עו"ד זיו שרון: "מי שאומר שהוא יודע מה צופן המשבר, לא מחובר למציאות"

הבית > במושב בני-ציון, כ-500 מטר בקו אווירי מאחוזתה של המיליארדרית שרי אריסון, ממוקמת הווילה של ניצה וזיו שרון. קצת אירוני, ששרון, קיבוצניק בעברו ובנפשו, שמשתדל להתרחק ככל שניתן מסמלי סטטוס, בנה את ביתו דווקא במושב היוקרתי הזה בלב השרון. "חששתי בהתחלה מהשם שיצא למקום כמקום יוקרתי, אבל בסופו של דבר הבנתי שזה לא האופי של המושב. רוב השכנים שלנו במעמד סוציו-אקונומי דומה לשלנו, ולא מיליארדרים. אני אדם פשוט שמסתובב עם אנשים יומיומיים ולא מתרועע עם השמנה והסולתה", ממהר בעל הבית להעמיד את הדברים על דיוקם.

הבית מעוצב בסגנון כפרי-מודרני, וגוני החום, הקרם והבורדו השולטים בו יוצרים יחד חמימות ביתית מפנקת. מסך LCD שתלוי על הקיר בגובה חצי מטר בלבד, מול שטיח בורדו ססגוני עמוס בכריות בגדלים שונים שבני הבית מתרפקים עליהן, משאית צעצוע ענקית שזרוקה באמצע הסלון ונראית כמו נוסעת לשום מקום, כיסא תינוק צבעוני לצד שולחן האוכל, ערימות של כדורי סל וכדורגל שמוחבאות בחלל גדול מתחת למדרגות, הספר על "הדובון לא לא" שזרוק בראש ערימת ספרי ילדים על השולחן בסלון - מסגירים כולם את העובדה שרוב דיירי הבית עוד לא חגגו בר-מצווה. בבית שורר בלגן-מסודר ולמרות גודלו, על כל שלושת מפלסיו והרבה חדריו, האווירה האינטימית לא נפגעת.

בשעת בוקר לא מוקדמת שורר שקט בבית. ניצה בעבודה, הבנים אביב (12) ואור (9) בבית-הספר והבן הפעוט דן (2.5) בגן, אבל בעל הבית עדיין כאן. אלה שעות העבודה הפוריות ביותר של עוה"ד העמוס, שמתחיל לעבוד הרבה לפני שבני הבית מתעוררים, בחדר העבודה במפלס התחתון, ויוצא למשרד רק כשהפקקים לכיוון תל-אביב מתחילים להשתחרר.

בקרים > "מאז ומתמיד הייתי טיפוס של בוקר. אני קם כל יום בסביבות 3-4 לפנות בוקר ומתחיל לעבוד. כשקולגות מקבלים ממני אי-מיילים בשעות שאני קם, הם בודקים אם אני נמצא בישראל או בחו"ל, ואז מחזירים לי אימייל 'אתה משוגע'. אני הולך לישון בסביבות 22:30-23:00, ומספיקות לי 5 שעות שינה כדי להיות פרודוקטיבי במהלך היום. אם אני ישן הרבה אני מתחיל להתעייף. השעות של לפנות בוקר הן שעות מאוד שקטות. ואני עובד מהבית כ-3 שעות רצוף, עד 6:30, כשכל הבית מתעורר. זה זמן של נטו עבודה.

"ואז מתחילה ההתארגנות של הבית - לשחרר את הבנים הגדולים לבית-הספר, ואת הקטן לגן, ולהיות איתו קצת בגן, אלה הרגעים היפים במהלך היום. בתום ההסעות של הילדים, אשתי ואני עוצרים לשתות קפה ולאכול סנדוויץ' בבית הקפה שבכניסה למושב, וכשהיא יוצאת לעבודה אני חוזר לעבוד מהבית, ורק מאוחר יותר יוצא למשרד".

