המילה אוטוריטה באה מהמונח הלועזי אוטוריטי, שמקורו במילים סמכות וסופר. ולא בכדי. סופר הוא מי שממציא את האמת, זה שנוהגים לצטט. המושג סמכות בא ממקום של ידע, כוח והתייצבות מול העולם עם האמת הפנימית. אנחנו מחפשים אוטוריטות כל הזמן, בכל תחום, מתוך צורך בסמכויות שישמשו לנו סמן ימני בכאוס הקיומי.
הוותיקות והשמרניות ביותר הן האוטוריטות האקדמיות, דמויות שנתמכות על פרסומים מחקריים, מבוססות היטב בעולם האקדמי הבינלאומי ומקבלות ממנו גיבוי. לרוב מדובר בפרופסורים ידועי שם, מבוגרים ובעלי ניסיון, כמו ישעיהו לייבוביץ' ז"ל, אסא כשר, רות גביזון ואיתמר רבינוביץ'. הם ייעצו לקברניטי המדינה, יתראיינו בתוכניות אקטואליה על תחום התמחותם ויקבלו הרבה כבוד.
"אוטוריטות של ניסיון", מסבירה שרה ארבל, מאמנת למובילות חברתית ועסקית, ובעלת תואר מקואץ' יוניברסיטי בארה"ב, "הם אנשים שנוגעים חלקית בתחום המחקרי, אבל הניסיון שצברו במשך שנים - ומדובר בלא מעט שנות חיים - הושקע בתחום ספציפי, בכל הזוויות שלו ובאופן חוזר על עצמו, שהביא אותם לאותה מסקנה. קחי לדוגמה את שמעון פרס, שהיה בפוליטיקה מכל הכיוונים שלה, קואליציה, אופוזיציה, ח"כ, שר וראש ממשלה, או את אלי הורביץ, שהתמחה בתחום התרופות, והפך את 'טבע' למוסד שהוביל תעשייה שלמה.
"דוגמאות נוספות הם עומרי פדן, שהפך לאוטוריטה בתחום המזון המהיר בזכות רשת מקדולנדס, ואפי ארזי, אוטוריטה בתחום ההיי טק, שנכנס לדפוס ולצבע לא רק כיזם, אלא גם כממציא. הוא זה שהקים את סאייטקס, והפך אותה לספינת הדגל הישראלית.
פדן, ארזי, פרס והורביץ, כמו כל אוטוריטה, היו חייבים לצאת לאור, להתעמת ולהתאמת עם הסביבה, כדי שסמכותם תקבל תוקף. מה שמביא אותנו לסוג השלישי, והמתעתע ביותר: האוטוריטה התקשורתית. זוהי אוטוריטה נבובה, חסרת תוכן אמיתי, שארבל מכנה אותה "מזעזעת".
"היא מקבלת את התוקף שלה לא בגלל ידע או ניסיון, אלא על היכולת להצטלם ולעבור מסך", מסבירה ארבל. "בפועל, תוך כדי הריצה על 'מסלול ההופעה הציבורית', האדם נטול הניסיון מקבל אותו מהחשיפה והביקוש שנוצר ממנה. האוטוריטות התקשורתיות הן וירטואליות, ומי שצופה בהן יוצק אליהן תוכן שהוא חושב שיש להן. קחי למשל את אודטה דנין, 'הבלעבוסטע המושלמת'. הקהל יצק לדמות שלה את הציפיות שלו. בעל יכול להגיד לאשתו, למה לא תהיי כמו אודטה? תבשלי, תנקי טוב, תהיי יפה?".
גם קרייני חדשות, שכל תפקידם הוא לקרוא את הטקסט מהטלפרומטר, ומדי פעם לערוך ראיונות מוכנים היטב מראש באולפן, הופכים מעצם ישיבתם שם לאוטוריטות עיתונאיות, למרות שלא יצאו לשטח. חיים יבין הפך ל"מר חדשות" עוד לפני שהתחיל לצלם סרטים דוקומנטריים, רק מעצם הופעתו במהדורת החדשות היחידה על המסך, ולמיקי חיימוביץ' משולמים סכומים גבוהים מאלה שמקבלים כתבי שטח, סמכויות עיתונאיות עם קבלות, כי הפכה לסוג של "אוטוריטה תקשורתית".
ארבל: "מי שרוצה להיות אוטוריטה צריך להיות כמו מיכלאנג'לו, שהכה והכה והכה בסלע, עד שגילה את הפסל. אל תקפץ בין תחומים. תמצא את המקום שבו אתה מרגיש את התשוקה האמיתית ללמוד. למד, חזור והתנסה עד שתוכל לדבר את העשייה שלך באופן חופשי ובלי מאמץ, באופן שלא יערער לרגע את מעמדך. ברגע שתפסיק לדקלם, אלא יתחילו לצטט אותך, תדע שהפכת לאוטוריטה.
