יד ראשונה מתעשיין

ארבעים שנה חלפו מאז, אבל כשאפרים אילין חוזר לרגע שבו נאלץ לסגור את מפעל המכוניות שלו, הוא אינו מצליח לעצור את דמעותיו. "משרד התחבורה לא נתן לי לייצר שום אוטו, ומצד שני לא יכולתי לפטר עובדים", משחזר מי שנחשב לאבי תעשיית הרכב בישראל. "היו לי הזמנות, ולא נתנו למכוניות לצאת מהמפעל. קראו לי לוועדת העבודה בכנסת, ושם התמוטטתי. 'אין לי ממה לשלם משכורות, אין לי כסף. רוצים לחנוק אותי? שאפשוט רגל?' את המילים הבאות הוא אומר חרש ולאט, מבעד לדמעות, כמו מתפלא ששרד את הרגע. "הלכתי לדיסנצ'יק ממעריב (אז עורך העיתון, ד' ש'), ישבתי אצלו ארבע שעות. 'רוצים להרוג אותי חי. אני רוצה להקליט הכול ואז לתת לעצמי כדור בראש. כשאמות, תגלה הכול', אמרתי לו".

אף שניתן רק להתפלא מצליליתו, חדות מחשבתו ונמרצותו של אילין בגילו המתקדם, עוד מעט 97, התעשיין האגדי לא מתכחש לשעון הביולוגי המתקתק. "אני חי על זמן שאול", הוא מחייך. בסוף החודש הוא ייצא מביתו שבאזורי חן, נסמך על שני סוכני-ביתו, לפתיחת תערוכת "אמנות בבית, הבית כאמנות" במוזיאון תל אביב. בתערוכה יוצג אוסף עבודות "אמנות שימושית" יקרות ערך שאילין תרם למוזיאון, ובאירוע הוא גם מתכוון לשאת דברים: "ההופעה הפומבית האחרונה שלי".

תחושת הקץ הזאת גורמת לו לפנות לדור שלא ידע, לדבריו, ולפתוח תיבת פנדורה. חובט באגרופיו על המסמכים ששני סייעניו חוזרים ומביאים במיומנות של שוליות קוסם, אילין מבקש להילחם נגד ההיסטוריה שלא רשמה אותו נכונה בין דפיה. הוא פוקד עליי לצפות בקטע המצולם מיום הולדתו ה-95, כשמפקד האקסודוס יוסי הראל, כשנה לפני מותו, שב ומספר כיצד היה זה אילין, הוא ולא אחר, שהביא ארצה באונייה "'נורה" את הנשק הצ'כי, המקלעים, הרובים והכדורים, שנשלחו ללוחמי מבצע נחשון והכריעו את המערכה על ירושלים.

הוא שב ומציג פיסה מעדותו של אלוף חיל הים המיתולוגי, יוחאי בן-נון, המספר איך רכש אילין את "סירות יוחאי" שהביאו להטבעת "המלך פארוק", אוניית הדגל של הצי המצרי, ובהמשך אף גייס והביא ארצה קצין איטלקי שהכשיר את היחידה שתיקרא לימים שייטת 13.

והוא מציין את קשריו, שהם-הם שפילסו את דרכה של ישראל ללב הממשל הצרפתי, למימוש עסקות הנשק ולמיסוד יחסי ל'אמור טוז'ור בין שתי המדינות.

הסיפורים ממשיכים וזורמים, ואיך שלא מציגים את זה, פועלו של אילין אכן מדהים, שלא לומר מסחרר. ואף שמדי פעם שב מישהו ומנסה לתת לו את הקרדיט הראוי, חוזרים השכחה והסדר הישן ומכסים על הכול.

אתה יכול להבין מדוע לא קיבלת את פרס ישראל?