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בפתח-תקווה. אבי היה מנהל בית-ספר, ומאוחר יותר מפקח במשרד החינוך, ואמי היתה מורה. בתקופת התיכון, הייתי מתעניין כל בוקר באיזה בית-ספר אבי מבקר כדי שלא יקרה מצב שאני חותך מהלימודים והוא בא לבקר דווקא בבית-הספר שלי, ורוצה לראות אותי.

"אבי נפטר מדום לב בשנת 1995, חודש אחרי רצח רבין. הוא ישב וראה את האזכרה של ה-30 יום למותו של רבין, בכה קצת, הלך לישון, ולא קם. בוקר לפני הוא היה בבדיקה שגרתית אצל הרופא, שאמר לו שהוא יכול ללכת לאולימפיאדה. אמא שלי, טפו, טפו, טפו, עדיין חיה.

"גדלתי בבית ממוצע להורים ממעמד הפועלים, חברי מפ"ם, שלא היו עשירים, אבל ממש לא היו עניים. הייתי בן שני ואחרון להורי, ובגלל שהסתובבו ספרים בבית, כבר בגיל 4 ידעתי קרוא וכתוב. אני תמיד אומר שהתקופה שבה קראתי הכי הרבה בכל ימי חיי היתה בין גיל 4 לגיל 6. היתה לנו את הסדרה של אנציקלופדיה תרבות, ואני פשוט בלעתי את כל הכרכים שלה. אחד מהזיכרונות המוקדמים שלי הוא שבגן הילדים היינו 3 בנים שידעו לקרוא כבר בגיל 4-5, והיינו מקריאים לילדים בגן סיפורים. אחד מבין השלושה הוא אבי ניר (מנכ"ל זכיינית הטלוויזיה קשת שהותקף לאחרונה בידי אלמונים בגינה בצפון תל-אביב, א' ל'-ו').

"בכיתה ד' הרגשתי שמשעמם לי בכיתה, כי כל הזמן הייתי מרים את היד ומצביע, והמורה לא היתה נותנת לי לענות, אז הוקפצתי לכיתה ה'. הייתי פעם ילד פלא, הלך הפלא נשאר הילד. הייתי תולעת ספרים לא קטנה, מאלה שהולכים לספרייה וחוזרים הביתה כשהספר כבר גמור, כי הם קראו אותו בדרך, אבל הייתי גם מאוד חברותי. פתח תקווה של אז היתה יותר קטנה ושכונתית, וכילדים היינו משחקים בשכונה כדורגל, מחבואים ותופסת. בתור ילד חשבתי שאני אהיה מדען. היתה לי מעבדת כימיה שהוריי קנו לי, והייתי עושה כל מיני ניסויים. זה לא היה הדבר היחיד שעשיתי, אבל זה היה איזשהו חלום.

"הייתי תלמיד מצטיין לאורך כל השנים, גם בתיכון. בכיתה ח' קיבלתי בפעם הראשונה תעודה עם ממוצע 9.2, כשלפני כן הממוצע היה תמיד 10, ואני זוכר את עצמי ממרר בבכי, ושההורים שלי לא הצליחו להרגיע אותי. עד סוף התיכון לא הבנתי למה תלמידים כותבים במחברת ולומדים לבחינות, זה לא נשמע לי הגיוני. היה לי זיכרון צילומי והספיקה לי קריאה אחת כדי לזכור טקסטים ארוכים מאוד. רק באוניברסיטה התחלתי להפנים את זה שצריך ללמוד. לפני כן, הכול הלך לי חלק, יותר מדי בקלות".