"השלב השני הוא יציאה החוצה ובדיקת תחום ההתמחות שלך מול המציאות החיצונית, תוך עימות עם אלה שסותרים את מה שאתה מאמין בו. את זה תעשה אחרי שכבר ניגשת אל החומר מעוד זוויות וסתרת את עצמך מול עצמך, בלי שהשארת משהו פתוח - מה שיביא אותך ליכולת לגונן על התמחותך בכל דרך.
"קח בחשבון שבעולם הגלובלי, עם אוטוסטרדת המידע באינטרנט, אין היום אוטוריטה אחת בכל תחום, כיוון שאין לנו בעלות על הידע. הסוד הגדול הוא להתבסס על הניסיון האישי שצברנו עם הידע, ועל האישיות שמפגינה אותו והאופן שהוא מובא בפני העולם. כי לא חשובה התערובת, אלא התרכובת האישית".
שירי גולדשטיין ))
הטכנולוגיה: האוטוריטה החדשה
הסוציולוג עוז אלמוג מאמין בהיחלשות האוטוריטות
המסע לחיפוש מאפייני האוטוריטות מוביל גם לאלה הסבורים כי יש להספידן, וכי המחליף, או ליתר דיוק המחליפה, כבר כאן. "הטכנולוגיה הופכת בהדרגה להיות בת סמכא", אומר הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג. "פעם האדם היה אוגר את הידע, היום מחליפות את זה טכנולוגיות מידע - הידע מתבזר. פעם מי שכתב את האנציקלופדיות היו הפרופסורים הכי בכירים, היום וויקיפדיה נכתבת על ידי העם. למומחים יש תחליף, וזה מחליש את סמל הסטטוס שלהם".
אלמוג מסביר, כי ההשלכה המיידית של הפיכתנו לחברה רב קולית, שבה רשות הדיבור נתונה לכולם, היא ריבוי בני הסמכא: "אוהד צבעוני הופך לפרשן ספורט ידען, ומבקר התיאטרון שפעם היה חורץ גורלות כבר לא כזה חשוב. גם שומרי השערים שפעם היינו חייבים לעבור דרכם, כמו מומחה בחברת תקליטים, אינם תחנת חובה בדרך בשוק הקפיטליסטי שבו אנו פועלים. היום אנשים יכולים לייצר את התוצרים שלהם בעצמם. כבר לא חייבים את החותמת של בר הסמכא בשביל להוציא תקליט או ספר".
בין אם המומחים הולכים ומתרבים עד שהשפעתם נחלשת, ובין אם הטכנולוגיה היא בת הסמכא החדשה, נראה שדבר לא יחליף את הצורך לסמכות ידע אנושי ובלתי אמצעי, שתשרה עלינו תחושת ביטחון. עם זאת, אנשים לא מוכנים לקבל סמכות באופן שרירותי, כפי שמסבירה אנאבלה שקד, מנהלת בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר. בין אם מדובר בהורים או במנהלים, מי שרוצה למצוא את עצמו בעמדת סמכות צריך לפתח רבדים שיהפכו אותו לאדם שנושאים אליו עיניים ופונים אליו.
שקד מצביעה על ארבעה יסודות חיוניים שמבססים סמכות אישית ומקצועית: מנהיגות מונחית ערכים אישיים וחזון, משמעת עצמית, יושרה (אינטגריטי) ותחושה חברתית. "סמכות לא ניתנת על מנת לשלוט באנשים אחרים, אלא על מנת להיטיב לשרת אותם. מי שמשתמש בכוח על מנת לקדם את עצמו, ירד מהר מאוד מעמדת הסמכות. דוגמא טובה לכך הם המנהיגים הפוליטיים שלנו". כלומר, כריזמה בלי הגינות וחברתיות, תתגלה כריקה מתוכן.
ד"ר רונית בוגלר, חוקרת בתחום המנהיגות מהאוניברסיטה הפתוחה, מזכירה את הגישה של רוברט שטרנבג, הטוענת לסינתזה שבין חוכמה, יצירתיות ואינטליגנציה. לתפיסתו, מנהיג יעיל ובר סמכא זקוק ליצירתיות כדי להעלות רעיונות פורצי דרך, ולאינטליגנציה אקדמית, כדי להעריך האם הם יעילים. בנוסף הוא זקוק לאינטליגנציה פרקטית כדי ליישם את הרעיונות ולשכנע אחרים בדבר כדאיותם, ולחוכמה כדי לוודא שהפעולות אכן יבטיחו את טובת הכלל.
