בנימין נתניהו: יו"ר הליכוד מקפיד להתחייב ל"אחריות חברתית". כראש ממשלה וכשר האוצר, העניים הטרידו אותו הרבה פחות בתחילת יולי 1996 נסע בנימין נתניהו לביקור ראשון בארצות הברית כראש ממשלת ישראל. לפני הנאום המתוכנן, בפני שני בתי הקונגרס, רחשה פמלייתו; הוא הולך להפתיע, רמזו אנשיו, ונתניהו לא אכזב: "ישראל פונה לבחינת קיצוץ ההיעזרות שלה בסיוע האמריקאי", הוא אמר לקול תשואות חברי הקונגרס והסנאט.
מי שציפה לקיום ההבטחה הזאת התאכזב. שנה מאוחר יותר הממשל העלה רעיון: קיצוץ של עשרות מיליוני דולרים בסיוע לישראל ולמצרים, והעברתם לירדן כמענק על עמדתה החיובית בתהליך השלום. נתניהו, שספג בישראל ביקורת קטלנית על אותו נאום, עשה כל מאמץ למוסס את הרעיון, ומאז קיצוץ הסיוע לא עלה שוב לדיון מעשי.
המקרה הזה מלמד שאת הצהרותיו של נתניהו יש למדוד בזהירות, ובעיקר אמורים הדברים ביחס לעמדותיו בכל נוגע למדיניות הרווחה.
הצהרות: נתניהו העביר ל-G בפירוט את עמדותיו הכלכליות, ואין בהן הפתעה גדולה. כראש ממשלה הוא מתכוון להמשיך ברפורמות שביצע כשר אוצר לצמצום המעורבות הממשלתית, להגברת התחרות, להורדת המסוי, להמשיך בהפרטה, לעודד השקעות זרות בישראל, לעודד את התעסוקה במגוון אמצעים, ועוד ועוד. בנוסף, הוא מציע רפורמה חדשה במינהל מקרקעי ישראל, רפורמה האמורה להגדיל את ההיצע בשוק הדיור. נתניהו כנראה גם הפנים את הזעם בשכבות החלשות על הקיצוץ העמוק בקצבאות, שנעשה בתקופתו, ולכן מדגישים אנשיו כי "אין עוד צורך בצעדים קשים בקצבאות", וגם כי "המדיניות הנכונה היא זו שמשלבת כלכלה חופשית ורגישות חברתית". אלא שרגישות חברתית ונחישות תאצ'ריסטית הולכות יחד רק בהכרזות. אגב, על השאלה שעסקה בשכר המינימום נתניהו לא השיב.
פעילות במציאות: כשנבחר ב-1996 נחשב נתניהו להבטחה כלכלית, ו"ביזנסוויק" האמריקאי פרסם עליו פרופיל מחמיא להפליא. "כולם מדברים על שווקים חופשיים בישראל", צוטט ראש הממשלה הטרי, "אבל מעטים עושים משהו בקשר לכך. אנחנו מחויבים לזה". "המסר הסמוי שלו", סיכם המגזין, "הוא אל תזלזלו בי כשמדובר בשלום או בכלכלה". לגבי השלום ההבטחה התמוססה די מהר, אבל בתחום הכלכלי נתניהו הראה נחישות מרשימה והחל לפעול לצמצום המעורבות הממשלתית במשק ולקידום ההפרטה, תוך שהוא מבטיח כי "ההכנסות מההפרטה יביאו להקטנת הקיצוץ בתקציב המדינה". כמעט מפחיד לחשוב איזה קיצוץ היה מתרחש ללא ההפרטות: בשנתיים הראשונות לכהונתו קיצץ נתניהו כ-8 מיליארד שקל מהתקציב. בין החברות שהופרטו היו כי"ל (30% שהמדינה עדיין החזיקה), צים וחברת הנפט הלאומית. המדיניות הזאת הביאה מטבע הדברים להתנגשויות חוזרות ונשנות עם ההסתדרות ("המדינה לא שלכם, ואתם לא יכולים לעשות בה ככל העולה על רוחכם"), וכתוצר לוואי גם לבניית הקריירה הפוליטית של עמיר פרץ. אולם, בסופו של דבר, את עיקר ההפרטות עשה נתניהו רק כמה שנים מאוחר יותר, כשר אוצר.