"עזוב, עזוב. הפרס הזה ניתן על מפעל חיים לאדם שתרם לעלייה, לקליטה, לביטחון, לכלכלה ולתרבות, אבל הפך לעסק. אחרי שנתנו להתאחדות התעשיינים ולתזמורת האנדלוסית ולג'וינט, צריך רק לתת ללוטו ולטוטו. השנה ביקשתי שלא יציגו אותי יותר. מספיק. הפרס הזה נהפך לחנות מכולת, אין לי שם מקום".

התשובה האמיתית נעוצה ככל הנראה בכך שבשנים הקובעות אילין היה בצד "הלא נכון", כאיש המפלגה הרוויזיוניסטית, שגם בקרב אנשי האצ"ל היו שנטרו לו. כמו גם בשנותיו כתעשיין שהביאו לו, לצד ההצלחות, אויבים ומרורים. ואף שאפילו אנשים מהמחנה הנגדי - כמו איש הפלמ"ח וההיסטוריון הצבאי ד"ר מאיר פעיל, ח"כ פרופ' אבישי ברוורמן וההיסטוריון טוביה פרילינג - מציעים את אילין זה שנים כמועמד לקבלת פרס ישראל למפעל חיים, דבר לא קרה. וכנראה כבר לא יקרה.

הגלגלים של בן-גוריון

אילין נולד ב-1912 למשפחת תעשיינים ציונית, בחרקוב, בירת אוקראינה. כשהיה בן 12 עלתה המשפחה לארץ והשתקעה בנס ציונה, ואביו היה לפרדסן. אפרים אוהב המוזיקה ניגן בקרן יער, ואף הספיק להופיע, יחד עם תזמורת הגימנסיה שלו, בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים, 1925. אז הוא החל גם את פעולתו בתנועת בית"ר. מאוחר יותר השלים לימודי כלכלה באוניברסיטת ליאז' הנחשבת בבלגיה, שימש יו"ר המפלגה הרוויזיוניסטית בעיר, והרבה להיפגש עם ראש התנועה זאב ז'בוטינסקי. ב-1938 היה לחבר בגרעין המייסד של האצ"ל.

את הונו הראשוני עשה אילין מכותנה. "הייתי האדם הראשון בעולם שעלה על הרעיון לקנות כותנה גולמית במצרים ולשלוח אותה לאיטליה", הוא מספר. "אילו כתבו את ההיסטוריה של מי הניע את גלגלי תעשיית הטקסטיל באיטליה אחרי המלחמה, אני הייתי האיש. איך האיטלקים לא חשבו על זה? לא היה להם כסף, לא היה שער מטבע, לא היו אוניות. בזמן המלחמה נפצעתי בתאונה, והתחלתי למכור חולצות ושורטס לחיילים האוסטרלים. בתוך כמה חודשים כבר עבדו בשבילי 400 חייטים, הפכתי לקונטרקטור של הצבא, קיבלתי הזמנות לכל עובדי הרכבות, מכאן ועד קנטרה. כשנסעתי לקהיר ראיתי במדבר קילומטרים של מחסני כותנה. הם היו תקועים איתה, כי לא היו אוניות. ידעתי שבאיטליה יש תעשיית טקסטיל גדולה, אך ללא חומרי גלם. רקמתי עסקה בין מצרים, איטליה וארץ ישראל, של חומר גלם תמורת עיבודו".

בתום שנתיים החזיק אילין ביותר ממיליון דולר, סכום עתק במונחים של הימים ההם. את כל הסכום מסר לשליחים מארץ ישראל, שירכשו את משלוח הנשק הצ'כי, שישפיע על גורל מלחמת העצמאות. את הקרדיט לקחו אחרים, ואילין חזר לעשות עסקים בינלאומיים.

כיצד הגעת לתעשיית הרכב?