משה גורלי))
האוטוריטה שקרסה
אוטוריטות, כמו פרות קדושות, נשחטו כאן בזו אחר זו. הפוליטיקה, הבנקים, הצבא, השב"כ, המוסד. ועכשיו המשפט
אחרי עידן אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון קרסה האוטוריטה המשפטית בישראל. אולי טוב שקרסה, ואולי לא, אבל כדאי לשים לב לתהליך. אחרי בן גוריון קרסה האוטוריטה הפוליטית. אחרי מלחמת יום כיפור קרס צה"ל כאוטוריטת על בחברה הישראלית. אוטוריטות, כמו פרות קדושות, נשחטו כאן בזו אחר זו. הפוליטיקה, ההסתדרות, הבנקים, הרבנות, הצבא, השב"כ, המוסד. ועכשיו המשפט.
הדמיון הבולט הוא דווקא בין ברק לבן גוריון. בדרכם השונה, הם הגדילו את תפיסת התפקיד לממדי ענק טוטליטריים. האוטוריטה, הכוח, הגובה שאליו המריאו, הנביטו את זרעי המהפכה שכנגד. המשפט אחרי ברק נראה כמו הפוליטיקה אחרי בן גוריון. לטוב ולרע, ועוד נגיע לזה.
בתקופת ברק התבטלו בפניו הקודקודים המשפטיים הנוספים - שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה - שאמורים היו לספק איזונים מקצועיים, ביצועיים ואינטלקטואליים. תמיד היה ברור מי הסמכות העליונה, מי המבוגר האחראי, מי באמת מנהל את העניינים. מינויים, מלגות, פרסים, כיבודים, חקיקה, הכול עבר ונחתם בלשכת הנשיא.
ההגמוניה המשפטית שרוכזה בידי ברק והאליטה המקורבת (המפא"י שלו...) הופרטה והתפזרה. את הכאוס הפוסט ברקי ניתן לייחס גם לתאונה פרסונלית: השר דניאל פרידמן בא לנקום בנשיאה דורית ביניש, שהשפילה את ידידתו נילי כהן. זה אולי נכון, אבל מתעלם ממהפכת הנגד האידיאולוגית שמבקשת לצמצם את האקטיביזם של הכול שפיט; וגם מתעלם מכך שלראשונה יש לנו שר משפטים שיוקרתו המקצועית אינה נופלת מזו של נשיאת העליון, ושעושה שימוש לגיטימי בסמכותו כדי להתניע רפורמות, חלקן אפילו הגיוניות.
ומי שתולה את הפיצוצים האלה רק על יצרים ונקמות, לא יכול להלין. בסופו של יום המשטר הברקי נפל על חרבו הוא. בין היתר, בגלל שהיה מבוסס על נפוטיזם, מוסר כפול ופסילת אג'נדות שאינן מתיישרות עמו. למנגנון הבלימה בוועדה לבחירת שופטים נוספו מנגנוני בלימה בפרקליטות ובמשטרה, שדאגו לסלק איומים פוטנציאליים על השלטון המשפטי.
ואכן, כמו מול השר, קרסה גם האוטוריטה שנבנתה על הסינרגיה הפסולה עם התביעה הכללית. היועץ מני מזוז, עם כניסתו לתפקיד, יצא חוצץ נגד משטר עדנה ארבל בפרקליטות, שהיה קשור בטבורו לבית המשפט העליון. אין ספק שהאוטוריטה של ברק תחזקה את המערכת, חיסנה מביקורת וקיבעה אותה כמגן האולטימטיבי של הדמוקרטיה. הסתלקות האוטוריטה הזו גרמה לטלטלה. מול שר המשפטים, מול היועץ המשפטי וגם מול מעגלי ביקורת רדומים, שהחלו להתעורר באקדמיה, בתקשורת, בקרב עורכי הדין.
והשורה התחתונה שאליה הגענו כמובטח: החלק החיובי הוא בניעור אמיתי של השיח, במאמץ לבחינת הגבולות של המשפט מול המערכות הציבוריות והשלטוניות האחרות. החלק השלילי, המסוכן, הוא בטרמפ שתופסים על המהלך הזה מושחתים ואינטרסנטים, שכל מטרתם להיפטר מאימת שלטון החוק. שלטון החוק האמיתי, לא המתחזה ככזה רק כדי לשמר בכל מחיר את הרודנות המשפטית המסורתית.
הכותב הוא מנהל המחלקה לתקשורת משפטית ב"ארד תקשורת"
כתבות
ני"ע