הקיבוץ > "בתיכון הייתי פעיל בתנועת נוער 'מחנות העולים' והקבוצה שהייתי פעיל בה יועדה להגיע לקיבוץ אלרום ברמת הגולן. למרות שההורים שלי נורא רצו שאני אלך לעתודה אקדמית, אני החלטתי ללכת לקיבוץ. זה היה חלק מגיל ההתבגרות ומהמרד, וגם כי היו המון דברים שעניינו אותי כבר בגילאי העשרה, אז האנטיתזה להכול היתה לא לעשות כלום. עברתי לקיבוץ שנה לפני הצבא, התגייסתי לנחל המוצנח, גדוד 50, וכשהשתחררתי חזרתי לקיבוץ וחייתי שם הרבה שנים, עד גיל 30 בערך.

"יש ביטוי ידוע שאומר 'הפסיד מי שלא היה סוציאליסט עד גיל 30, ואידיוט מי שהיה סוציאליסט אחרי גיל 30'. כנראה, במובנים מסוימים אני הייתי בקיבוץ בדיוק בזמן הנכון. התחלתי בקיבוץ כלולן בלולי פיטום, ואחרי 3 שנים, כשבכל זאת משהו מעודף הכישורים קצת קפץ החוצה, למרות שניסיתי להצניע זאת ולהיות קיבוצניק אמיתי, הצליחו לשכנע אותי להיות גזבר הקיבוץ, מנהל כספים. שם גם הכרתי את אשתי, ניצה, ומאז אנחנו יחד כבר 24 שנים".

משפטים ומסים > "עד גיל 26-27 בכלל לא חשבתי על לימודים. אחרי שהתחתנתי, בשנת 1985, החלטתי שאני רוצה ללמוד משפטים, בין היתר, בהשפעת עורך-הדין של הקיבוץ שעבדתי מולו כגזבר המשק. אבל גם אז עוד לא עשיתי עם זה כלום. ב-1987, בעודי גזבר בקיבוץ, היתה לי מחלוקת מול רכז ניכויים בפקיד שומה צפת, שהוציא שומת ניכויים לא מוצדקת לקיבוץ, ואי אפשר היה לשכנע אותו שזה לא נכון.

"הכירו לי אז את רו"ח אלכס הילמן, שבדיוק פרש מנציבות מס הכנסה, והייתי בקשר עם כמה רואי-חשבון שניסו לעזור, אך כלום לא הועיל. ואז אמרתי לעצמי 'אוקי, אם זה ככה אני אהיה יותר חכם מהאנשים ברשות. אלמד משפטים ואתמחה במסים'. כך החלטתי, עוד לפני שנרשמתי לאוניברסיטה, שאני אעסוק בתחום של המסים.

"חייתי ברמת הגולן, הייתי מנותק מהמרכז וממה שקורה בפקולטות למשפטים וכשהתחלתי לברר פרטים, קצת לפני מועד המבחן פסיכומטרי, אמרו לי שצריך לעשות פסיכומטרי כדי להירשם ללימודים. לוויתי ממישהו בקיבוץ חוברת הכנה לפסיכומטרי שהיתה לו, קראתי אותה פעם אחת וניגשתי לבחינה. לא התרגשתי כשקיבלתי 720, כי לא הבנתי כמה זה משמעותי לפקולטה למשפטים. את טופסי ההרשמה לאוניברסיטאות הגשתי רגע לפני שאשתי ואני יצאנו לטיול של חצי שנה בדרום אמריקה.

"הייתי מוצ'ילר מבוגר יחסית, אבל הסתובבנו עם חבר'ה ישראלים שבדיוק סיימו צבא ועשו טיול לפני לימודים, וכשקיבלתי את ההודעה שהתקבלתי גם לפקולטה בירושלים וגם לפקולטה בתל-אביב, הם כינו אותי בכל מיני שמות כמו "הגאון", "הפרופסור" וכאלה. לא הייתי מודע לרמת הקושי ולרמת הביקושים שהיו למקצוע. כשהתחלתי ללמוד התברר לי שהמחזור שלנו היה זה שבגינו פתחו את המכללות. אנשים לא הצליחו להתקבל ללימודי משפטים במחזור הזה".