אז נקט נתניהו אותם צעדים, אם כי, בשל המיתון העמוק, הם היו חריפים בהרבה והתאפשרו רק בזכות העוצמה הפוליטית של אריאל שרון. הקיצוצים האדירים בקצבאות, בחינוך ובבריאות, ההפרטה הנרחבת, הרפורמות המבניות ועידוד התחרות במשק שינו בתקופה קצרה את פני ישראל: הכלכלה התאוששה, אך גם התרחבו מאוד ממדי העוני והפערים החברתיים. למבקריו ענה נתניהו כי התרחבות העוני זמנית, ובסופו של דבר הצמיחה תחלחל מטה. בארגונים החברתיים טוענים כי העניים עדיין מחכים.
לזכותו ייאמר, כי ביצע מהלכים כלכליים גם כאשר עלו לו באובדן אהדה. למשל, כשר אוצר הוא ביטל פטורים (כולל ביטול ההקלות לתושבי ההתנחלויות), הביא להלאמת קרנות הפנסיה הגירעוניות, ועוד ועוד.
לצד הרפורמות נרשמו במהלך הקדנציות שלו משברים שאותם לא הצליח לפתור. ענף הנדל"ן למשל, נקלע למשבר חמור ב-1996 ונתניהו כשל בהתמודדות איתו. יהיו שיאמרו שכישלון אחר נבע מעמדותיו המדיניות: ההשקעות שזרמו לישראל בתקופת ממשלת רבין, בעקבות חתימת ההסכמים עם הפלסטינים ועם ירדן, הצטמצמו בתקופתו כראש ממשלה. אגב, כדי להימנע מאותה טעות מציע כיום נתניהו לקדם עם הפלסטינים פרויקטים כלכליים גדולים, האמורים ליצור שלום דה-פקטו מבלי שיהיה צורך לנסח הסכמי קבע. כך הוא יוכל לדלג מעל הצורך לאשר פשרות טריטוריאליות כואבות.
מינויים: נתניהו שאף להציב בתפקידים כלכליים אנשים שהיו במסגרת הקונצנזוס הציבורי. כך היה עם דן מרידור ועם יעקב נאמן כשרי אוצר, עם הנגיד סטנלי פישר, עם החשב הכללי ירון זליכה, עם מנכ"ל האוצר יוסי בכר ועוד. במקרים אחרים המינויים נבעו מסיבות פוליטיות או אחרות (למשל מינויו של מאיר שטרית לשר האוצר).
השורה התחתונה: לנתניהו יש אג'נדה כלכלית ברורה, המאמינה בתחרות חופשית כמעט בכל מחיר, והוא נחוש לקיימה. לאור ניסיון העבר, את הצהרותיו על רגישות חברתית צריך לקחת בעירבון מוגבל; עד כה, החלשים היו בעדיפות משנית בלבד לרצונו להוריד את האיש השמן מעל גבו של האיש הרזה.
דף חשבון
שווי מוערך של הבית: רחוב עזה בירושלים - 2 מיליון דולר, קיסריה - 2.5 מיליון דולר
משכורת כח"כ ויו"ר האופוזיציה: 36,920 לחודש
תשלום להרצאה*: לפחות 50 אלף שקל
הכנסות מוערכות מתקופתו כאיש עסקים: כ-2 מיליון דולר
* בתקופה שבה לא היה פעיל פוליטית
אהוד ברק: יו"ר העבודה ניסה בעבר לצייר את עצמו כסוציאל-דמוקרט. כראש ממשלה הוא דווקא ניסה לקצץ בחינוך ובקצבאות
בבוקר שלאחר ההפסד במערכת הבחירות ב-1996, שרתה אווירת דכדוך על בית מפלגת העבודה, אז עדיין ברחוב הירקון 110. בערב הקודם עסקו פרשני הטלוויזיה בחלוקת התיקים בממשלת פרס, אך תוצאות האמת לימדו שראש הממשלה הבא יהיה דווקא בנימין נתניהו.