"הייתי אדם עשיר בממדים שבארץ לא ידעו בכלל. עם קום המדינה ויצמן קיבל הלוואה ראשונה של מאה מיליון דולר מטרומן, SOS, כי עמדו אוניות כאן עם חיטה ולא היה כסף לשלם עבורן. הממשלה החליטה להקדיש 40% מהכסף לרכבים. פורד הריח כסף והודיע שיבנה מפעל הרכבה. ארצות ערב רצו לדטרויט: 'אם לא תבטל, נחרים אותכם'. ממשלת ישראל ראתה בזה לא רק מפעל שייתן תעסוקה אלא גם עניין פוליטי, היות שאם העולם ישמע שפורד ברח בגלל החרם, אף אחד לא ישקיע גרוש בארץ.

"הם חיפשו מישהו במקומו, ובכל מחיר. אף אחד לא רצה. אני הייתי אז סוכן של פיאט בישראל. שאלו אותי, אולי פיאט תסכים? נסעתי לאיטליה. כעבור שבועיים קיבלתי תשובה שלילית. למה? כי זה יגדיל את הפוטנציאל הביטחוני של ישראל. יצאתם מדעתכם? 'טופולינו' (מכונית זעירה של פיאט משנות הארבעים. ד'ש') ביטחוני? לא, אמרו לי, אמבולנסים. באופן מקרי צלצל אליי ידידי הלורד זיו, ושאל אם אני מעוניין להקים מפעל הרכבה. הוא הכיר את היקמן פרייס, אחד המנהלים בקונצרן קייזר-פרייזר, שהיה בדרך ליוון. 'אני שולח אותו אליך למילנו'. נפגשנו, והייתה כימיה מהרגע הראשון. הוא סיפר לי על מפעל הרכבה שקייזר הקימה בהולנד, ולאחר שביקרתי שם בהזמנתו, נדלקתי על הרעיון".

בהקמת מפעל קייזר-פרייזר ישראל במפרץ חיפה הושקעו 2.5 מיליון דולר של אז, שני מיליון מהם מכספו של אילין. הפתיחה ביוני 1951 הייתה אירוע לאומי, ונכחו בה ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל יגאל ידין, שרים, דיפלומטים וראשי המשק. אילין לקח את הנכבדים לאורך 12 תחנות פס הייצור, עד להשלמת היצור. בן-גוריון גזר את הסרט, ואז, לדברי אילין, הוא הציע את האוטו הראשון מתנה לראש הממשלה. הסיפור הפך כבר לסוג של אגדה עממית, שלפיה בן-גוריון התעקש לפחות על מחיר סמלי. אילין אמר לבסוף 5 לירות, פולה בן-גוריון הוציאה 10, וכשלא נמצא עודף, אמרה "טוב, אז תן שתי מכוניות". אילין, השבוע: "שטותי ופתטי. האוטו ניתן חינם לבן-גוריון, והוא העביר אותו למישהו מבני משפחתו".

התקשורת היום הייתה יורדת לחייו על המתנה.

"אלה היו זמנים אחרים. המכונית אז זה היה סמל. כשגולדה הייתה שגרירה במוסקבה סיפרו לי שיהודים באו לנשק את האוטו שלה".

הון ושלטון, גרסת שנות ה-50

נתוני הפתיחה היו קשים. ללא מסורת של עובדי מתכת בישראל היה על אילין להכשיר מאות פועלים. ולמכור מכונית בארץ, את זה לא ממש הרשו שנות ה-50. שני שלישים מהמכוניות נועדו לייצוא, אף כי על-פי הערכות, התחמונים ועקיפות התקנות גרמו לכך שכמעט חצי מהמכוניות שיוצרו במפעליו עד סוף 1956 נשארו בישראל. על-פי נתונים שהתפרסמו אז בעיתונות, יוצרו במפעל 17,053 מכוניות מסוגים שונים, ומתוכם הלכו לייצוא 10,217 מכוניות, בשווי כולל של 22.2 מיליון דולר. הייצוא הקיף 14 ארצות.

