פרופ' גבריאלה שלו, שגרירת ישראל באו"ם: "הופתעתי מהצביעות; יש שם בלוקים שלמים נגדנו"

בשבועות האחרונים, מספרת פרופ' גבריאלה שלו, שגרירת ישראל באו"ם, חל שינוי ביחס הממשל האמריקני כלפי ישראל. עם בואו של נשיא חדש לארה"ב, הדברים אינם כתמול שלשום. התחושה הזו מלווה אותה גם כשהיא נלחמת על עמדתנו באו"ם. "אני מדברת איתך אחרי לילה קשה במועצת הביטחון. לילה ארוך, שבמהלכו ביקשו המדינות הערביות לגנות את ישראל ודרשו שתפסיק את האש. זה סוכל, אבל עכשיו אנו נערכים להפגנות שייערכו כאן מולנו בעוד כשעתיים".

אבל ניו יורק חוגגת כעת את חופשת סוף השנה. העימות בעזה באמת מעניין מישהו באו"ם?

"העובדה היא שישבנו איתם עד 4:00 לפנות בוקר".

וזה הפתיע אותך?

"אני כבר לא מופתעת מהדברים שמתרחשים כאן. בהתחלה הופתעתי מהצביעות, מהדיבור הכפול. מצד אחד את פוגשת בפרוזדורים כבוד ואהדה לישראל, ולאו דווקא מצד בני ברית מסורתיים. אבל אז, כשנכנסים לאולמות, הדברים נראים אחרת לגמרי. פחות אהדה, יותר ביקורת. הדו-פרצופיות הזו מוזרה לי".

איזה מנגנונים אפשר להפעיל בתנאים כאלה?

"זה נורא קשה. יש פה ממש בלוקים. גושים שלמים שמתייצבים נגדנו. מה שיכול לעזור זו התמיכה של הקהילייה הבינלאומית ושל מדינות ערב המתונות יותר. התמיכה הגלויה שלנו מגיעה מארה"ב ומאירופה, אבל אנו נהנים גם מתמיכתן של מדינות שאינן מזדהות עימנו בפומבי, אך חוששות מהתחזקות האיסלאם הקיצוני ומהטרור הנלווה אליו".

קשה לשבת בניו יורק בשעה שבארץ יורים?

"בטח שקשה, אבל גם בניו יורק אנחנו מרגישים מלחמה, אם כי מסוג אחר - מלחמה על דעת הקהל העולמית ועל תמיכת הקהילה הבינלאומית".

עד כמה זה בכלל מעניין את התקשורת האמריקנית?

"לא כל כך. אנשים עסוקים כאן במשבר הכלכלי הקשה - בסיילים של חג המולד שלא כל כך הצליחו, בזה שחנויות נסגרות, באנשים שמפוטרים ובתקווה שאובמה יחולל איזשהו שינוי. ועם זאת, הערבים הצליחו לייצר איזשהו באז באמצעות מראות הזוועה מעזה. אבל גם אנחנו תוקפים".

פרידה מהבועה

שלו בכלל לא התכוונה להגיע לאו"ם. למעשה, היא הייתה מאוד מופתעת כשהטלפון במשרדה בקריה האקדמית בקרית אונו צלצל, ומעברו השני של הקו היה מנכ"ל משרד החוץ, אהרן אברמוביץ'. שלו, 67, הכירה אותו מהתקופה שבה כיהן כמנכ"ל משרד המשפטים.

"גבי", אמר לה, "שמעת שמחפשים שגריר לאו"ם?". שלו שתקה. "התלבטתי אם להיענות למה שהערכתי כהזמנה להצטרף כחברה בוועדה לאיתור מועמדים", היא משחזרת. היא שאלה מתי מתכנסת הוועדה. "התכוונתי לשאול אם את מעוניינת בתפקיד", אמר לה אברמוביץ'.

"נדהמתי", היא מספרת. "עניתי לו, 'רגע, תן לי לחשוב על זה'. קבלת התפקיד הייתה מאלצת אותי לעזוב מקום עבודה שאהבתי, להיפרד ממועצות מנהלים כמו טבע, אסם ודלק, לבטל השתתפות מתוכננת בוועדות מקצועיות שעמדו להתכנס ברחבי העולם. שלא לדבר על הפעילות במכון ון ליר, במכון הישראלי לדמוקרטיה ובעמותה לאיכות השלטון (כנשיאה, ר' ו'). הייתי גם צריכה לשקול פרידה זמנית משמונת נכדיי, מחברים, ובעצם מכל אותה בועה נעימה שבניתי לעצמי בשנים האחרונות".

אז מה גרם לך להחליט בעד?

"זה אולי יישמע מנופח, אבל הרגשתי שאני רוצה להחזיר למדינה. באמת. רציתי לתרום".

החוץ".

גדולים וחשובים נפלו בפח

קשה לחשוב על בכיר ישראלי אחר שנוהג צניעות כזו באורחיו. פגישתנו הראשונה התקיימה במסעדה איטלקית צנועה ליד משרדי המשלחת לאו"ם. "נאכל דג?", הציעה. אז חלקנו בינינו מנת דג אחת וכוסית יין אחת. גם במנת הסורבה התחלקנו. לא בטוח שהקהילה הניו יורקית הרלוונטית יודעת להעריך תכונות מעין אלה. ואולי זה המשבר הכלכלי, שניכר בכול.

"כולנו הפסדנו כסף במשבר הזה", אומרת שלו, "גם אני. אתמול פגשתי קבוצה של תורמים יהודיים. ביניהם היה אחד מאנשי העסקים היהודים-אמריקנים הבולטים בכלכלה הישראלית. על מה את חושבת שדיברנו שם?".

עד כמה גדול הדיכאון?

"בסוף הארוחה צחקתי ואמרתי לו, 'עזוב את החשבון, אני הפסדתי פחות ממך'. זה סוג הבדיחות שמקובל כאן עכשיו".

צחקו?

"מה את חושבת? לפני שבועות אחדים השתתפתי בקבלת פנים מפוארת לכבוד בית החולים ע"ש רבין. היו נאומים, היה פאר. ישבתי בשולחן הכבוד, והסתכלתי על השנדלירים המפוארים שהשתלשלו מהתקרה. השולחנות עוצבו ברוב פאר. אמרתי לעצמי, זה לא יחזור כל כך מהר. ומה את חושבת? אחרים חשבו על משהו אחר?".

הכרת את מיידוף?

"לא הכרתי אותו. אבל הייתי השבוע באירוע של הדסה. אלה נשים שאוספות דולר לדולר כדי להעביר לישראל. מיידוף עבורן הוא מכה נוראית. זה כסף שהתנדף. וזה נמשך כבר שנים. נורא. אני לא מבינה איך גדולים וחשובים נפלו בפח כזה. זה מצטרף לתחושת המשבר הנורא".