מעניין מה ג'ון לנון היה אומר: הירהורים על הגעתו של פול מקרטני לארץ

הישורת האחרונה של החופש הגדול תפסה אותי מטופל ב-3 זאטוטים מובטלים ורגע לפני שהכרזתי על התמוטטות עצבים פמפמו מהדורות החדשות את בואו של פול מקרטני לארץ. מקרטני, הגאון בעל קול הקטיפה, נגן הבאס המופלא, המלחין החד-פעמי, מעצב פס הקול של שנות ה-60 וה-70, השריד האחרון החשוב של הביטלס, יופיע בפארק הירקון בתל-אביב.

מי שלא גדל על הביטלס לא יפנים את עוצמת האירוע כי כדי להבין את העניין לאשורו, צריך לרקוד את הסלואו הראשון בכיתה ו' לרקע And I Love Her, להתבגר לתוך העשן של I Want You, להרגיש נורא מופרע עם I'm the Walrus, לרצות לתקן את העולם עם Let It Be, ולהתאהב לצלילי The Long and Winding Road. והנה, הוויברציה שמוחזרת מכל תא בגוף כתגובת שרשרת ייחודית למוזיקה של הביטלס עומדת להיות מוחשית, סופסוף, בשר ודם מול בשר ודם, כאן, בפארק הירקון.

הנהלת משק הבית החלה לרחוש תוכניות פעולה בתזזית מטורפת. איך נימנע ממצב שבו לא יישארו כרטיסים. מי יחרף נפשו ויחכה מבעוד מועד בתור הכמו-לונדוני לקופת הכרטיסים באישון ליל. האם ניקח גם את הילדים, כדי שיספגו קצת קולטורה אמיתית. האם נסתפק בכרטיסי עמידה, מאלה השמורים לפשוטי-עם ולמצניעי לכת, או שמא נגשים את החלום עד תום, נמשכן את החתולים ונרכוש כרטיסי ישיבה, כאלה שיאפשרו סגידת אלילים בתקריב. לאחר שנשקלו כל השיקולים, התקבלה החלטה חד-משמעית: כרטיסי ישיבה. הצידוק: זה קורה פעם בחיים. זה מסע פרידה. זה שווה השקעה. אפילו אלף שקל לכרטיס.

לא עברו יומיים והאופוריה נמסה לשלולית מבעבעת של אכזבה ודאגה. מחירי הכרטיסים בשמיים. איפה אלף שקל ואיפה כרטיס ישיבה. חביבי, כל זוג היפים מזדקנים ישאיר אצלנו לפחות 3,000 שקל ותגידו יפה תודה שהגשמנו לכם את מסע הקסם המסתורי. ההדרן על חשבוננו.

נכון שזכותו של כל אמן לגבות ככל שירצה על הופעותיו, כל עוד רוכשי הכרטיסים מוכנים לשלם את התמורה. זה ברור. אך השאלה הראויה להישאל במקרה של פול מקרטני קשורה, לטעמי, בהימור של מפיקי המופע ולא במקרטני עצמו.

לפי הפרסומים בעיתונות ("גלובס" 26.8.08), עלות ההפקה נאמדת ב-30 מיליון שקל, בעוד שההכנסה הצפויה מכרטיסים ומחסויות מוערכת בלפחות 70 מיליון שקל. במילים פשוטות, מפיקי האירוע צפויים להכנסות של לפחות 40 מיליון שקל. השוואה למחירי כרטיסים להופעותיו של מקרטני ברחבי העולם מעלה כי הכרטיסים להופעתו בתל-אביב יקרים הרבה יותר. לדוגמה, בקונצרט שנתן מקרטני בראשית יוני בליברפול, עלה כרטיס (יש לציין כי מדובר בקונצרט צדקה שמחירי כרטיסיו יקרים יותר מכרגיל) 75 פאונד (כ-480 שקל).

בקרוב נדע אם הימור ההפקה הישראלית אכן הצליח. כך או כך, קשה לי להימנע ממחשבות נוגות על טיבה של תעשיית ההופעות הזו, שמשאירה את חוויית המוזיקה החיה בידי בעלי ההון ומאפשרת לבני תמותה רגילים לצפות באלילם ממרחק של מאות מטרים.

בסופו של דבר, מוזיקת הפופ היא המוזיקה הפופולרית של ההמונים, שגאתה והצליחה כמחאה וכתחליף לעולם המוזיקה האליטיסטית של הדורות הקודמים. חלק מהותי מתרבות הפופ מחייב נגישות של ההמונים למוצרי התרבות, גם בהקשר לטעם ולקלות היחסית, אך בהחלט גם בהקשר הכלכלי. והנה, הגלגל מסתובב, ופול מקרטני, מי שנחשב לממציא מוזיקת הפופ, הפך בעל כורחו למבשר חזרתו של האליטיזם הישן, זה המבדל בין עשיר לעני, זה המעשיר תרבותית את בעל הממון ומשאיר את העני בדלות החומר. מעניין מה היה ג'ון לנון חושב על זה. *

ד"ר אייזיק לובלסקי הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת ת"א