קייזר-אילין יצרה בין היתר את דגמי הנרי ג'יי, סטודיבייקר-לארק, ג'יפ וויליס, דופין וקטר-שבו של רנו, קונטסה היפנית, ובמשך מספר שנים את קטנוע הווספה המיתולוגי. אילין מתאר את יחסיו עם השלטונות כדלת רחבה שנפתחה עבורו, ולאט-לאט הוצרה עד שנחנק. "הייתי 28% מכלל הייצוא התעשייתי של ישראל בעשר השנים הראשונות למדינה. מה לא גדל ממני? כל הרווחים שהצטברו הושקעו בהרחבת המפעל בחיפה, ומאוחר יותר, כשרנו עזבו מפחד החרם הערבי, השקעתי את כל כספי תביעת הפיצויים - קרוב למיליון דולר - בהקמת המפעל לייצור גלגלי-שיניים ומכלולים מכניים באשקלון. הקמנו מפעל רדיאטורים, מפעל קפיצים, מפעל צמיגים, מפעל צבע, ואחר כך התפתחה מאיתנו תעשיית הפלסטיק. והפועלים שהועסקו סביב המפעל שלנו? זה לא ייאמן".

היה אז שיח של בעלי הון בשנים ההן?

"דיברנו זה עם זה, מתחת לשולחן. רעדנו. ולדק גורודצקי, בעל אמקור, רץ לעשות עסק עם 'הארגז'. למה? כדי שיהיה לו כיסוי של מפא"י. כשוולדק עשה חתונה לבת שלו וצלו שם כבש, ספיר עשה לו סקנדל. איזה רמת חיים. אני, לדוגמה, חזרתי מחו"ל באונייה, אחרי תקופה ארוכה בחו"ל. הייתה לי דירה בפריז, ולקחתי ארצה שני ארגזי יין, פסל של חנה אורלוף, ולאשתי הבאתי פרוות צ'ינצ'ילה. הנוהל היה שהמכס עולה לאונייה בקפריסין ובודק אותנו בלילה שלפני ההגעה. הכרזתי על היין, על הפסל ועל הפרווה, ובמקרה עמד לידי שייקה בן-פורת מ'ידיעות אחרונות'. למחרת זה התפרסם בעיתון, והקטע נשלח אנונימית לאשכול עם פתק: 'עוזרים לאפרים אילין להתעשר על חשבון הפועל המסכן, והוא מביא יין ופרוות'. אשכול העביר את הכתבה לספיר וספיר כתב לי 'גועל נפש'".

שולח המכתב האנונימי, כך משוכנע אילין עד היום, היה יצחק שובינסקי, יריבו הגדול, ומי שחברת אוטוקרס שלו, שותפות של קונצרן כור ושל חברת ליילנד הבריטית, ייצרה והרכיבה בישראל את הסוסיתא ובנותיה. שובינסקי, בניגוד לאילין, שיחק לפי השיטה, ותרומות בסכומי עתק שלו לפקידות המפלגתית אף נבדקו בוועדת הכנסת. החשדות נגד אוטוקרס כללו, בין היתר, רישומים מטעים שהוכנסו למאזן החברה ומתן מכוניות בהנחה לעובדי מדינה כדי לקדם את ענייני החברה.

אבל יותר משובינסקי, הזכרת שמו של פנחס ספיר, שר האוצר לשעבר, משלהבת את אילין. הוא להוט לדבר עליו, ודומה שמכל מקום בשיחה, אילין מסוגל לחזור ולהיזכר באיש שהשפיע כה רבות על כלכלת ישראל ועל מצבו שלו כתעשיין. בספרו האוטוביוגרפי "על החתום", שיצא ב-1985, היחס של אילין אל ספיר, שכבר לא היה אז בחיים, הוא מאופק משהו. "היחסים בינינו היו 'רשמיים'", "הוא לא ידע כיצד לאכול אותי", "חלה התקרבות-מה ביני לבין ספיר בעת שהייתי על סף התמוטטות ונזקקתי לעזרה", הוא כתב בין היתר.

