמנותי - ה-Graphic Novel, הוא קומיקס שנועד למבוגרים. הוא יותר מורכב, יותר מתוחכם. בדרך-כלל מאופיין כקומיקס של יוצר (אוטר במובן הצרפתי), כשהצייר הוא גם הכותב. על סופר-מן למשל, אף אחד לא חתום. זה לא כל-כך משנה מי צייר אותו. קומיקס של יוצר זה כמו קולנוע עצמאי. לכן היחס בין הקומיקס הבידורי לקומיקס האמנותי הוא בדיוק כמו היחס בין קולנוע מסחרי לקולנוע עצמאי, או בין ספרות טיסה לספרות רצינית. באופן רחב יותר, זה בדיוק ההבדל בין בידור לתרבות. יש דברים שהם בידוריים שמגיעים להמון קהל, ויש דברים שהם איכותיים ומגיעים לפחות קהל כי הם מתוחכמים. בסופו של דבר - השאלה למי יש יותר השפעה".

"אקטוס" פועלת מזה 12 שנה ומוציאה ספרים נפלאים בעולם. למה לא בארץ?

"כשהתחלנו, לא היה פה כמעט קהל לסוג כזה של ספרות, וזה היה קצת כמו לעבוד בוואקום. לא היה לזה מקום בחנויות הספרים. בגלל שזה נראה כמו קומיקס רצו לשים את זה על מדפי ההומור, עד כדי כך. וזו לא ספרות מצחיקה, אז זה לא התאים. לעומת זאת, התחום תפס בשנים האחרונות תאוצה בחו"ל, וחשבנו שיותר מעניין לקחת חלק בסצנה הבינלאומית. כשמוציאים ספר באנגלית - מגיעים ליותר קהל. בהתחלה, הרבה מאוד ביקרו אותנו על ההליכה לחו"ל וצעקו איפה היצירה הישראלית ובלה בלה, ואחר כך חלק מהאנשים האלו הבינו בעצמם שכדאי לעשות את זה באנגלית והלכו בעקבותינו. עכשיו זה התפתח, זה השתנה. אני חושב שגם בזכות הפעולה שלנו".

גוטמן: "בארץ רק עכשיו הז'אנר מתחיל להתפתח בגלל סיבות הקשורות לתרבות ולסוציולוגיה של העם והמדינה שלנו. סיבה ראשונה היא היהדות, מבחינת הצו הדתי של: 'לא תעשה לך פסל ותמונה'. האספקט הוויזואלי לא טבוע בגנטיקה היהודית. אנחנו עם של מילים. לא סתם זה עם הספר. אנחנו לא מוסיפים איורים ולא מקשטים את התנ"ך.

"סיבה שנייה היא הישראליות. זו מדינה מאוד צעירה שלצורך קיומה בנתה לעצמה אתוס שמקדש את הכלל ואת הישות שקוראים לה מדינה. החברה הישראלית היתה מגויסת אידיאולוגית. אין פלא שבעשרות השנים הראשונות לא ניתן היה לעשות פה ניצני סאטירה, באותה המידה שלא התאפשרה פה ספרות אינדיבידואליסטית. לא סתם בתיה גור כתבה את הרומן הבלשי הראשון רק בשנות ה-90. היום מתחילים להרפות. האתוס משתנה".

היעדר פוטנציאל מסחרי

בחודשים האחרונים ראו אור בארץ, כמה וכמה יצירות הנוגעות בגבולות ה-Graphic Novel. סרט האנימציה הדוקומנטרי "ואלס עם באשיר", הספר "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" של ירמי פינקוס (הוצאת עם-עובד) שאמנם אינו מאוייר כולו, אבל כל פרק מלווה בציורים של המחבר, ו"עיר הזכוכית" של פול אוסטר (הוצאת עם-עובד). האחרון הוא סיפור שעובד לקומיקס בידי פול קראסיק ודייויד מוזיצ'לי, שני קומיקסאים ידועים שלקחו את היצירה של פול אוסטר צעד קדימה, ניקו מתוכה פטפוטים מיותרים ועל-ידי פתרונות מאוירים הוסיפו לה אווירה, עוצמה ופיוט.

בימים אלו, יצא ספר נוסף - "התגלית של הוגו קברה" של בריאן סלזניק (הוצאת כתר). סלזניק, שהוליווד נמצאת בגנים המשפחתיים שלו, יצר כאן פורמט חדש לז'אנר. התמונות והטקסטים אינם חופפים, אבל סצינות שלמות מצויירות מזום-אאוט לקלוז-אפ, בתנועות מצלמה רחבות, ומחליפות את הטקסט שמופיע בסיומו של כל סיקוונס קולנועי אשר מוביל לסצנה המצוירת הבאה. באופן זה הקריאה הופכת כמעט לחוויית צפייה בסרט.