שניים מבכירי המפלגה - בנימין בן-אליעזר ואברהם (בייגה) שוחט - לא בזבזו זמן, וכבר באותו בוקר פנו לכוכב העולה בשמי המפלגה. "אהוד", הם אמרו לו, "אתה תצטרך לקחת את העסק לידיים (...) שמעון גמר. זה לא ילך בלי מאבקים, אבל זה יצטרך לקרות. כל העיניים נשואות אליך".
כך החלה להיווצר הברית הפנים-מפלגתית שהריצה את ברק לראשות המפלגה, וכך גם נוצר החוב של המועמד כלפי בן-אליעזר ושוחט. את החוב כלפי שוחט הוא פרע כאשר שלוש שנים מאוחר יותר מינה אותו לתפקיד שר האוצר, מינוי המייצג היטב את מה שאפיין, לפחות מהבחינה הכלכלית, את הקדנציה הקצרה של ברק כראש ממשלה: פער גדול בין ההבטחות הגדולות כראש אופוזיציה למעשיו לאחר שנבחר.
איש לא יאמר כי לשוחט חסרו הניסיון או הידע הנדרשים לתפקיד שר האוצר, אך לפני הבחירות דיבר ברק על מינוי מקצועי, דוגמת עמירם סיוון, אז מנכ"ל בנק הפועלים, או איש העסקים המנוח בני גאון. לימים הסביר ברק ש"אם מישהו שואל למה מיניתי דווקא את שוחט, הרי שקיימת אמירה של נפוליאון, שלפיה הוא ממנה מפקדים שיש להם מזל. מתברר שלשוחט יש מזל".
הצהרות: שבע שנים וחצי חלפו מאז נפלה הממשלה ההיא, ולא מעט עבר על ברק; הוא עשה חיל בעסקים פרטיים, עבר להתגורר במשכנות העשירים במגדלי אקירוב, חזר לפוליטיקה, החל בשיקום הצבא, ועוד ועוד. האם לאורך התקופה הזאת השתנתה משנתו הכלכלית, ואם כן מהי בכלל? ובכן, המועמד לראשות הממשלה כנראה אינו חושב שזה עניינו של הציבור. G העביר לו שאלות במגוון נושאים כלכליים, וביניהם שוק ההון, מדיניות תקציב, הפרטה, שכר מינימום ועוד, אך נענה שברק לא מוכן להשיב על שאלות בנושא.
פעילות במציאות: נשאר לשרטט את עמדותיו מתוך התנהלותו, וכאן עולים הבדלים ניכרים בין ברק האופוזיציונר לברק ראש הממשלה. כדאי לשים לב לכך כעת, בתקופת התפר שבה הוא נמצא. למשל, בשורה של התבטאויות הוא קרא תיגר על המדיניות הקפיטליסטית של ראש הממשלה דאז נתניהו, וניסה לצייר את עצמו כמנהיג סוציאל-דמוקרט: "העובדים הם למעשה הכלי העיקרי למלחמה באבטלה", הוא אמר, "דרושה חברה עם סולידריות". בהזדמנות אחרת הדגיש: "אני חסיד מובהק של משק חופשי והפרטה מודרנית, אבל תהליך זה צריך להיעשות עם 'רגישות אנושית'". הבטחות אחרות לפני הבחירות היו השקעות גדולות בתשתית, צמצום האבטלה, הפרטה (פרט למספר תחומים כמו ייצור המים), תוך גילוי רגישות חברתית והעלאת החינוך לראש סדר היום.
כראש ממשלה השתנו הזמירות: ברק נקט מדיניות המשך לממשלת נתניהו, מדיניות שניסתה לשמור על ריסון תקציבי. הוא ניסה לקצץ בחינוך ובקצבאות הילדים, אך בסופו של דבר ויתר. כמו קודמו, הוא נאלץ להתמודד עם ההסתדרות ועם השביתות בהפקת עמיר פרץ. אפילו ההתבטאויות שלו השתנו ולבשו גוני נתניהו מובהקים: "הממשלה בראשותי לא מדפיסה כסף", הוא הדגיש בהזדמנות אחת; "הממשלה שלי מעדיפה לחלק לאזרחים חכות, ולא לספק להם דגים", אמר באחרת.