השבוע, אילין לא בעד אבחנות דקות. "אדם שלא קרא ספר בחייו, בקושי קרא את כותרות העיתונים עליו", הוא מתריס בספיר. "מדרשה קראו על-שמו! פרס ספרותי על-שמו! פשוט גיחוך! 'שר האוצר המיתולוגי'. אני מתפלא על הבורות של האנשים. בזמן שאני בניתי מפעל גלגלי שיניים באשקלון, ספיר בנה מפעלי טקסטיל, כשכל התעשייה בעולם עברה לסין. אאוט-דייטד. אם היה לי היום כוח, הייתי כותב עליו ספר. על הבלוף; הדימוי הזה של איש שחי צנוע, אבל לקח לעצמו תפקיד שלא היה לו מושג בו".

האיש בכל זאת עשה כמה דברים חיוביים במדינה

"איש פרימיטיבי, יודע מספרים, מסוגל לעבוד 24 שעות, בעל זיכרון פנומנלי, אבל שר תמ"ס ללא תוכנית אב של איך לקדם תעשייה. בתי יציקה, עד היום אין. הכול אצלו היה אלתור, מהכיס לפה. שנא מומחים, רדף מומחים, גלותי. שנא אותי כמו שאני שנאתי אותו, כי לא יכול היה להשתלט עליי. אני דבקתי בעקרונותיי והוא ידע שהכול זה שלטון. אשכול היה חלש וחולה והאמין בו כמו באלוהים. אם צבי דינשטיין, הסגן של ספיר, היה פותח את הפה, הוא היה מספר מה האיש הזה גרם לי (ראו מסגרת). ספיר גידל טיפוסים שידעו להתחנף אליו, השתלט על הכסף, הכסף נתן כוח למפלגה, והמפלגה שלטה במדינה".

אבל זעמו של אילין כלפי ספיר הוא כאין וכאפס לעומת השתלחותו באנשי מפלגת אחדות העבודה, ששלטו מסורתית במשרד התחבורה. המפלגה הזאת תתאחד כעבור מספר שנים עם מפא"י לגוף שיכונה "המערך", ותיעלם בהמשך מהנוף ומהתודעה. אבל בתקופה שבה הקיבוצים היו מכתיבי ערכים בחברה, אנשיה נהנו מכוח פוליטי נכבד. "הם רצו שכל המפעלים הכלכליים שקשורים למשרדם ישלמו למפלגה שלהם כסף", אומר אילין. "לקראת אחת ממערכות הבחירות הם דרשו ממני 250 אלף לירות. המון כסף אז. יצאתי מדעתי. בדיוק אז היו בעיות בגלל החרם הערבי, והייתי זקוק להם. השר משה כרמל והמנכ"ל שלו פינו גינזבורג, אנשי הקיבוץ המאוחד, קראו לי לבית ההבראה בזיכרון יעקב, ובלי בושה דרשו ממני את הכסף. אמרתי, 'קודם כול, אין לי כסף שחור, יש לי מפעל עם שותפים אמריקאים ויפנים, וגם אידיאולוגית לא'. כשאמרתי שאין לי שחור, אמרו 'הבאנו את זה בחשבון, תשלח לנו מלט וברזל'. בנימין גיבלי, שעבד אז בשבילי, אמר, תן לי לנהל איתם משא ומתן ונסגור ב-150 אלף לירות. אמרתי, אמות ולא אתן להם גרוש אחד".

עזרה מבגין? "קודם כדור בראש"

במבט לאחור, נדמה שאילין הקדים את דור ה-4X4 הישראלי. בשנות ה-50 וה-60 הוא סיפק לשוק המקומי גרסת ג'יפ וויליס, שהייתה בעיקר בשימוש הצבא, דגם שהורכב בשיאו בקצב של מאה ג'יפים ביום. "למעלה מ-60% היו חלקים ישראליים", הוא מספר. "כל השאסי, הבודי, כל החשמל, תיבת ההילוכים. רק בלוק המנוע יובא, כי לא היו פה בתי יציקה".

