"אובמה זקוק לקריקטוריסטים"

פסטיבל הקומיקס. חמישי אחר הצהריים. הרחבה של סינמטק תל-אביב היא ים רוגש של צעירים, נוער, ילדים וגם כמה ראשי שיבה. באולם 1, הקטן שבאולמות, השורות מאויישות בדלילות. דמות נמוכה ורזה עומדת בשקט בפינת הבמה. סטיב ברודנר, מגדולי הקריקטוריסטים האמריקנים, שזכה באינספור פרסים, וש"הקמפיין העירום" שלו באתר "ניו יורקר" סחף בסערה את הרשת, מחכה שאחרון המאחרים יתיישב, כדי להתחיל בהרצאה. הוא אומר בביישנות כמה מילים על היתרונות ועל החסרונות של הפרילאנס: "כשהטלפון לא מצלצל אתה מפחד (שלא תהיה לך עבודה) וכשהוא מצלצל אתה בפניקה (שתספיק לדד-ליין)". האורות כבים והנשימה נעצרת למראה סדרת The Naked Campaign שסיקרה את המתמודדים לראשות המפלגות ולנשיאות ארה"ב - מקקיין, קלינטון ואובאמה.

קריקטורה (כשהיא טובה) מעבירה בכמה קווים אלפי מילים של ניתוח ביקורתי פוליטי. כדי שתהיה טובה באמת, צריכים להיות בה אמירה, השקפת עולם, הומור, ובעיקר ביקורת נוקבת. בקמפיין העירום של ברודנר קיימים כל אלו ועוד, כי העירום הוא כנראה של המועמדים, והקמפיין עצמו לבוש בכסות מקורית שהיא לא אנימציה, לא קריקטורות, לא מונולוג, לא מאחורי הקלעים, אלא הצירוף של כל אלה ביחד. וכך החיבור הזה יוצר פורמט חדשני: סרטונים שמרעננים את הדפוס המיושן של הקריקטורה ונותנים לה חיים חדשים ומעודכנים, ברוח הרשת, הבלוגים והיוטיוב.

איור הוא יותר מפחיד

בשיחה על גג המלון התל-אביבי, שבו התאכסן כאורח הפסטיבל, מרחיב ברודנר על כוחה של הקריקטורה: "אם יש לך אימאג' חזק - זה שם. אתה לא צריך לפענח. אתה לא צריך לקרוא ולנסות להבין על מה מדובר. אתה מסתכל על זה ומייד קולט את האמירה, ומעבר לכך זה מצחיק ויכול לשנות את הדרך שבה מישהו רואה משהו.

"מורין דאוד, בעלת טור ב'ניו-יורק טיימס' היא כותבת נפלאה. מצחיקה, שנונה, סארקסטית. היא הישוותה את ממשל בוש לסופראנוס. וזה היה בסדר. האיור שלי באותו עניין לא אושר ב'ניו-יורק טיימס' אלא בעיתון אחר (Nation). למעשה, שנינו אומרים אותם דברים, רק שאצלה זה עובר ואצלי לא".

*איך אתה מסביר את זה?

"הסיבה היא שאיור יותר חזק ממילים. יותר מפחיד. אם מישהו יפתח את ה'ניו-יורק טיימס' ויראה אימאג' חזק שהוא אנטי בוש, הוא יזדעזע, למרות שכולם יודעים שזו אמת. ב'ניו-יורק טיימס' כולם אומרים עכשיו שהוא הנשיא הגרוע ביותר שהיה לנו. תומס פרידמן (בעל טור פוליטי ידוע) אומר את זה, ניקולס כריסטוף, מורין דאוד... כולם. יש קונצנזוס מוחלט בעניין, ועדיין לא מאפשרים את האיור".

לא צריך השכלה פוליטית כדי לעשות קריקטורות פוליטיות?

"רוב ההשכלה הפוליטית שלי מגיעה ממאמרים שקראתי במגזינים פופולריים. קראתי גם ספרים בנושא, אבל רוב הידע שלי מגיע מהסתכלות על התנהלות פוליטית כמו שהיא מתבטאת ביומיום. זה כמו כדורגל או כדורסל. יש לי אותו סוג של אובססיה לעניין.

"אני מרותק לדברים ומנסה להבין מה משמעות השינויים הקטנים. אני שואל את עצמי למשל אם ב-2008 יש מועמד שדומה בהתנהגותו ובהשקפתו למועמד מ-1992, האם התוצאות תהיינה אותן תוצאות, או שמא המדינה השתנתה? זה מעניין לדון בשאלה האם ארצות-הברית השתנתה. ועד כמה. זו השאלה האמיתית".

אמריקה השתנתה או שאולי התקשורת השתנתה?

