מהן ההשלכות של זעזועים כלכליים גדולים?

הוא מביא כראיות את המפולות של 1720, 1873, 1882, 1890, 1921 ו-1929. באף אחת מהן הפונקציה הזו לא נכחה באופן יעיל. המיתון שאחריו הן הגיעו היה גדול ועמוק בהרבה מאחרים. המפולות של שנות ה-70 של המאה ה-19 ושנות ה-30 של המאה ה-20 היו ידועות שתיהן בשם "השפל הגדול".

התפקיד הזה הוגדר בצורה קלאסית ע"י וולטר בגהוט. ספרו "רחוב לומבארד" (רחוב הבנקים בלונדון) יצא ב-1873, וקבע את המנטרה של בנקים מרכזיים בעיתות משבר: הלווה בחופשיות בריבית גבוהה נגד ערבויות טובות. ובמילותיו: "לשמר את הפאניקה" בשיעור גבוה כדי ש"איש לא ילווה מתוך אמצעי זהירות עקרים מבלי לשלם על כך", ולהלוות את כל הביטחונות הטובים של הבנקים לרוחב מוגבל כי "הדרך ליצור דריכות היא לסרב למישהו עם ביטחונות טובים".

אבל החיים אינם כל כך פשוטים. ראשית, בנקאים מרכזיים לא תמיד מבצעים היטב את עבודתם. הבנק אוף אינגלנד נחשב לחסר מזל בהתערבותו בפאניקה של 1825. ההיסטוריון דייויד קינסטון מראה איך מדיניותו שינתה כיוון משאננות לכיווץ חד מדי של קו האשראי.

יותר מ-70 בנקים קרסו, ולפי האגדה, בנק אוף אינגלנד עצמו הצליח בקושי לחמוק מאסון. בדיוק כשאזלו לו שטרות של 5 ו-10 ליש"ט, מישהו מצא ערימת שטרות של ליש"ט שהושארו בכספת מאז 1797. אלו הוצאו באישור הממשלה, ו"חוללו פלאים".

המיתון שנגרם נמשך שנים: לפי דיווח אחד, עד סוף 1827: "במסחר, כולם עדיין חשים כאב חד מההפסדים מהשיא של 1825. חוששים מההמשכיות הארוכה של הנחשול אחרי הסערה, חוששים עדיין להשקיע הרחק מהחוף".

בעיה אחרת היא שבנק מרכזי מתלהב מדי יכול לעורר צרות אמיתיות בעתיד. ראו את הוויכוח סביב מורשת אלן גרינספן, יו"ר הפד עד ינואר 2006. התפקיד הקלאסי של הפד היה להקל על האשראי בזמנים קשים - ולהדקו לפני שדברים ייצאו משליטה. במילותיו של וויליאם מקשנסי מרטין - 18 שנה היו"ר, עד לימי ניקסון: "עליו לקחת את קערת הפונץ' בדיוק כשהמסיבה מתחילה להיות טובה". גרינספן דוחה טענה שבמקום לקחת את קערת הפונץ', הוא היה מעדיף לזרוק פנימה בקבוק נוסף של ברנדי בסימן הראשון לכך שהמסיבה מתחילה לדעוך.

מבקריו אומרים גם שלא משנה מה השתבש, הפד תחת גרינספן ייצור מספיק כסף זול כדי לקנות מוצא מהצרה. אחרי המפולת של אוקטובר 1987, הפד הוריד ריבית שלוש פעמים בתוך שישה שבועות, והמניות החלימו. אותו הדבר קרה אחרי המשבר באסיה ב-1997-98, ושוב אחרי ה-11 בספטמבר 2001.

אבל יש גבולות לעד כמה רחוק בנק מרכזי יכול להגיע. כסף זול וריבית שלילית יוצרים ספקולציות ואינפלציה. לזה בנקאים מתכוונים כשהם מזהירים מ"סיכון מוסרי" (חילוץ בנקאים רק יעודד אותם להיות אף יותר חסרי אחריות בעתיד).

הקושי נמצא בניסיון למתוח קו בין האשמה האישית, כשצריך לתת למוסד לפשוט רגל, לסיכון של כישלון מערכתי, שיכולות להיות לו השלכות רציניות.

לכן הרשויות לאורך שנים הקפידו לרוב לא להתערב, עד שהתקפלו תחת לחץ. לורד ליברפול איים להתפטר מתפקידו כיו"ר האוצר ב-1825 אם הספקולנטים יחולצו, אך בסוף כך היה.

קינדלברגר מוצא דוגמאות זהות ב-1763, 1869, 1897 וב-1975, בהצלת העיר ניו יורק. מרווין קינג, הנגיד הבריטי, הזהיר גם הוא מפני סיכון מוסרי, עד שהבנק הסכים לבצע מה שנראה כמו התערבות בסגנון בגהוט לפני חודשיים.

האיזון מורכב בין לימוד ספקולנטים לקח ומניעת כשל מערכתי. רק ההיסטוריה תוכל לשפוט את הגישות השונות של גרינספן וקינג.

בתגובתו למשבר האחרון, הפד הרחיק לכת עוד יותר. מול איום הקריסה של בר סטרנס, הפד - אם להשתמש שוב במילותיו של וולקר - ראה הכרח לנקוט פעולה ש"תמתח עד קצה גבול היכולת את כוחותיו החוקיים והמרומזים, תוך שהוא מתעלה מעל עקרונות ונהלים של שעבוד הלוואות של בנקים מרכזיים".

בתור שכזה, החילוץ הזה חייב ליצור רה-ארגון קיצוני של רגולציות הביטחונות בארה"ב. אם הפד יעמוד מאחורי מוסדות כאלה בעתיד, הוא ידרוש דרגה ישירה בהרבה של פיקוח ממה שמותר לו כיום. לא פלא שוולקר נשמע מוטרד. *