עברי לידר | זמר

רעיה, אמו של עברי לידר, 34, זמר ויוצר, מלחין פסי קול לקולנוע ("יוסי וג'אגר", "הבועה"), ומפיק מוזיקלי (שרון חזיז, ריטה), דחפה אותו לנגן על פסנתר מגיל חמש ולא הניחה לו להרים ידיים גם כשנמאס לו. לדבקות שלה, שהביאה אותו להתמקצעות בנגינה הייתה סיבה. רק לאחרונה הבינה, שהרצון שלה שילמד פסנתר, קשור לאותו פסנתר שהציל אותה כילדה ממוות במחנה הריכוז, כשהעמידה פנים שהיא יודעת לנגן עליו.

"אני דור שני לשואה", מחייך לידר כשאני מנסה להבין מה דוחף אותו לעשות כל כך הרבה דברים במקביל, כאילו הזמן דוחק בו, "אז חרדה קיומית יש הרבה".

וכסף?

"אני משתדל לאגור, את יודעת. בתור מי שלא גדל בבית עם כסף, הוא נראה לי כמו אמצעי לביטחון, אבל יש לי דואליות איתו. כשאתה מצליח זה מתבטא בכסף, שלא ממש מספיק לטעמי, והוא עושה 'אפ גרייד' לחיים שלך, ומצד שני הוא יכול להיות מסוכן".

למה מסוכן?

"בגלל החשיבות שלו בחיים המודרניים. לפעמים אפשר לתלות בו, פסיכולוגית, תקוות ואחריות שהוא קשור אליהן באופן עקיף. זו דואליות, של עד כמה אתה עובד כדי לעשות כסף ומה אתה לא עושה בשבילו".

איפה עובר הקו האדום שלך?

"עד היום לא חציתי אותו, במובן של לעשות משהו שאני לא מתחבר אליו, גם אם משלמים על זה הרבה כסף. אפילו כשעשיתי פרסומת לפלאפון, הקפדנו שהיא תנבע ממוזיקה ותכוון לעולם תוכן ולא למכשיר".

החלום שלך היה לכתוב מוזיקה לקולנוע.

"וכדי להגשים אותו רציתי ללמוד באוניברסיטה. להורים שלי לא היה כסף, אז החלטתי להישאר בארץ ולעבוד. הייתי סאונד מן ב'פאנץ' ליין' והופעתי כקלידן עם זמר בבר מצוות של דתיים".

התפרנסת יפה?

"מספיק לבן 19-20. ניסיתי לארגן סכום של כסף והתחלתי לשיר חומרים שלי במועדון בתל אביב. מגיל 12 היה לי אולפן שלי. כל הזמן הגדלתי ושכללתי אותו, והכנתי בו סקיצות ששלחתי לחברות תקליטים".

עד שבהליקון הציעו לך חוזה לחמישה תקליטים.

"התגשמות של חלום. ולמרות השמחה, התוכן של החוזה עניין אותי ושאלתי שאלות".

אבל לא התייעצת על עורך דין.

"כלכלית לא יכולתי להתמודד עם עורך דין, שנשמע לי גדול, מפחיד ויקר. חתמתי על החוזה בתחנת אוטובוס ברמת השרון".

ומתי התפכחת?

"כשהתחלתי להצליח ולהבין מה קורה. הבעיות בחוזה עם חברות תקליטים לא קורות בתקליט הראשון והשני. הוגן שהחברה שלקחה סיכון והשקיעה הרבה כסף תהיה מתוגמלת כמו שצריך, זה ביזנס".

מוזיקלית תמיד היית המוביל.

"אני אוהב לשתף פעולה עם אחרים ואת התקליט הראשון והשני עשיתי עם יועד נבו. אבל כן, אני מאוד מעורב בכל הדברים האמנותיים, מהמוזיקה, דרך עיצוב העטיפה ועד לבחירת הפונטים".

המעורבות שלך ממשיכה בשיווק של התקליט?

"בטח, כי אני עומד מאחורי המוצר ואני גאה בו ורוצה שיגיע לכמה שיותר אנשים. אני אוהב לעבוד קשה".

עם מי אתה מתייעץ?

"עם המנהלת האישית שלי, רוני ארדיטי, עם שרי היח"צנית ועם כמה אנשים קרובים, ביניהם אימא שלי, אמנית בפני עצמה, שעד לפני חצי שנה עיצבה את התלבשות של 'בת שבע'".

אחרי כל תקליט חדש בא מופע חדש, כמו זה שהעלית לראשונה בשבוע שעבר.

"זה הדבר שאנחנו הכי אוהבים לעשות. העבודה עליו מתחילה לפני שהתקליט יוצא".

אתה קובע את הקונספט.

"אני מכתיב אותו ומשתדל שכל מופע יהיה יצירה חדשה, שבה גם החומרים הישנים מוגשים אחרת".

אתה משקיע כסף במופע.

"אני שותף עם 'פיסטוק', המשרד של רוני".

אז אתה יודע מה התקציב וכמה הרווחתם.

"יש לי יחסים דואליים עם זה. יש רגע מסוים בשלב היצירה של המופע, שאני צריך להפסיק לחשוב על התפקיד וכאן, חלוקת התפקידים חשובה. זה כמו מנכ"ל 'פריק קונטרול' ואחד שיודע להאציל סמכויות. אני חייב להיות מרוכז במה שאני יודע לעשות הכי טוב".

אתה סופר שורות מהבמה?

"לא ואני אף פעם לא מתקשר לפני לבדוק כמה מכרנו. כמה ימים אחרי אני בודק מה המצב".

וחולם על אולפן מתקדם משלך, עסק יקר מאוד.

"לא בשביל ביזנס, אלא כדי ליצור בלי להיות תלוי בלוחות זמנים ותקציב. אבל אין לי דירה, ככה שאין לי עוד מספיק כסף. אולי עם משקיע".

משקיע שהיה עוזר לך גם לפרוץ לחו"ל.

"למימון יש כל מיני מודלים, והוא לגיטימי כל עוד האמנות נשארת נקייה". *