"המדיה האמריקנית מתעסקת בעיקר בנושאים כמו בידור, מותגים, צרכנות והאם למישהו יש רומן מהצד או האם הוא מכוער. ובינתיים באמריקה אין ביטוח בריאות, יש מלחמה, המזרח התיכון מוזנח במשך שמונה שנים על-ידי בוש והמצב רק מידרדר. בינתיים בן לאדן והתחממות גלובלית וכלכלה קורסת. ואנשים לא שמים לב כי הם עסוקים בשטויות שבהן מלעיטה אותם התקשורת. התקשורת לא עושה כסף מזה שאתה חושב. היא עושה כסף מזה שאתה פאסיבי, ובין תוכניות הבידור אתה רואה פרסומות לפורד או לתוכנית הרזיה".

כרוניקה של אדישות

חשבנו שרדידות תקשורתית היא המצאה ישראלית, אבל מסתבר שמה שרואים מכאן לא רואים משם ולהיפך. ברודנר שיושב מתחת לאדנית גרניום שפרחיה הסגולים, ורודים, אדומים, בוערים באש שקיעה תל-אביבית מהבילה, מסתכל סביב במבטים נלהבים ומספר עד כמה הישראלים שונים. כמה הם נחמדים ומנומסים לעומת הישראלים הבוטים והוולגרים שפגש בניו-יורק. זה לו הביקור הראשון בארץ, וכבר לקחו אותו לירושלים ולסדום ולמצדה והכל מאוד יפה כאן ונעים, ובכלל הישראלים, מבחינתו, כל-כך מעורבים פוליטית ומלאי עניין במתרחש סביבם: "מהשיחות שהיו לי כאן, אני מתרשם שלאנשים מאוד איכפת מכל דבר. שזה דבר שאין לנו בארצות-הברית", מתרגש ברודנר. "אנשים חיים בשכונה שלהם בקליפורניה או באלסקה והם מנותקים. שום דבר במדינה לא נוגע להם. קחי לדוגמה את השיטפון בניו-אורלינס. עיר שלמה בארצות-הברית נחרבה לגמרי ולא עשינו שום דבר! לא בנינו אותה מחדש. לא איכפת לנו! אנחנו יכולים לחיות בלי ניו-אורלינס מסתבר. זה בסדר. פעם סיכנו את עצמנו כדי להציל את האנשים שלנו. היום אם הם עניים - פשוט לא איכפת לנו. מצידנו הם יכולים ללכת לעזאזל".

אתה מרגיש שהצלחת לשנות משהו?

"קשה לי להסתכל אחורה ולהגיד שדברים שעשיתי השפיעו על הצבעה של אנשים. זו תערובת של השפעות. אנשים מקשיבים לרדיו, רואים טלוויזיה, קוראים עיתונים, גולשים באינטרנט, רואים קריקטורות. אתה חלק מהשיח. אתה לא יודע איזה סוג של השפעה יש לך. אבל יש לך מחויבות לספר את האמת, לא משנה באיזה סוג של עיתונות אתה עוסק. אם אתה כותב, צייר קריקטורות או צלם.

*הקריקטורות שלך מתכתבות עם היסטוריה, תרבות ויידע כללי שאין היום להרבה אנשים.

"באמת יש כאן בעיה. היה מישהו שרצה להראות פוליטיקאי שקרן, אז הוא צייר לו אף כמו של ריצ'רד ניקסון. אבל הציבור כבר לא יודע מי זה ניקסון. לכן העיתון מוסיף מתחת לקריקטורות כמה שורות הסבר. בקמפיין העירום אני מדבר ומביא תמונות ומספר תוך כדי עשיית הקריקטורות, וככה מיישר קו עם מי שלא מכיר את קינג קונג למשל".

אוהב את אובמה

קראתי ראיון איתך שבו אתה מספר על הקשיים לאפיין את הדמות של קלינטון.

"כן. אני תמיד מסתכל על הפנים כדי למצוא רמזים לאישיות. קלינטון הצליח כי הוא פוליטיקאי שנראה כמי שמוביל דרך מסוימת למרות שהוא יכול לגלוש בטבעיות לצד הנגדי. הוא מאוד חכם. הוא נראה כליברל והליברלים אהבו אותו, אבל העובדה היא שהוא תומך בגלובליזם. אז ציירתי אותו באחת הקריקטורות שלי, מקועקע בכל הגוף עם קעקועי לוגואים של חברות ענק ומותגים בין לאומיים. אבל איך אפשר למצוא את זה בפנים שלו? זה קשה".

ומה לגבי אובאמה?

