"חשבנו שזאת דלקת ריאות וגילינו מאוחר מדי שזה גידול"

אפשר לראות ברצח המחריד של רוז בת ה-4.5 אוסף אומלל של מקרים, שלא אפשר לנורות האדומות להידלק בזמן. הצירוף של נישואים בתוך משפחה מסוכסכת, מעוותת, שבה הסב הוא גם אב חורג, הספק בדבר יציבותה של האם, עליית המשפחה מצרפת, העובדה שהילדה לא הייתה רצויה במשפחתה, לא נרשמה לגן ילדים מעולם, והפחד של הסבתא-רבתא מלפנות למשטרה. אבל השאלה המנקרת למראה תמונת הגיהינום של חייה הקצרים והקשים של רוז, היא היכן הייתה מערכת הרווחה? איך ייתכן שילדה בת 4.5 נעדרת בישראל במשך כמעט שלושה חודשים, ואף נורה אדומה לא נדלקת בשום מקום?

רוז, מסתבר, עברה מתחת לרדאר של כולם - הרשות המקומית, טיפת חלב, המשפחה בארץ, השכנים בנתניה וקודם לכן במודיעין. כל-כך מתחת לרדאר, עד שרק כשלושה חודשים אחרי הירצחה, מגיעה פנייה ראשונה על היעדרותה, למועצה לשלום הילד. הסבתא-רבתא בישראל לא העלתה על דעתה אפשרות של רצח. היא התייאשה מלנסות למצוא את הילדה לבד וביקשה עזרה, מתוך מחשבה שסבה של רוז שיכן אותה במנזר או במוסד פנימייתי רחוק, בעקבות עימות שפרץ בין השניים על רקע סירובו לרשום את הילדה לגן.

ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, טוען שהפרשה מעוררת סימני שאלה גדולים: "כששמעתי, פשוט התהפכה לי הבטן. כל-כך מאכזב ומצער שילד בישראל יכול פשוט להיעלם. במקרה של התינוקת בת החודשיים שמתה ממכות (על-ידי אביה, ב-2004, ד.ב.נ), לפחות השכנים שמעו צעקות ודיווחו למשטרה. זה היה פקשוש עצום, אבל מישהו שמע, דיווח. אבל פה? כלום. ילדה נעלמה בישראל, וכאילו בלעה אותה האדמה. זה יכול היה להימשך שנים. אולי יש בישראל עוד ילדים שנעלמו?"

בעיריית נתניה דוחים את הטענה שלא פעלו מספיק מהר. האחראית על שירותי הרווחה בעירייה, חנה לכיש, טוענת שהתפקוד היה לפי הנהלים, ויותר מכך: "פעלנו מספיק מהר. שתי פקידות סעד קיבלו מיד את הסבתא-רבתא - גם בחדר מיון בן אדם מחכה, פה אפילו היא לא חיכתה. הסברנו לה שהנוהל כיום הוא שבן משפחה חייב להגיש תלונה למשטרה על היעדרות. הילדה לא רשומה במינהל האוכלוסין, אצלנו היא לא הייתה רשומה, היא לא הייתה רשומה בתעודת הזהות. ביקשנו מהסבתא את הפרטים. אחרי שבוע, ב-3.8, דיווחנו למשטרה על-פי חוק חסרי ישע. ב-8.6 יצאה עובדת סוציאלית לביקור בית (העובדת תחקרה את איש התחזוקה בבניין שבו גרה המשפחה, והוא אמר שלא ראה את רוז תקופה ארוכה, ד.ב.נ), דרשנו מהמשטרה, למרות שאין תלונה, שיפתחו בהליכי חקירה, והם פתחו בחקירה וההורים נעצרו ב-12.8".

לכיש מוסיפה: "התלונה הראשונה הייתה על סכסוך משפחתי. חשבנו שזאת דלקת ריאות, וגילינו שזה גידול. גילינו מאוחר מדי".

