ויזה קל

אף שאני עטוי במיטב מחלצותיי, יחסית לקהל הגודש את המיתוס סלבריישן הול בבית אסיה אני נראה מוזנח ומשלומפר, וזה כבר עושה לי טוב: סימן שהגעתי לאירוע של רוסים. מה האירוע? בוריס שפיגל, סנאטור בפרלמנט הרוסי, היהודי מספר אחת ברוסיה היום, יש הטוענים, מקורב לפוטין ולנשיא הקונגרס העולמי של יהודים דוברי רוסית, הגיע לארץ ועורך קבלת פנים לכבוד מינויו לנשיא קרן היסוד ברוסיה. עוד סיבה לאירוע: ביטול הוויזות בין ישראל לרוסיה. שפיגל, הבעלים של חברת "ביוטק", הנחשב למלך ענף התרופות ברוסיה, הוא לא אוליגרך, אלא יותר מיניגרך. הונו מוערך במאות מיליוני דולרים בסך-הכול.

הכול אלגנט. אני מבחין בחברי הכנסת סופה לנדבר, מרינה סולודקין וליאון ליטינצקי. כמוני, יכול להיות ששאלתם "מי?" ובכן, ליטינצקי החליף את דני יתום. הוא גבוה ומטופח בתספורת ביל קלינטון. הנה אלכסנדר קריוקוב, ראש המרכז לתרבות ולמדע של רוסיה בישראל. לפני כשנתיים סירב השב"כ להכניס אותו ארצה בטענה שהלה מרגל רוסי. בעיתונים נכתב על קריוקוב שהוא בקי בתרבות הישראלית ומצטט חופשי מ"גבעת חלפון". אנחנו לוחצים ידיים. הנה ח"כ לשעבר גינאדי ריגר, המנהל בישראל של הקונגרס העולמי של יהודים דוברי רוסית נראה כמו גרסה שדופה של סלמאן רושדי. הנה מיכאל ברוצקי, שהיה קונסול בשגרירות ישראל ברוסיה.

אנחנו שותים יין לבן שלא היה מזיק לו להיות טיפה יותר קר, ומנשנשים פינגר פוד טופ קווליטי. אני לוחץ ידיים עם עמי מהל, מנהל מחלקת קהילות יהודיות במשרד החוץ. עם הדיפלומט אבי פזנר, שהיה שגרירנו בצרפת, באיטליה, במלטה ובאלבניה, והיום מכהן כיו"ר העולמי של קרן היסוד. חבר הכנסת זאב אלקין (קדימה) גם פה, אומרים לי. באתר הכנסת אני קורא שכבודו, שנלחם כארי למען ניצחון מופז בפריימריז, צעיר ממני.

במקום שוררת אווירה של כוח וכסף שקט, בדיוק כמו שאני אוהב. אני פוגש את ידידי ליאוניד בלוצרקובסקי, עורך "נובוסטי". לפני כשנתיים נסענו יחד במשלחת עיתונאים לגיאורגיה. הייתי רוצה לומר שמאז נקשרו נפשותינו, אבל זה יהיה שקר.

בפנים מתנהלת מסיבת עיתונאים לתקשורת הרוסית. אני נכנס להציץ. בוריס שפיגל נמצא שם. הוא גבר גדל מידות, בואו נגיד את זה ככה. בן 55. אני יוצא, לוחץ ידיים עם בני בריסקין, שהיה יועץ לנתניהו. מראים לי גם את אנטולי יורקוב, האיש מספר שתיים בשגרירות רוסיה בישראל.

כולם מעשנים סיגריות בטירוף. זה אחד מהדברים שאני אוהב אצל האחים הרוסים: תמיד יש אווירה של קשירת קשר. הם לא סתם מדברים, הם מתגודדים; יושבים או עומדים במעגל, ראשיהם כפופים כלפי המרכז, והם מעשנים כאילו אין מחר.

יש רק אדם אחד שלבוש פחות אלגנטי ממני. זהו מיכאל גלבוע, העורך הראשי של רק"ע (קול ישראל ברוסית), בג'ינס ובחולצת טריקו. הוא פופולרי בקרב הבנות. עורכים בינינו הכרה, ואני שמח לדווח שפגשתי אחלה גבר.

קוראים לנו להיכנס פנימה. סדרנית מגישה לי פתק עם מקום הישיבה: שולחן מספר 1. זה מחמיא לי. בכל זאת, לשבת על שולחנו של האיש הגדול בעצמו, במה זכיתי? בכניסה מתברר שזה פשוט השולחן הכי קרוב לדלת. לפחות אני יושב ליד גלבוע.