רוני קנר - עורכת ספרות העיון והנוער בהוצאת כתר מספרת שאחרי שהזמינה את הספר לעיון מפבלישר'ס וויקלי, היא הוציאה אותו מהארגז שהגיע מלא בעוד עשרות ספרים, ופשוט התאהבה. קנר: "מה שיפה בעיני זה שהעלילה מתרחשת ממש בתוך האיורים, והמילים והאיורים הם שני עולמות שמתקיימים במקביל. נוגעים אחד בשני אבל לכל אחד יש המקום שלו".

יש סיכוי לספר כזה להגיע לקהלים רחבים?

קנר: "בארצות-הברית וגם באירופה יש תרבות שלמה של קומיקס, מה שבארץ אף פעם לא היה. פה ושם יש איזו חנות שמתמחה בזה ויש כמה שמשוגעים לדבר אבל זה לא התפתח לקהילה של ממש. זה תחום שאני מאוד מנסה לקדם למרות שאני לא משוכנעת שיש לזה פוטנציאל בארץ".

גוטמן: "בארץ היום, המשמעות של כל דבר זה הצלחה כלכלית. מה שמכתיב זה רבי-המכר. הצורך להיות חלק מקולקטיב שכרגע הוא קולקטיב צרכני ולאו דווקא אידיאולוגי מהסוג שהיה בהתחלה, מפריע לשוליים להתפתח. אבל יש פה פריצה. יש התחלה".

קנר: "היו פה ושם ספרים כמו 'פרספוליס' שדווקא כן הצליחו. שספר כזה ייכנס לתודעה וימכור כמה מהדורות זה יפה, ובכלל לא מובן מאליו. אבל זו דוגמה שציפיתי שתבשר מגמה של שינוי ואני לא רואה שזה קורה בינתיים. לפעמים יש לי תחושה שכל הוצאה מחכה שההוצאה השנייה תהיה זו שתתחיל עם זה, כלומר שמישהו אחר יתחיל ואז אנחנו נרכב על הגל".

קודם ניקח את חו"ל

אחד האבסורדים שגוטמן וקנר מצביעות עליהם הוא שכדי שספר של יוצרים ישראלים יצליח בארץ הוא צריך להצליח בעולם ורק אז לחזור לכאן כסיפור הצלחה.

גוטמן: "כש'פרספוליס' יצא בישראל, כבר ידעו שיש לו הצלחה גדולה בעולם. ידעו שהולכים לעשות סרט ושהספר זכה בפרסים. המצליחנות הזאת היא אחד הדברים שמדברים לקהל הישראלי. 'פרספוליס' הוא אחד המקרים יוצאי הדופן שגם רמת הכתיבה כרומן וגם רמת האיור מאוד גבוהות. יש כאן קומבינציה נדירה של איכות. אבל אנחנו הרי יודעים שלא האיכות היא מה ששולח אנשים לקנות. לא סתם הגיעה הסיסמה 'תקרא - תצליח'".

*ואם מדברים על הצלחה, אז קבוצת אקטוס הישראלית מצליחה ביותר בסצנה העולמית, וכאמור הספר של רותו מודן לא רק שזכה להצלחה בחו"ל אלא לקח את פרס אייזנר. האם זה אמור לבשר גם על הצלחה בארץ?

גוטמן: "אני ממש מאחלת לספר הזה להיות רב-מכר. אפילו אם יתחילו לקנות אותו בגלל שיש לו ניחוח של מצליחנות, סקס-אפיל של מותג מוביל, זו דרך לאושש ז'אנר ספרותי שלם. זה מאוד חשוב תרבותית כי זה פותח עולם חדש בפני הקוראים, ויכול להיות שכאן טמון זרע הפריצה של הז'אנר הזה".

קנר: "אני מאוד אוהבת את צורת האמנות הזאת שמשלבת מאוד יפה גם מילים וגם אלמנטים ויזואליים. ובאמת בתוך הסוגות השונות של הספרים שאני עורכת יש לי את 'חמש משאלות' - ספר שהוא ממש מאנגה (קומיקס ואנימציה יפנית א.ס.) ועומד לצאת לאור בחודשים הקרובים. בעיניי, הדרך להצליח זה לעשות מלאכה של אהבה, ואני מאוד אוהבת את זה, ומאמינה שדווקא יש משהו בדור ובקצב של האינטרנט שמאוד מתאים לזה. ככה אני מסבירה לעצמי את ההצלחה של הז'אנר בעולם".

פינקוס: "יש לפחות כותב אחד בארץ שהוא רב מכר בתחום - אורי פינק. הוא פונה לילדים ולבני נוער שמתרגלים לקומיקס, ושיגדלו למבוגרים שקוראים נובלות גרפיות. גם 'דרדר במדבר' של דודו גבע הפך להיות קלאסיקה, כך שבסופו של דבר אני חושב שיש קהל לקומיקס, והוא הולך וגדל". *