ללא פיקוח, ללא תיאום

אחד הדברים המתסכלים שאפשר ללמוד מן הפרשה, הוא חוסר התיאום בין מערכות המידע השונות של הרשויות. בעיריית נתניה טוענים כי לא נמצא כל רישום אודות רוז, בשעה שהילדה הייתה רשומה במינהל האוכלוסין. ניתן היה לאתר את מספר תעודת הזהות שלה ולהעביר למשטרה. בעירייה אומרים כי ידוע כעת שרוז ביקרה בטיפת חלב במקום מגוריה הקודם, מודיעין, ולא התייצבה לביקור שנקבע לה לחודש מרס, אירוע תמים למדי, אבל במקרים מסוימים, יכול לשמש קצה חוט עבור רשויות הרווחה.

לכיש מעיריית נתניה שוללת קשר בין קשיי תקציב לבין ההצתה המאוחרת של המערכת בטרגדיה של רוז. לכיש סבורה שמנגנון להצלבת מידע, יכול אולי לספק איזשהו מענה: "פקידת הסעד העירונית נהגה לפי הנהלים המקובלים. צריך למצוא את הדרך להצליב אינפורמציות. רוז הייתה מוכרת בטיפת חלב במודיעין, לא הגיעה לתור שלה במרס, איכשהו נדלקות נורות אדומות. אירוע כזה מעורר בכולנו כבני אדם, כאנשי מקצוע, שאלות - איך אנחנו מכסים את המעקב אחר ילדים קטנים שלא נמצאים במסגרת, צריך לייצר מנגנון כזה, עובדה שדבר מזעזע כל-כך יכול לקרות. צריך לראות איך מחזקים ומהדקים את כללי הבקרה, לצופף את המערכות, לצופף את המסננת של המידע".

אחד מהקשיים הכי גדולים בישראל זה העדר כל תרבות של שיתוף פעולה ארגוני, טוען גם ד"ר קדמן: "ברוב הארצות, טיפול בילדים בסיכון ידוע מזמן ככזה שיש בו עבודת צוות משותפת של נציגי רווחה, בריאות, חינוך, משטרה ופרקליטות. אי-אפשר לטפל בילדים ביעילות כשכל גורם פועל בפיצול. גם במקרה הזה, אין ספק ששיתוף הפעולה בין המשטרה לבין שירותי הרווחה כשהחשדות התחילו לצוף על-פני השטח, היה לוקה בחסר".

על בעיה מהותית נוספת מצביע מנכ"ל משרד הרווחה, נחום איצקוביץ': "ישנה סוגיה שעלינו ללבן עם המשטרה. בחלק מתחנות המשטרה, כשמגיע גורם מקצועי לדווח על היעלמות, אומרים לו שרק בן משפחה יכול לדווח על כך ודורשים לשוב עם מספר תעודת זהות ותמונה. אנחנו רוצים לטפל בבעיה, אם באמצעות שינוי בחקיקה, כדי שתקנות המשטרה לאיתור נעדר לטיפול מיידי ימולאו במלואן. אם יהיה צורך, השר ייזום תיקון חקיקה בעניין".

חוץ מהמצב הבלתי נסבל שבלהיות חסר ישע, ולחיות אצל הורים שתפקודם מוטל בספק, שלא פונים לקבלת עזרה - רוז, כמו מאות אלפי ילדים בישראל, נמצאת בגיל שלא חל עליו חוק חינוך חובה. כמוה, ישנם עוד ילדים שלא נמצאים בשום מסגרת. קציני ביקור סדיר של משרד החינוך היו מופעלים רק אם הייתה בטווח הגילאים של 5 ומעלה. איצקוביץ', מנכל משרד הרווחה, משוכנע שחוסר הכיסוי הממוסד של טווח הגילאים הרגיש והפגיע הזה הוא הבעיה המרכזית: "מלידה ועד גיל 5 קיימת הקבוצה הפגיעה ביותר וחסרת ישע, שקשה לאתר את המצוקות שלה. ילדים שלא נמצאים במסגרות חינוכיות בקהילה, לא פוגשים גננת, מעון - אין להם שום מפגש עם גורמים חיצוניים למשפחה, שיכולים לראות שקרה להם משהו. צריך לתת את הדעת כיצד אנחנו מטפלים בפער הזה לגבי קבוצת הגיל הרך, שלא משולבת במערכות כלשהן".