האם לא מימש את המדיניות החברתית שעליה הצהיר, משום שחשש מתגובת המגזר העסקי? או שהייתה זו המציאות שטפחה על פניו? אולי הוא עצמו לא האמין בדברים שאמר? היחיד שיכול לפתור את התעלומה הזאת הוא ברק עצמו, וזה, כנראה, כבר לא יקרה.
כשפצח ברק בפרק ב' של הקריירה הפוליטית שלו, אמרו מקורביו שמדובר ב"אהוד חדש". די מהר התברר שהשינוי לא בולט במיוחד. בהבדל אחד בכל זאת ניתן להבחין: ברק החדש כמעט לא מתבטא בנושאים כלכליים. ייתכן שהוא חושש להפריח שוב הבטחות שלא ימומשו, וייתכן שבעצת יועציו החליט שניסיונו הביטחוני הוא הנכס האלקטורלי העיקרי שלו, והתבטאויות בעניינים אחרים עלולות רק לסבך אותו. אם בסופו של דבר יגיע תקציב המדינה ל-2009 לאישורה של ממשלת אולמרט, התנהלותו של ברק תהיה אבן בוחן למדיניותו: האוצר הציע שתי חלופות לקיצוץ הנדרש - בביטחון או ברווחה. ההצבעה של ברק, שכבר הצהיר שלא ניתן לקצץ בביטחון, יכולה לרמוז עד כמה באמת קרובים ללבו הנושאים החברתיים.
השורה התחתונה: בניגוד להצהרותיו, ברק פועל במידה רבה לפי משנה כלכלית ימנית. מתקופתו כראש ממשלה נדמה, כי יותר משיש לו מדיניות הוא מגיב לאירועים. **
דף חשבון
שווי מוערך של הדירה במגדלי אקירוב: 2.5 מיליון דולר
משכורת כשר: 36,920 שקל לחודש
הכנסות מוערכות מתקופתו כאיש עסקים: כ-30 מיליון שקל
תשלום להרצאה*: 30 אלף דולר
* בתקופה שבה לא היה פעיל פוליטית
ציפי לבני: שרת החוץ מאמינה בשכר מינימום שיאפשר "קיום סביר" וברפורמה בחינוך. האם המפריטה הלאומית התמתנה?
בתחילת 1998 ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, היה מוטרד משרת התקשורת שלו, לימור לבנת. הפופולריות שהיא זכתה לה בציבור (סקר גאלופ הכתיר אותה בשעתו לשרה הכלכלית המצליחה ביותר) גרמה לאנשיו לרצות להצמיח לה אלטרנטיבה נשית בליכוד. מועמדת נמצאה בקלות: שותפתו של נתניהו לתהליך ההפרטה, שאותה מינה לתפקיד ראש רשות החברות הממשלתיות, ציפי לבני.
עשור מאוחר יותר, מתברר שלנתניהו הלך בכלל לא רע: לבני היא שרה בכירה ומועמדת לראשות הממשלה, ולבנת חובשת את הספסלים האחוריים של האופוזיציה. רק שהגלגל השלים סיבוב שלם: לבני היא גם המכשול העיקרי בדרכו של נתניהו לראשות הממשלה.
לבני לא הייתה רק ראש רשות החברות הממשלתיות, אלא גם מועמדת של נתניהו לתפקיד מנכ"לית משרד האוצר במקומו של שמואל סלבין. המועמדות הזאת מלמדת הרבה על השקפת עולמה הכלכלית באותה תקופה, השקפה שמן הסתם הייתה דומה להפליא לזו של נתניהו. באותה תקופה היא הובילה תחתיו את מהלכי ההפרטה הסופיים בכי"ל ובצים, ואת מכירת השליטה ביוזמה, בחנ"ל (חברת נפט לאומית) ועוד.