אחת העסקות המוצלחות שלו הייתה מכירת קרוב ל-2,500 ג'יפים לקולומביה, תמורת קפה שאילין מכר לגרמניה המזרחית, בתמורה לברזל גולמי. בדומה לעסקת הכותנה הבינלאומית שבנתה אותו, הייתה זו עסקת חליפין שאפיינה את התקופה של כלכלות מתאוששות אחרי מלחמת העולם השנייה, ורשתות של מדינות עוינות בעידן האידיאולוגי ההוא. אילין פרח שם, כלומר כל עוד לא נקלע לרשת המפלגתית המקומית. "נהפכנו לסופרמרקט ומכרנו לכל העולם", הוא משחזר. "ישראל צורכת מעט קפה קולומביאני. הוא טוב ויקר, והיה אסור לי. בארץ יש קרטל של מגדלי קפה. אבל שכנעתי שייתנו לי למכור למזרח גרמניה. למזרח גרמנים אמרתי, כך תוכלו להפגין רמת חיים למערב. כסף לא היה להם, אז קיבלתי מהם מכשור".

ומה עם השוק המקומי? לא הייתה אז אופנת ג'יפים?

"החקלאים לא אהבו ג'יפים, כי פעמיים בשנה הרכב הלך למילואים וחזר גרוטאה, אז הם העדיפו טרקטור".

דווקא ההתרחבות, בדמות פתיחת המפעל באשקלון, ששימש בעיקר את מערכת הביטחון ושסיפק לה תוצרת טובה מזו של התעשייה הצבאית, גררה אותו אט-אט אל הסוף. אף שהשקיע בו מכספי הפיצויים שלו מתביעתו נגד רנו, האוצר דרש ממנו את חלקו. במקביל, האוצר סירב לקזז לו את הפסדי אשקלון מרווחי חיפה. ומנגד, ראה אילין כיצד מפעלים הסתדרותיים ואחרים מקבלים פטורים מהיטלים שונים. ערב מלחמת ששת הימים נאלץ אילין למכור את המפעל באשקלון למשרד הביטחון, תמורת כ-3 מיליון דולר, כמחצית ממה שהשקיע בו. חברת הינו הפסיקה את ייצור הקונטסה, והמפעל בחיפה נמכר כעבור שנה וחצי, אחרי ניכוי חובות, תמורת 2.5 מיליון דולר, גם זה כמחצית מסכום ההשקעה. הזוכה היה יריבו הגדול, שובינסקי.

אתה חוזר ומציג את עצמך כקורבן השיטה. אבל החברים שלך אז היו שותפים בממשלת הליכוד הלאומי. לא יכולת לפנות לבגין, למשל?

"נכון, היה רגע שיכולתי לבוא לבגין, והיה ברור שייתנו לי, שיעזרו לי".

נו?

"קודם כדור בראש. מה זה, שתדלנות? להיות תלוי במפלגה? אף פעם לא הצדקתי להקים מפלגה במחתרת. באצ"ל היינו אקדמאים עם אנאלפביתים, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילוניים, המטרה הייתה להגן על היישוב ולסלק את הבריטים. אחר כך, כל אחד לדרכו".

ואולי זה קשור לעסק הלא-גמור ההוא עם התנועה. שנים התרוצצה בין ותיקי האצ"ל שמועה שאילין הסגיר את מפקד הארגון, דוד רזיאל, לידי הבריטים, בעת שהשניים טסו יחד מתל אביב לחיפה. אף שוועדה פנימית של תנועת החירות, בראשות ח"כ ד"ר יוחנן באדר, ניקתה את אילין מהחשד, ואף שאלמנתו של רזיאל עצמה מעולם לא האמינה בסיפור, חזר זה וצץ מדי פעם בספרים המתייחסים לתקופה. מקור השמועה ומחוללה היה אהרון חייכמן, מפקד האצ"ל בתל אביב, שדבק בגרסתו עד מותו, לפני כשנה. אילין מדבר על "ההשמצה", אך נמנע לכל אורך השיחה מלהזכיר את חייכמן בשמו.

איך אתה מסביר שהאיש דבק בגרסה שלו, בניגוד לגרסה הרשמית של התנועה?