"עד עכשיו מוצא חן בעיני סגנון החיים של אובמה, אבל אם וכאשר הוא יהפוך לנשיא, צריך יהיה לבקר אותו הרבה יותר מאשר את מקקיין (אם ייבחר). הוא מועד להיות מוסח די בקלות מהדברים החשובים שצריכים להיעשות ומהדרך שלו, כי המימסד הפוליטי בארצות-הברית ינסה להסיט אותו מדרכו ולהעניש אותו אם ידבק בה. כמו שעשו לקנדי ולקלינטון. השאלה היא האם אובמה ימצא דרך להתגבר על המכשלה המובנית הזאת או האם יהיה כמו קלינטון? קרוב לודאי שיתנהג כמו האחרון. אז הוא זקוק לקריקטוריסטים שיבדקו אותו כל הזמן. כך שלא משנה מה תהינה התוצאות, לנו תהיה עבודה".

הקמפיין העירום שמבוסס על סרטונים הוא דרך להתמודד עם התזזיתיות והעולם החדש של האינטרנט?

"הקמפיין העירום הוא ניסיוני והוא התחלה של כיוון. אני עוד לא יודע מה יהיה הצעד הבא. מה שכן, ערוץ סאנדנס של רוברט רדפורד, הזמין מאיתנו חמישה סרטונים קצרים לתוכנית טלוויזיה שתתחיל בשבוע הבא ובמקביל הם גם יופיעו באתר ה'ניו-יורק טיימס'".

ולסיום קצת יהדות, בעיקר כשמתברר שזו הסיבה להפיכתו של ברודנר למאייר: "כשהייתי קטן, הורי התגרשו, והיה צורך למצוא מקום שיעסיק אותי כל היום, אז אמא שלי החליטה לשלוח אותי לישיבה בקצה השני של ברוקלין. הייתי צריך להיות שם בשבע וחצי בבוקר ולקח לי שעה וחצי להגיע. אז משש בבוקר ועד שש וחצי בערב הייתי שם. לא כל-כך אהבתי את זה. היינו בכלל חילוניים, אז ציירתי קריקטורות של הרבנים שלי. מאז אני לא אוהב דמויות סמכותיות. הן גורמות לי לחלוק עליהן ולבדוק אותן.

מיותר לציין שלא עשיתי חייל בלימודים. לא בישיבה ולא אחר כך. אז כמי שיש לו בעיה עם סמכות, זה רק טבעי לי להמשיך ולחשוד בבעלי שררה. עצם העובדה שהסמכות בידיהם זו סיבה מצויינת לבדוק אותם". *

סטיב ברודנר - קוריקולום ויטה

1954: נולד בברוקלין ניו-יורק.

1976: עם סיום לימודיו בקופר יוניון, התקבל כקריקטוריסט פוליטי בעיתון Hudson Dispatch בניו ג'רזי.

1977: קיבל הזמנות לעבודות מה'ניו-יורק טיימס' וכך החל בקריירה של קריקטוריסט פרילאנס.

1979-1982: הוציא עיתון משלו The New York Illustrated News.

1981: החל לפרסם טור קבוע "ארס-פוליטיקה" במגזין 'הארפר'.

משנות ה80: מאייר לעיתונים "ניו-יורק טיימס", "נשיונל למפון", "ספורט אילוסטרייטד", "פלייבוי", "אסקווייר", "טיים", "ניוזוויק", "לוס-אנג'לס טיימס", "רולינג סטונס", "האומה", וה"ניו-יורקר".

כתבות מאוירות: ברודנר כיסה שמונה מערכות בחירות ל"אסקוויר", ה"פרוגרסיב", "ווילאג'-ווייס" ואחרים. ל"ניו-יורקר" - את מערכת הבחירות של אוליבר נורת' ופטריק ביוקנאן. ב-1996 אייר ל"וושינגטון פוסט" את בוב דול. ל"אסקוויר" - כתבה של שמונה עמודים על ג'ורג' בוש, ומדצמבר 2007 את הקמפיינים של המועמדים לנשיאות The Naked Campaign ב"ניו-יורקר". במקביל יש לו טור קבוע בשם Person of the day שמתפרסם במקביל בבלוג שלו שמצורף ל"ניו-יורקר" וגם בעיתון האינטרנטי Mother Jones

ספרים וסרטים: 1990 - "Fold 'N Tuck", (אסוף של עבודותיו מהטור שלו באסקוויר) 1992 - ספר על-פי סרט האנימציה שלו "Davy Crockett" 1997 - אייר את הספר של סטיבן בראונר "Sharing the Pie" 2001 - סרט דוקומנטרי קצר שהוצג בפסטיבל סאנדנס "ספטמבר 2001" 2004 - אוסף של העבודות הפוליטיות שלו "Freedom Fries"

פרסים: 1995 - פרס מריט של אגודת המעצבים 2000 - פרס ארונסון לעיתונות של צדק חברתי 2005 - פרס האמילטון קינג של אגודת המאיירים 2006 - מדליית זהב של אגודת המאיירים