"יש חברות ממשלתיות שאם לא יופרטו בדרך זו או אחרת, אין להן שום סיכוי או זכות קיומית בשוק העסקי תחרותי הקיים כיום בישראל ובעולם", היא אמרה אז. "אין ספק שתחרות זו תלך ותחריף בשנים הקרובות, במיוחד בארץ, לאור כניסתן של חברות רב לאומיות". גם הרגישות לעובדים הייתה בעדיפות משנית: "צריך לשים דגש על האינטרס הכולל של המדינה בהפרטה. בלא מעט מקרים, סוגיית אי-הוודאות של העובדים היא טעות אופטית, ובעיניי היא לא שיקול אם להפריט או לא", אמרה.
הצהרות: לבקשת G, פירטה לבני את עמדותיה בנושאים המרכזיים: היא עדיין תומכת במדיניות ההפרטה, אך מסייגת ש"יש לוודא שזו תקדם את התחרות באופן שמיטיב עם האזרח וחשוב שתישמרנה זכויות העובדים". בתחום התעסוקה מאמינה לבני, כי "קיים צורך אמיתי בהגדלת שיעור ההשתתפות במעגל העבודה באוכלוסיות שכיום אינן שותפות לתמיכה בצמיחה ובתוצר". בנוגע לשכר המינימום, היא מדגישה כי חשוב שיהיה ברמה כזו "שיעודד מצד אחד השתתפות בכוח העבודה במשק ושיבטיח קיום סביר ונאות לבעלי הכנסות נמוכות". מעבר לכך, היא מביעה תמיכה בהמשך הורדת המסים, במדיניות של ריסון תקציבי ובשמירה על רמת האינפלציה כך ש"יאפשרו לקדם את תהליך קבלתה של מדינת ישראל כחברה בארגון ה-OECD".
ביחס להשקעה בחינוך, היא אומרת, "השקעות מדינת ישראל בחינוך - כאחוז מסך התקציב הן מהגבוהות בעולם, ובהחלט בהיקף ראוי. הבעיה המרכזית בתקציב החינוך היא שנתח התקציב מסך תקציב החינוך המגיע בסופו של דבר לתלמיד נמוך מדי, ולכן עלינו ליישם רפורמה מקיפה במערכת החינוך להעצמת המורה, חיזוק הפריפריה, צמצום המנגנון הבירוקרטי, הקטנת הכיתות וחיזוק ההישגים האקדמיים".
פעילות במציאות: במשך השנים המעיטה לבני להתבטא בנושאים כלכליים, וגם למשרדים שבראשם עמדה הייתה נגיעה מצומצמת לסוגיות כלכליות, כך שקשה לבחון את עמדותיה מול התנהלותה. מקבץ מצומצם של התבטאויות בכל זאת יש. ב-2001, למשל, היא אמרה ש"הדרך הנכונה להקטין את ממדי האבטלה היא לצמצם את מספר העובדים הזרים והפלסטינים". לאחרונה, יחד עם ראש הממשלה אולמרט, העלתה הצעה למדינות אפריקה לקלוט את אזרחיהן העובדים בישראל תמורת תשלום של כ-1,000-1,500 דולר לאדם.
פעילות כלכלית שלה, עם ח"כ מיכאל איתן, הייתה חקיקת החוק למניעת הלבנת הון. שנים אחרי שחתמה ישראל על אמנות מקבילות בעולם, עבר החוק גם בישראל. שלא באשמתה, החקיקה נעשתה בחיפזון והחוק מקרטע. עוד חקיקה כלכלית שיזמה הייתה תיקון לחוק החברות, שלפיו יחייבו מנהלי חברות בהקפאה להשיב מכיסיהם כספים שהוציאו. כשרת משפטים יזמה לבני מספר מהלכים כלכליים: הקמת רשות התאגידים, שתאחד למסגרת ארגונית אחת את פעילות הרשמים השונים העוסקים ברישום תאגידים ובפיקוח עליהם; כמו כן, במסגרת תיקון התקנות לחוק החברות שהגישה, יזמה לבני מספר הקלות בעסקות של חברות עם בעלי עניין.