משרד אלתר > "כשסיימתי ללמוד סגרתי חצי שנת התמחות אצל עו"ד רועי פלר, שהיום הוא בעלה של עו"ד טלי ירון-אלדר, ועוד שנה במשרד סלומון-ליפשיץ בחיפה. פלר בדיוק פתח את המשרד ולא היה לגמרי מאורגן, והרגשתי שזה לא לגמרי זורם בשבילי. אחד מהדברים שהוא ביקש ממני לעשות היה לתלות מודעה של אחד מהחברים שלו בתל-אביב, מישהו בשם אבי אלתר, בבית המשפט בחיפה. קראתי את המודעה - חיפשו מתמחה - והחלטתי באותו רגע לעזוב את משרד פלר, ולהגיש מועמדות לתפקיד.

"5 דקות אחרי שהתחיל הראיון שלי אצל אבי הוא שאל אותי 'מתי אתה מתחיל?', ומאז זה היה רומן אמיתי וארוך שנים שנגמר, לצערי, בשנה שעברה בנסיבות טרגיות (עו"ד ד"ר אבי אלתר, מבכירי מומחי המס בישראל, נפטר בפברואר אשתקד, ממחלת סרטן, א' ל'-ו'). אחרי 3 חודשים, אבי כבר הודיע לי שכדאי שאמצא דרך עדינה להודיע לסלומון-ליפשיץ שאני לא מגיע אליהם. אחרי כמה חודשים נוספים, עוד בתקופת ההתמחות, אבי כבר הודיע לי שאני אהיה שותף שלו.

"היחסים שלי עם אבי היו מאוד אינטנסיביים. עבדנו ביחד 14 שנה, אבל לא היינו רק שותפים, היינו משפחה. הוא היה כמו אח גדול בשבילי, ועד לדקה זו אני מתגעגע אליו. על הפן שאני מכנה 'הפן הכספי' המשרד הצליח להתגבר, המקום שאבי הכי חסר זה בלב. עוד לפני המחלה הוא התחיל להוריד קצב והמשרד תפקד לבד בזכות עצמו. למרות שהיה פריק של שליטה, שרוצה לדעת מה קורה בכל תיק ותיק, באיזשהו שלב הוא הבין שמספיק לו לדעת מה קורה מלמעלה, ולתת חופש לשותפים ולעורכי-הדין במשרד.

"באיזשהו שלב היינו מתבדחים על זה שכל מה שהוא היה שואל לגבי התיקים שהגיעו למשרד, זה מה שכר-הטרחה שסוכם. אבי הבין שכשלא צריך אותו, לא צריך אותו. אחר-כך הוא נאבק עם המחלה הקשה והמשרד המשיך לתפקד. את התיקים ניהלו השותפים האחרים, ולכן במובן הזה, הצורך להתנהל בלעדיו לא נפל עלינו ביום בהיר. אני כטיפוס מאוד אופטימי קיוויתי שאבי יצליח לצאת מהמחלה, והוא גם הצליח לטעת בי את התחושה הזאת, כיוון שהוא לא היה מודע לחומרת מצבו לקראת הסוף וכמה זה קרוב. אבל בכל מקרה נעשתה התארגנות ליום שאחרי".

המשבר > "כמות העסקאות במשק, מכל סוג ומין, ירדה, אז הפן הזה של העיסוק במסים שצופה פני עתיד כרגע מוקפא, אבל העיסוק במסים הוא הרבה יותר רחב, ולכן הפגיעה, אם בכלל, בעוסקים בתחום היא לא מיידית, ויש ותהיה עבודה לעורכי-דין שמייצגים במסים.

"החל משנת 2009, במסגרת הכללים של ראיית-החשבון, נאסר על משרדי רו"ח לתת חוות-דעת בנושאי מסים לחברות ציבוריות שהם מבקרים אותן. הנחת העבודה שלי היא, שעקב השינוי הרגולטורי הזה, תהיה בשנה הקרובה יותר עבודה לעורכי-דין.