על השולחן סלמון, רוסטביף ופוקצ'ות. נכנס חבר הכנסת אמנון כהן מש"ס, מלווה באשתו. חברי הכנסת של ש"ס תמיד ידעו להתלבש, וזה הזמן לגשת לבר.

חרטא דיפלומטית

אחרי המנה הראשונה נואם שפיגל. גלבוע מתרגם לי, וזה הולך בערך כך: ביטול הוויזות בין ישראל ורוסיה זה אירוע חשוב שישפיע על כלכלת שתי המדינות. בישראל כבר צריך לבנות מלונות חדשים. בישיבת נשיאות הקונגרס דנו בתוכניות והחליטו להתמקד בבעיות של הדור הצעיר, הפנסיונרים והחיילים הבודדים. הוא מברך את חברי הכנסת שהגיעו, חברי "המועדון הפרלמנטרי", שזו בעצם שדולה, מקווה שהודות לארגון השפה הרוסית תחיה ותתפתח בישראל. הוא מברך את כולם בשנה טובה.

ריגר מדבר. זה לא נשמע לי מספיק חשוב בשביל לבקש תרגום. אחריו אבי פזנר דופק נאום שקצת קשה למקם אותו בין המתלקק למתרפס: תודה לך ידידי היקר שפיגל שהזמנת אותי ואת חבריי מקרן היסוד. פזנר מספר שהציע לשפיגל לעמוד בראש הארגון ברוסיה, והוא "שמח לבשר" ששפיגל הודיע שהוא "שוקל בחיוב". בוריס ידידי, הוא אומר, אנו מודים לך שאתה שוקל לקחת את הכבוד הזה, והיינו רוצים להעניק לך תעודה מיוחדת.

שפיגל קם, וגם אני. הוא הולך לקבל תעודה, אני הולך לחדש את הוודקה-טוניק. על הבר אני שואל מה זה החרטא הזה, הרי האיש כבר הסכים, אבל תוך כדי שאני שואל אני מצטער. בסך-הכול זה דיבור דיפלומטי. אם יפני היה מדבר ככה זה היה נשמע יפה. חוץ מזה, מקורותיי מסבירים שפוטין עדיין לא נתן את האו-קיי הסופי, בשביל זה הניסוח הזהיר.

פינו את המנה הראשונה. ח"כ ליטינצקי נואם נאום מרגש. סתם. נאום משעמם. אחריו נושאת ח"כ לנדבר נאום חוצב להבות. סתם. נאום משעמם. מה שהיא לובשת מוזר מאוד, מעין הומאז' לרשתות ההסוואה לטנקים ממלחמת העולם הראשונה. כל הנואמים מדברים ישר לשפיגל, מודים לו, משבחים את לבו הרחב, את יכולותיו הרבות, את מידותיו הטובות וכך הלאה. אחריה נואם בריסקין, שמוסר ד"ש מנתניהו.

הכול חרטא, אומר מיכאל גלבוע, אבל מסביר ששפיגל אכן הצליח איפה שאחרים נכשלו: לאחד את הרוסים. ח"כ כהן עולה לנאום גם הוא. אני לוקח עוד וודקה-טוניק. האקשן עובר החוצה, ואני איתו. אבל מה לעשות ואני לא רוסי. כולם מתגודדים, ואני נשאר לבד בצד. ח"כ כהן יוצא גם הוא, ואנחנו חוטפים שיחה קצרה. הוא אדם חם ולבבי, אומר כהן על שפיגל, פטריוט של ממש, אוהב ישראל אמיתי.

אני מעריך את רצונם של רוסים עשירים לעלות לבמה המרכזית של הציבוריות הישראלית. אחרי שישים שנה של פילנתרופיות אמריקאית ואירופית, עכשיו הם מרגישים שתורם. קצת מצחיק שכל אוליגרך ומיניגרך מקים לו קונגרס או פדרציה (ללבייב יש, גם לגאידמק) ועומד בראשה, אבל אם זה מה שעושה להם את זה.

אני עומד על הבר ומשקיף על האיש. יש לו שני עוזרים, אחד לימי חול ואחד לסופי שבוע (בחיי). מדי פעם מגישים לו סלולרי, והוא מקשיב לנאמר מהצד השני. הוא היה רוצה שתהיה פה אישיות בכירה יותר מדרג הלבני/ביבי, אבל זה מה יש. עוד וודקה-טוניק והאירוע תם. האיש עולה לג'יפ מפואר. אני עולה על האופניים.**

drorfo@gmail.com