"קנאה. אני התעשרתי מאוד, וכשהקמתי את קייזר-אילין הבאתי למפעל כמה ידידים מהארגון. את הטיפוס הזה לא סבלתי. יצחק ברמן עזר לו לקבל את העבודה בבית ציוני אמריקה, והוא כנראה רצה לנקום בי והתחיל להפיץ את השמועות. באדר כתב, בגין כתב, ולא השפיע, האיש המשיך להשמיץ".

"לא מוכר אמנות, רק מתנות"

היציאה משוק המכוניות אפשרה לאילין להפנות גב לפוליטיקה המקומית ולישראל בכלל. הוא בחר בשוק האמנות. "עליתי על רעיון, אם משקיעים במניות ובסחורות, למה לא באמנות? התחלתי להתעמק וראיתי שמחירי אמנות בשלושים השנה האחרונות עלו פי עשרים עד חמישים. שום דבר בעולם לא עלה כך. אמנות, כמו יהלומים, זה כסף שחור. אין חוזים, יש לחיצות ידיים. יש לך מושג כמה ישראלים מוציאים על אמנות? המון. קונים בחוץ, מוכרים בחוץ. באתי והצעתי אז לשני בנקים גדולים באירופה ולחברת ההשקעות של פיאט להקים חברה להשקעות באמנות. נוצרה חברה עם הון של 5 מיליון דולר, חברה ציבורית, אוף שור. שילמנו דיבידנד פעמיים בשנה. כשבא המשבר ב-1976, השותפים שלי רצו להקטין לרבע. התנגדתי. יצאתי לפי ערך של 30 מיליון דולר. מה שהשארתי להם זה כמעט מיליארד דולר היום".

כמו ילד שמחשב רווחים במשחק שהוא כבר לא משתתף בו, אילין מצווה על עוזרו מרווין להביא את המזוודה, ושולף ממנה קטלוג. מאזנים של החברה - מודארקו - שבהם פורסמו מדי שנה התמונות שרכשו. דה קונינג, שווה 20 מיליון דולר, ג'קסון פולק 15-20 מיליון דולר, פיקאסו, רנה מגריט, הוא מדפדף ונזכר בהנאה, "בהראלד טריביון כתבו עליי, 'אילין איז בנקינג און קוביזם".

ומנין ההיקסמות שלך מאמנות שימושית?

"אתה הולך לקנות שולחן, עולה לך 200 שקל, ובעוד עשר שנים אתה זורק אותו לזבל. אבל אם נגיד פיקאסו יעשה לך את השולחן מאותם חומרים, זה כבר עניין אחר. ג'קומטי עשה לי שולחן, שווה היום 40-50 אלף דולר. השפעתי על מקס ארנסט, שתמונות שלו עולות 5-10 מיליון דולר, שיעשה לי מיטה ומסך ממינק שחור. זאת המיטה הכי ארוטית שיש. מכרתי אותה לנלסון רוקפלר בעד 80 אלף דולר".

ונניח שאני רוצה לקנות ממך?

"לא מוכר יותר את האמנות שלי. רק נותן מתנות".

אחת מז'סטות הנתינה שלו, שנעשתה ברוב רעש ופרסום לאוניברסיטת באר שבע ב-2002, הסתיימה לאחרונה בצרימה. מדובר באוסף עבודות אמנות בשווי כולל של יותר מ-10 מיליון דולר. אחת היצירות, ידיות לדלת שעיצב לו הפסל סזאר, נגנבה. "ניסיון לא משמח", אילין אומר כעת. "לא רוצה לפגוע בהם, אבל הם לא בנויים לזה, אין להם אנשים. צרות מהם". גורם המקורב לפרשה הגדיר את מצב היחסים עם באר שבע כגירושין. "אמרתי לאפרים, אל תמהר, תן להם מעט יצירות אמנות, תראה מה קורה, תמיד תוכל להיראות נדיב ולתת אחר כך עוד. אבל עשו לו כזה כבוד בבאר שבע".