"תחום אחר שהתחלנו להיערך אליו כבר עם התפוצצות פרשת החקירות ברשות המסים, ומקבל משנה תוקף במשבר הנוכחי, הוא תחום הליטיגציה. בשנה האחרונה תגברנו את התחום הזה במשרד, וההערכה שלנו היא שניזקק לעוד אנשים בקרוב.

"ובכל זאת, אני לא יודע מה יקרה. כל מי שיאמר שהוא יודע מה צופן העתיד עם משבר כלכלי שלא היה 100 שנה, לא מחובר למציאות. הדבר היחיד שאני יכול לומר כרגע, זה שהדגשים בעבודה ישתנו, ועדיין ימשיכו להוציא שומות, כי רשויות המס צריכות לעשות את תפקידן ומחלוקות יהיו גם במצב של משבר. אני לא צופה שנצטרך לקצץ, וייתכן שאפילו תהיה יותר עבודה, שאולי תהיה קצת פחות רווחית, אבל אני לא רואה את עצמנו מקצצים.

"מעבר לזה, בנסיבות של היום זה יהיה יומרני מדי לנסות להתנבא. צריך לגלות לא אופטימיות זהירה, אלא ריאליות זהירה. כמו בכל תקופת משבר, הטובים מתחזקים והחלשים נחלשים. המשקיע האגדי וורן באפט אמר פעם, שכשהגאות יורדת רואים מי שחה בלי תחתונים. זה משפט שיש בו אמירה כללית לתאר את מה שיקרה בעקבות המשבר".

מוזיקה > "אני חושב שהמוזיקה של תקופת נעוריי היא בסופו של דבר המוזיקה הטובה ביותר, החל מהביטלס, פינק פלויד, אלטון ג'ון וכלה בסיימון וגרפונקל ואחרים. לכן גם היום אני שומע מוזיקת עבר וקצת מוזיקה ישראלית. למוזיקה העכשווית אני לא ממש מתחבר. יש לי עדיין פטיפון ותקליטים ששמרתי עוד מהתקופה שגרתי בקיבוץ, ואני אוהב להאזין להם. יום אחד החברים של הילדים שלי ראו את התקליט על הפטיפון, ואמרו לי 'שיואו איזה דיסק גדול'".

ספורט > "אני רוכב על אופני שטח פעמיים בשבוע. זאת גם ההנאה וגם הספורט שלי. אשתי ואני יוצאים לרכיבות של 40 דקות באזור המושב, ולשמחתי אני חי באזור שכיף לרכוב בו. אני עושה גם הליכות רגליות, ולאחרונה התחלתי גם לגלוש. הבן הגדול שלי גולש בים כבר שנתיים, ובחצי השנה האחרונה התחלתי להתאמן גם בגלישת גלים. זה ספורט שהוא מאוד מתאים ונוח לי, כי תמיד חם לי, אז במובן הזה ספורט במים הוא מבורך. זה כל הספורט שלי פחות או יותר. אני לא רואה עצמי בתפיסה או באופי נכנס לחדר כושר, בטח לא לחדר כושר מלוקק שכולם עושים בו פוזות. זה לא אני".

בגדים > "אני אדם של בגדים פשוטים. להגיד שאני לגמרי לא הולך עם מותגים זה שקר. אני אוהב את התוצרת של טימברלנד וקונה אותה, אבל לא יראו אותי נרעש בשביל מותג כזה או אחר. לעבודה אני מתלבש יחסית פשוט, בסגנון ספורטיבי יחסית, כיוון שבחליפות ובעניבות אני מרגיש לא טבעי. אני לא בא לעבודה בלבוש הביתי, עם טריקו, ג'ינס או דגמ"ח, כי בכל זאת יש איזה מינימום של ציפייה מעורך-דין, גם מהלקוח וגם מאלה שעובדים מולי, אבל אני לא רואה עצמי משנה את סגנון הלבוש היחסית פשוט שלי, כי זה לא יהיה אני".

