טיק תקשורת

האיש הכי גס בבניין שייך למחלקה המסחרית בערוץ. הוא מוכר זמן פרסום ותוכן שיווקי לכל דורש, אבל מה שחשוב זה לא המדיום אלא המסר. איש המחלקה המסחרית הוא מעכאר מקצועי, יש לו יכולות שיווק של סוחר בהמות וגינוני נימוס תואמים. איש המחלקה המסחרית מתלבש באלגנטיות פרחית, לעתים עם כפתור פתוח אחד יותר מהמקובל בחברה המערבית, ותמיד ינדוף ממנו או דה קולון. נמאס לו שבמערכת מסתובבים ילדים ממושקפים שאומרים לו איך לנהל עיתון, הם לא מבינים שהחמצן של המערכת הוא המודעות ולא הסקופים, התחקירים או מדור הדאחקות החתרני.

"אני צריך למכור פרסומות!" הוא צורח במסדרונות, "תתחילו להרים טלפונים ולמכור!" הוא מדרבן את הצוות שלו בשאגות. הוא יֵשב שעות במשרד של עורך התוכן הראשי ויסביר לו שאם אילנה דיין תגיש את התוכנית שלה בקרוקס, זה מאוד ישמח את המפרסמים. כשעורך התוכן המיואש יטען שדיין מגישה את תוכניתה בישיבה מאחורי דלפק, יבריק איש המחלקה המסחרית ברעיון לעשות תוכנית ספיישל מהקוקה קולה וילג’ בחוף אכזיב. "זה יושב לי טוב, אני סוגר בארטר סיבובי עם קרוקס וקוקה-קולה. סגרת לי פינה, גיסנו”, ינשק את העורך על שתי הלחיים וירוץ לבשר ללקוח את הבשורות הטובות.

בכלל, איש המחלקה המסחרית שכלל לכדי שלמות את המושג "הלקוח תמיד צודק"; היה אפשר לומר שהלקוח הוא אלוהיו היחידים של איש המחלקה המסחרית, אבל הכסף הרבה יותר חשוב. איש המחלקה המסחרית ינסה למנוע תחקירים שמקשים על הלקוחות וירכך ככל יכולתו ביקורות קשות על מוצרים שמתפרסמים אצלו. אין דבר שמחליא אותו יותר מאייטמים פנים-ברנז’איים שפונים ל"כל החברים שלכם בשינקין פינת שינקין", כמו שהוא מכנה זאת. "תנו לי לערוך את העיתון שבוע אחד, תראו איזה מוצר אני מוציא לכם. אני מקפיץ את המכירות ב-300%".

השיטה שלו פשוטה: "שימו לי תחת על השער. אתם לא מבינים, זה הדבר היחיד שמוכר. אני רוצה לראות פעם אחת עורך עם ביצים ששם תחת על השער. בלי גב, רק תחת". איש המחלקה המסחרית הוא חבר המערכת עם הפה המלוכלך ביותר בבניין. הוא שכפל לעצמו את המזכר שהמנכ"ל הוציא בנושא "תקנות הטרדה מינית במקום העבודה", ומדי פעם מציץ בסעיפים כדי לראות שהוא לא חורג מהנורמה של ימינו.

הוא מצליח להפוך כל תוכנית בישול למצעד פרסומות סמויות שמכניס אלפי דולרים לכיס הזכיין. לו רק היה משתמש במוחו למטרות טובות, העולם היה נראה אחרת. כל כמה דקות מופיעה נורת חשמל קטנה מעל ראשו והוא רץ לעורך עם רעיון חדש: "אוקיי, פיצחתי את זה. אנחנו בונים לאילנה דלפק שקוף מפרספקס. ככה גם רואים לה את הקרוקס וגם הם יסדרו לי על הדרך פאטיו חינם בבית".

המפיק האיכותי הבכיין

בכל זמן שתפגוש אותו, הוא יבכה על מצבה העגום של תעשיית הטלוויזיה בארץ ועל מצבו העגום של המפיק. הכול רייטינג, הוא יקטר. לא נותנים לעשות פה טלוויזיה איכותית. בשביל מה אני נמצא בביזנס הזה, בשביל נינט? אם זה היה בשביל הכסף הוא כבר מזמן היה בהיי־טק. הוא היה מעורב בכמה מהתוכניות שנחשבו גם מצליחות ואיכותיות, למרות שהוא לא יצר או הגה אותן אלא רק הכיר את האנשים הנכונים וחבר אליהם, ידע לגזור את הקופון מההצלחה ומינף אותה כהצלחה אישית שלו. אבל מה לעשות שצריך להתפרנס. ועם קרדיט על הפקות איכות אי אפשר ללכת למכולת. אז הוא מפתח ביחד עם טאלנט נוצץ פורמט לריאליטי חדש.

הבחור גאון, פשוט גאון, הוא אומר. זה הולך להיות משהו בין "הישרדות" ל"כוכב נולד", רק קצת יותר איכותי. אתה הרי מכיר אותו, הוא לא יכול לעשות משהו שלא תדבק בו הארומה של איכות.

יש לו תוכנית מערכונים מדשדשת בלוויין, דרמה בפריים-טיים בערוץ 2, אבל לדבריו אין לו שקל בכיס, כי את הכול הוא משלם לטאלנטים. יש לו ג’יפ ארבעעלארבע ווילה ברמת השרון, ואת ארוחות הצהריים הוא אוכל ב"רפאל". הוא האדם הכי מקסים בעולם כשמדובר במנכ”לים ומנהלי ערוצים, שאליהם הוא מגיע כל יום מדמם כלכלית ובקשיי הישרדות בשל המחירים הנמוכים שהם משלמים. לאנשים שעובדים עבורו, לעומת זאת, הוא חייב כסף; הם לא ישמעו ממנו או יראו אותו במשך חודשים, הוא לא יענה לטלפונים, יעמיד פנים שהוא לא נמצא במשרד, ואם בסופו של דבר יצליחו לתפוס אותו הוא יגיד להם שעל הזין כל התעשייה הזאת והכסף שהוא חייב להם. הרי כיוצר עצמאי הוא עושה הכול ואף יותר בשביל היצירה המקומית, והאנשים לא מפרגנים, ומי אתה בכלל שתרדוף אחריו, מילה אחת שלו והוא שורף אותך בעיר הזו. עכשיו תסלח לו, יש לו פגישת צהריים ב"בראסרי" עם הפראייר הבא, שגם אותו הוא ינצל וידפוק בדיוק באותה הדרך - הכול למען היצירה המקורית!

עוד על ה"הטאלנט הנצחי", "הגל”צניק הרדוד", "השחקנית האיכותית שעזבה את תל-אביב", "הלקוח במסע הפרסום" וטיפוסים אחרים, במגזין "פירמה".

כתבו: יהושע סימון, מורן שריר וארי ליבסקר