מינויים: קשה לבוא בתלונות ללבני על מינויים פוליטיים. בתקופתה כשרת החוץ היא ביצעה רק מינוי פוליטי אחד משמעותי - פרופ' גבריאלה שלו, שמונתה לשגרירת ישראל באו"ם. שני מינויים פוליטיים נוספים נעשו בתיאום עם אולמרט - השגריר בוושינגטון והקונסול בניו יורק.
השורה התחתונה: מעשיה והצהרותיה של לבני בעשור אחרון מלמדים על עמדה כלכלית ימנית. האם, במקרה שתעמוד בראש הפירמידה, יבואו לידי ביטוי עמדות מתונות יותר שבהן גם חמלה כלפי האדם הקטן? ימים יגידו. **
דף חשבון
שווי מוערך של הבית ברמת החי"ל: 4 מיליון שקל
משכורת כשרה: 36,920 שקל לחודש
עלות מוערכת של הפריימריז בקדימה: 1-3 מיליון שקל
שאול מופז: שר התחבורה אוהב את התדמית החברתית ומטפח אותה. במציאות, תקציב הביטחון עניין אותו יותר מהחלשים
הרבה חיוכים נראו במגזר הערבי, כששאול מופז ערך לפני כשנה את הסיבוב הראשון שבו ציין את הסיוע הנרחב שהוענק לשיפוץ כבישים ביישובים ערביים (השבוע נערך עוד סיור כזה). לא במקרה זכה מופז לחיוכים. מתחקיר שהתפרסם השנה ב"גלובס" התברר, כי שר התחבורה הסיט 2 מיליארד שקל מתקציב החומש של מעצ, שנועד לסלילת כבישים בין-עירוניים, לטובת פיתוח כבישים עירוניים, בעיקר במגזר הערבי. אפשר להסתכל על המהלך בעיניים חברתיות (כמו גם על התעקשותו על קו הרכבת אשקלון-באר שבע וקו צומת בני דרום-ראשון לציון, שיחבר את אשקלון ואת אשדוד לתל אביב) אבל אפשר גם לנסות למדוד אותו בכלים כלכליים: היכן ימנעו 2 מיליארד השקלים הללו יותר תאונות ויצמצמו יותר פקקים, ובאיזה אחת מהחלופות בחר השר.
מופז אוהב את התדמית החברתית. העניין הוא שבעבר, במיוחד בעת שכיהן כשר הביטחון בממשלת שרון, הוא העדיף את תקציב משרדו על-פני התמיכה בחלשים. כך קבע כי "צה"ל ומערכת הביטחון אינם יודעים לעבוד עם תקציב של פחות מ-45 מיליארד שקל", כשברור היה שהקיצוץ ייעשה במקומות אחרים. בדיונים על תקציב 2005 הוא הצליח באורח פלא אפילו לשלב בין עמדה חברתית להתנגדות לקיצוץ תקציב הביטחון: "יש לכם מומחיות לפגוע בחיילים ובחלשים", הטיח בנתניהו ובאנשי האוצר. "יש אלפי חיילים שבאים משכבות מצוקה וממשפחות קשות יום, והצבא צריך לדאוג להם על חשבונו. אנחנו לא עיוורים". לזכותו יש לציין כי לא הכל דיבורים וכי יזם את פרויקט עתידים - תוכנית לימודים והשכלה גבוהה לצעירים מהפריפריה, ואפילו הצליח לרתום לנושא את ארקדי גאידמק, שחתם צ'ק של 5 מיליון דולר.
הצהרות: אז מה הן העמדות הכלכליות של מופז? בתשובה לפניית G נמסר ממטהו כי "כל מי שרואה בצורה מפוכחת את הכלכלה הישראלית של שנת 2008, מאמץ את עקרונות השוק החופשי והתחרותי". ביתר פירוט מציינים שם כי מופז חושב שהמס בישראל עדיין גבוה מדי ומקשה על השקעות זרות, שיש להיזהר מהעלאה חדה מדי בשכר המינימום, שעלולה לגרום לאבטלה, וכן כי הוא מתנגד לכל קיצוץ בתקציב החינוך. מופז מנסה להבליט את הגישה החברתית, ומציע להמשיך ולהשתמש במיסוי דיפרנציאלי ככלי לקידום אזורי הפריפריה וקו העימות, וכן לפתח תשתיות תחבורה ליישובים אלה.