סוג של מענה למעקב אחרי ילדים בגילאי 0-5 מוצע לא רק בטיפות החלב, אלא גם ב"מרכזים לגיל הרך", שקרן רש"י, שתורמת רבות לפרויקטים בתחום חינוך והרווחה, מעורבת בהקמתם. בשנתיים האחרונות מופעלים באמצעותה עשרה מרכזים כאלה, בעלות הפעלה שנתית של עד 300 אלף דולר. המרכזים נועדו לסייע להורה באבחון וזיהוי חריגויות של ילדים, באמצעות אנשי מקצוע דוגמת פסיכולוגים ועובדים סוציאליים.

מנכ"ל קרן רש"י, אלי אללוף, סבור שהפיקוח בגיל הזה הוא קריטי: "התקופה שבה הילד לא מחויב להיות בשום מערכת, זאת התקופה שבה הוא הכי חלש. הוא לא יודע מה קורה, לא יכול להגיב ולהתלונן. עד גיל 5 שום דבר אינו חובה, שום מעקב הוא לא שיטתי, טיפת חלב רצה אחרי הילדים רק בשביל החיסונים, אבל מה עם החינוך? איפה השיטתיות? אנחנו מקימים מרכזים לגיל הרך, כי אנחנו מאמינים שהילדים צריכים ליווי פרטני מגיל 0 עד כיתה א'. כרגע יש מענה לכמה אלפים בודדים, אבל למערכת החינוך מחזור שנתי של 100 אלף ילדים".

"לצערי, מגיעים רק למקרים שהמערכת נכשלה בהם, זה מה שמגיע לתודעה הציבורית", טוען אללוף. במשרד הרווחה לא מכחישים שהמערכת לא מסוגלת לאתר אוכלוסיות הנמצאות בסיכון, ופועלת רק בתגובה לאירועים לאחר שהם כבר מתרחשים.

300 אלף ילדים בסיכון

רק באחרונה, הובילה מחאת העובדים הסוציאליים על עומס בלתי-נסבל, להחלטה של משרד הרווחה להקצות 150 תקנים לעובדים סוציאליים נוספים השנה, כשבשנה הבאה צפויים להתווסף אליהם עוד 70.

"על העובדים הסוציאליים מוטל עומס אדיר, אי-אפשר ליצר פעילות יזומה לגבי מיליון וחצי ילדים", מסביר מנכ"ל משרד הרווחה, נחום איצקוביץ'. גורם במשרד מוסיף: "אנחנו בוודאי לא יוזמים. אנחנו לא יוצאים לגלות אנשים שהם לא בסדר ויש להם קשיים, אלא מחכים שהם יבואו אלינו. אין מספיק עובדים, סך הכל יש כ-5,000 עובדים סוציאליים בארץ. אז אנחנו לא עושים 'ריצ'ינג אאוט', אנחנו מגיבים. אנחנו מקבלים 30-40 אלף תלונות בשנה על ילדים בסיכון ובודקים את כולן. אם היו פי שניים עובדים סוציאליים, אפשר היה לעשות ריצ'ינג אאוט".