קריאה > "אני קורא בכל הזדמנות. הרבה פעמים כשאני נוגע בספר, עבה ככל שיהיה, והעולם יכול גם להתהפך מסביבי, אני אגמור לקרוא אותו במכה אחת. אין אצלי לקרוא ספר לתקופה. אני מסוגל להתנתק מהעולם כדי לסיים ספר. לאחרונה קראתי את 'מלכים ג' של יוכי ברנדס, ואת 'צריחת האנפה' של ליאן הרן. מצד שני, אני קורא גם את הספרים של הארלן קובן, ספרי מתח, וספרי טיסה. אני מאוד מגוון. שירה אני לא אשב ואקרא, אבל סופרים ישראלים וגם זרים, גם רומנים וגם מתח וגם ספרים היסטוריים, מעניינים אותי.

"חלק מהבילוי של הערב עם הילדים תמיד היה לשבת איתם לקראת השינה ולהקריא להם ספרים - את ספרי הארי פוטר, החמישייה והשביעייה הסודית, שהיו הספרים שקראתי בילדותי, ועוד ספרים רבים. הקריאה היא חלק בלתי נפרד מחיי, מגיל 4 ועד היום".

אוהד שרוף > "הבן הבכור שלי משחק כדורסל בשתי קבוצות, ואני אחד האוהדים היותר נלהבים שלו. אני משתדל להגיע לכל המשחקים שלו ולעודד. אני לא סותם את הפה לרגע, וברוב המקרים אחרי המשחק אני תמיד צרוד. אם אני רואה פשלות במזכירות, לא רשמו עבירה או לא הוסיפו נקודות, אני לא מתבייש להיות קולני. לפעמים זה קצת מביך את הבן. חוץ מזה אני אוהד של קבוצת הכדורסל מכבי תל-אביב, שלאחרונה הפכה גם להיות לקוחה שלי. תמיד צפיתי במשחקים שלהם, אבל אם עד לשנה האחרונה הסתפקתי בלשבת ולראות את המשחקים מכורסת הטלוויזיה, בתקופה האחרונה כבר עשיתי מנוי, ואני מתייצב כל יום חמישי במגרש עם שני הבנים הגדולים שלי".

אלמלא הייתי עורך-דין > "הייתי מורה דרך, מדריך טיולים. אני מאוד אוהב את הטבע, את ההליכה בטבע וזיהוי התהליכים שקורים בו. תמיד טיילתי רגלית, אך בשנים האחרונות יש לי ג'יפ, שתמיד נראה מאובק, כיוון שאנחנו יוצאים הרבה לטיולי שטח ממונעים".

לא יודעים עליי > "אני פותר כפייתי של סודוקו. כל סוף שבוע אני מתיישב על העיתון ופותר את הסודוקו המורכבים שמתפרסמים בו".

בעוד 10 שנים > "אני אהיה בן 57, ממש בשיא פריחתי, ואני מניח שאהיה באותו מקום, במשרד אלתר, ואעשה אותו הדבר. זה מה שאני אוהב לעשות, אז אני לא רואה שום סיבה שזה ישתנה".

רזומה > עו"ד זיו שרון (47) נולד בפתח-תקווה ומתגורר במושב בני ציון. נשוי לניצה ואב לשלושה * שותף בכיר במשרד עוה"ד אבי אלתר, בין הגדולים והמובילים בתחומי המס, שייסד בזמנו עו"ד ד"ר אבי אלתר, שהיה סגן נציב מס הכנסה ואחד מבכירי מומחי המס בישראל, ונפטר אשתקד לאחר מחלת סרטן * שרון מתמחה בתחומי מיסוי מקרקעין, מע"מ ומס הכנסה * מחברם (במשותף) של הספרים "הרפורמה במיסוי נדל"ן 2002", "הרפורמה במס במדינת ישראל", "חוק מס הבולים", ושל מאות מאמרים בתחום.