פעילות במציאות: האם הגיעה המשנה הכלכלית הזאת לידי ביטוי בקדנציה במשרד התחבורה? ובכן, במקומות שבהם יכול היה המשרד להשפיע כלכלית, הייתה פעולתו מינורית, אם בכלל. לדוגמה, מופז הודיע כי הוא תומך במדיניות השמיים הפתוחים וכי "הליברליזציה בענף התעופה תביא להוזלה של 30% במחירי כרטיסי הטיסה". מעט מאוד מזה קרה: היצע המושבים לישראל אמנם גדל, אולם השמיים לא נפתחו והמחירים בוודאי לא הוזלו (אם כי לפחות לכך יש נסיבות נוספות כמו הזינוק במחירי הדלק). גורמים מהתחום מצביעים על אשמים שונים במצב - משרד התחבורה, אל על, גרירת הרגליים בכל הנוגע להסכם עם האיחוד האירופי - אולם אפשר להניח שאם מופז היה רוצה, התוצאות היו מרשימות יותר. גם בתחום יבוא הרכב, שוק שבו הלקוח יכול היה לצאת נשכר מתחרות, העניינים יגעים; מדיניותו של המשרד מזגגת, ותוצאות בשטח אין.
חלק מהקושי של מופז בקידום מהלכים נבע מיחסים עכורים שנוצרו בינו לבין אנשי משרד האוצר. "האוצר מעכב את תוכניות משרדי", הוא תקף, "הבירוקרטיה הופכת לבירוקרטיה הורגת. אין מתאם בין אחריות לסמכות. פשוט, מציאות מעליבה". גם אם מופז צודק הוא לא ממש דאג להרגיע את הרוחות כשהעביר בממשלה החלטה לממן את הוצאות הביטחון של חברות התעופה הישראליות, מבלי שהיה לה מקור תקציבי כלשהו. ספק אם התקרית הזאת מצביעה על אחריות כלכלית יתרה.
מינויים: ולבסוף סוגיית המינויים. עד כמה הקפיד מופז על מינוי של אנשים עם כישורים מתאימים לג'ובים שקיבלו? הנה רשימה חלקית של צי הגנרלים בדימוס: ניצב (בדימוס) יעקב רז מונה ליו"ר נמל אשדוד; עמוס עוזני הודח מתפקיד מנכ"ל נמל חיפה, ובמקומו ניסה מופז למנות*את האלוף במיל' יוסף משלב. בסוף מונה מנדי זלצמן, שלפי פרסומים קודמים מקורב לכמה מבכירי הליכוד באזור חיפה והצפון, שחלקם עברו לקדימה. לפני כן מונו האלופים במיל' יפתח רון-טל ליו"ר חברת נמלי ישראל, ויצחק (חקי) הראל למנכ"ל רכבת ישראל. מינוי אחר, שבסוף בוטל, היה של מקורבו ליאור כרמל, לשעבר מזכ"ל תנועת הצופים, שמונה לעמוד בראש הרשות לבטיחות בדרכים. לפי פרסומים השבוע, הוא מתכוון למנות לדירקטוריון של נמל אשדוד קבלן קולות של קדימה באזור אשקלון. מה יש למופז להגיד על כך? "סוגיית המינויים המקצועיים אל מול הפוליטיים צריכה לנוע על הציר שבין המודל האמריקאי לבריטי. גם מינוי פוליטי צריך להיות מקצועי".
השורה התחתונה: מופז טוען שהוא מחויב לרפורמות שיקדמו תחרות ולאחריות חברתית; ואולם, התנהלותו בשנותיו כחבר ממשלה אינה מרמזת שהסוגיות הללו עומדות בראש סדר היום שלו.
דף חשבון
שווי מוערך של הבית בכוכב יאיר: 500 אלף דולר
משכורת כשר: 36,920 שקל
כתבות
ני"ע