את ערך העבודות שיוצגו במוזיאון תל אביב קשה להוציא ממנו. גם לא את שוויו שלו היום ("אני לא אדם עשיר, יש לי כדי צורכי"). הוא לא יכול להתאפק ומציג בפניי את תצלום ה"חד קרן" של סלבדור דאלי, ששוויו קרוב למיליון דולר, שאותו תרם ב-2002 למכון ויצמן, שם הוא מכהן עדיין בחבר הנאמנים. אילין תרם גם יצירות לטכניון, ומדובר בפרידה איטית מהאוסף שלו ושל רעייתו צפירה, שנצבר לאורך שבעים שנה.

בסוף שנות ה-80 נאלץ למכור יצירות בשווי של יותר מ-9 מיליון דולר כדי לממן את חובות שני בניו, ארנון ורמי, אז נציגי אלפא-רומיאו, שפשטו רגל בעקבות הבאה לא-מוצלחת, בלשון המעטה, של מכונית דלתא ("הם עשו עסקה רעה עם הרומנים, וכדי לשמור על שמי הורדתי תמונות מהקיר").

לא היה חסר הרבה שתורם יצירות האמנות אפרים אילין היה מציג את אוספו במוזיאון על-שם התורמים אביבה וסמי עופר.

"או, זה סקנדל, חוצפה. הרי במוזיאון יש אוסף של מאות מיליונים של דולרים, שלוש-ארבע מהתמונות שוות את כל הכסף שעופר רצה לתרום. תשווה אותו לנלסון רוקפלר, פטרון המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. בזמן משבר האנרגיה בשנות ה-70 המוזיאון היה בקשיים, ורוקפלר מכר כמה עבודות מאוספו כדי להזרים כסף למוזיאון. האם המוזיאון לאמנות מודרנית נקרא על-שם רוקפלר? במקרים יוצאי דופן אנשים מורישים למוזיאון אוספים וזוכים שיקראו לחדר על-שמם, וזאת בגלל שהביאו תוכן תרבותי. אבל לא מי שחושב לקנות את זה בכסף ללבנים ובלוקים. זה חוסר תרבות".

מוסקבה כבר לא מחכה

באמצע שנות ה-90, מעיד על עצמו אילין, הוא ירד מהבמה הציבורית. וכמו בסרטים, זה לווה במבצע עסקי אחרון, מפואר ולא מוכר, שעשוי היה להפוך אותו לאוליגרך. לישראל הגיעו אז משלחות מברית המועצות לשעבר, וכמי שנולד באוקראינה ודיבר את השפה, הטיל עליו השר רפאל איתן את ניהול המגעים. אילין נסע לרוסיה והתקבל שם על-ידי פקידי השלטון. "הם ידעו עליי הכול. בזמן הקומוניזם קייזר הוזמן לשם ואשתו נפטרה שם. הם ראו בי יזם, יכולתי לקבל את כל רוסיה על מגש כסף.

"במוסקבה יש אזור שלם עם בתים ועם אולמות תצוגה. הם רצו לתת לי אותם לעשר שנים, שאני אחיה את המקום, אשכיר את הבתים והאולמות לחברות אירופיות שבאות להציג את תוצרתן ברוסיה. הגעתי עד קירגיזיה. הקירגיזים הציעו לי לקנות דירה בדאצ'ה, ושאבוא לשם פעם בשבועיים ואייצג אותם כלכלית. חשבתי להתיישב במוסקבה ולהפוך אותה לבסיס שלי. חזרתי לפריז, קיבלתי טרומבוזה, ועד היום אני על הליכון".

מה לדעתך היה קורה לו היית נשאר ברוסיה?

"הייתי מקבל פי חמישים ממה שהיה לי באיטליה אחרי מלחמת העולם. הייתי הופך למולטי-מיליארדר והייתי גומר עם סכין בגב. מי שהרוויח שם כסף היו חוליגנים". *