יש נקודות תורפה רבות בתקציב משרד הרווחה, העומד כיום על כ-4 מיליארד שקל. 25% ממנו מופנים לטיפול בילדים ובנוער בסיכון, ו-3% מופנים לטיפול במשפחות מצוקה. גורם במשרד מציין: "חסר לנו כסף כמעט בכל התחומים. אין כמעט תחום שבו אפשר לומר 'יש לנו מספיק כסף לטפל באנשים'. אין מספיק כוח אדם לטיפול בילדים בסיכון, טיפול פקידי סעד לחוק הנוער (עו"סים שמומחים בטיפול בנוער בסיכון, ד.ב.נ) לא מהיר מספיק בגלל מחסור בכוח אדם, יש רשימת המתנה של כ-500 בני נוער למקום פנוי במוסדות של חסות הנוער, מוסדות המיועדים לבני נוער שהגיעו למצבים קשים של פשיעה ולעתים גם זנות. יש כ-300 אלף ילדים בסיכון, ואנחנו מטפלים רק ב-100 אלף מהם. היה טוב לו ניתן היה למנוע באמצעות תוכנית מניעה את ההידרדרות שלהם".

עם זאת, מוסיף הגורם: "חוסר בכוח אדם אולי יאט טיפול בפנייה, אבל אם יש מסקנה שהילד בסיכון, אין מצב שבגלל חוסר תקציב לא יימצא פתרון. האחים של רוז כבר הוצאו מהבית למשפחות אומנה או לאימוץ. אם ההורים של רוז היו פונים לעזרה, היינו עוזרים להם מיד".

ד"ר קדמן מצדו אומר, כי הפיתוי לתקוף את הרשויות גדול עבורו, אבל במקרה הזה לדעתו, אסור להפנות את האצבע המאשימה לעבר רשויות הרווחה, אלא לעצמנו, לשכנים שחשדו ולא עשו דבר: "מערכת הרווחה אצלנו, היא במצב כל-כך קשה מבחינת העומסים, הלחצים וקוצר המשאבים, כך שלצפות שיוכלו לטפל במי שאינם מכירים, היא שאיפה מאוד יפה - אבל בלתי-ריאלית לחלוטין. לבי לבי לעובדים הסוציאליים, שעומדים בפני מצבים בלתי-אפשריים, ומוצגים לא אחת כחוטפי ילדים".

השאלה שמעלה קדמן, ביחס לילדה שתמונתה עוכרת השלווה כשהיא מחייכת בעיניים דומעות נצרבה כל-כך בתודעה - היא מה קורה לחברה הישראלית בשנים האחרונות. "תמיד התגאינו, שההבדל בינינו לבין אמריקה הוא ששם אדם נופל ברחוב ומדלגים מעליו, כשפה עשרה אנשים קופצים לעזור. האם הגענו למצב שבו הרשתות החברתיות שלנו קרסו? האם האידיאולוגיה הכלכלית לא זחלה גם לאידיאולוגיה חברתית, של מה אכפת לי מהשני ולמה אני צריך להתערב, כל אחד עם הבעיות שלו, ולמה לדווח? גם אם שירותי הרווחה לא הכירו את המשפחה, המשפחה הזאת חיה בארץ, גרה בשני מקומות ישוב, היו לה שכנים, היה לה קשר קהילתי, עם חברים של הילדים, איך ילדה בישראל יכולה להיעלם למשך חודשים? תמיד חשבתי שישראל היא לא ארה"ב ולא אוסטריה. שלא יכולים לקרות פה דברים נוראים בלי שידעו. בעקבות המקרה האחרון קצת התערערתי, כנראה שהפכנו להיות כמו כל מקום אחר, שבו ילד יכול להיעלם מעל פני האדמה". *

ילדים בסיכון

38 אלף דיווחים בשנה על התעללות בילדים בישראל

12 אלף פניות קיבל משרד הרווחה ב-2007, רק מאזור ת"א, על ילדים שנפגעו

5-6 ילדים נרצחים בישראל מדי שנה על-ידי בני משפחותיהם

220 ילדים הוציא משרד הרווחה ממשפחותיהם ב-2007, על-ידי "צווים לקלט חירום"

190 ילדים הוצאו ממשפחותיהם בצווי חירום במחצית הראשונה של 2008

מקור: משרד הרווחה והמועצה לשלום הילד