בלדה לנאיבי

תמיד כשאומרים לי נאיבי אני שמח ומתעצבן בו בזמן. שמח כי נאיביות זה חשוב, אפילו מקסים, ומחקרים מוכיחים שזה גם טוב לעור הפנים. ומתעצבן, כי למה מה קרה שמישהו יגיד לי נאיבי? נאיבי זה מסוג הדברים שכשאתה אומר אותם על עצמך זה נשמע דבר שבח, וכשאחרים אומרים עליך זה נשמע עלבון.

ובכלל, אני שואל, מה כל-כך פחות נאיבי באמונה של הצד הגורס שאין עם מי לדבר ושאין על מי לסמוך ושאין ברירה אלא לחיות על החרב? בעיניי, תפיסתי היא מציאותית, מתוחכמת, בוגרת, וקשה לביצוע לאין ערוך מהרעיון שלנצח תאכל חרב. זוהי בעיניי נאיביות: להאמין שככה זה ושאין מה לעשות, להיות פתי מאמין לכל דבר הסתה, לחשוב שהפתרון הכי טוב הוא פשוט פצצות גדולות יותר.

אז כבר כמה זמן שאני מטיח את ה"נאיביות" בבני שיחי מהימין, והם רבים וטובים, ומה אני אגיד לכם: זה תופס ממש טוב. החוכמה היא להקדים ולהטיח את הנאיביות לפני שהצד השני מספיק. עם כל היופי והתום, הנאיביות היא חתיכת כתם שקשה להתעלם ממנו ושקשה להסיר אותו. זה מבלבל, להיות פתאום בצד הנאיבי, שחושב שהכול פתיר ונהיר. לרובם זה אף פעם לא קרה.

ב.עוד פחות משלושה שבועות לבחירות. אני רואה בכל מקום את שלטי החוצות של אביגדור ליברמן: "אין נאמנות - אין אזרחות". כנצר לשושלת דרשנים אני מרשה לעצמי להפוך קצת במשפט הזה, להפנות אותו לא רק אל הערבים אלא גם אלינו, ומה אני אגיד לכם, הבנאדם צודק.

הרי אם מדובר בהסכם בין המדינה לתושביה, הרי שההיגיון אומר שהוא צריך להיות דו-כיווני. המדינה צריכה להיות נאמנה לתושביה, אמונה עליהם ואמינה בעיניהם; מטרתה העליונה היא התושבים. היא צריכה להגן על בתיהם, לשמור על בריאותם, על חסכונותיהם, על זכויותיהם, היא צריכה לדאוג לחינוך ילדיהם, לטפל ולהגן על החלשים שבהם. בתמורה נותנים לה התושבים את האזרחות שלהם (באזרחות הכוונה לא לבעלות על פיסת הנייר, אלא להוויה. להיות אזרח), מפקידים עצמם בידיה ומשחקים לפי חוקיה. וכאן כיוון המשפט מתחלף שוב.

האם המדינה עשתה את חלקה בעסקה, האם הייתה המדינה נאמנה לנו? לא ממש. הביטו סביב - להיות חלש בישראל, או מיעוט, או זקן, או חולה, או תושב הדרום, או ממפוני גוש קטיף, או מהחוסכים לפנסיה, זה ממש לא להיט. גם להיות צעיר ויפה ובעל משרה זה לא איזה קרנבל. הכלכלה בקאנטים, הטלוויזיה מטומטמת, ברחובות גסות, בכבישים אלימות, האוויר מזוהם, המים מטונפים, השירותים מופרטים, החסכונות מחוקים, האינטרסים זרים, הפילנתרופים מקצצים, המעסיקים מתייעלים, הזכויות מצטמקות, הפרטיות נעלמת, הפשע גואה, למנהיגים אנו רוחשים חוסר אמון בסיסי, שלא לומר תיעוב בילט-אין, לא משנה מאיזו מפלגה הם, וכך גם כלפי שאר המערכות. בצה"ל אנחנו מאמינים בכיף, אבל רק בתנאי שהוא מנצח. כאזרח, לא פעם אני מרגיש שאני בתחתית סדר העדיפויות של המדינה שלי.

אז כמו שאומר ליברמן: אם לא קיבלנו נאמנות, שתעזוב אותנו המדינה מההוויה האזרחית, המשותפת, המעורבת. אלך לי ואדאג לעצמי - לא אצביע, אעבוד בשחור, לא אצהיר, אהיה ציני, אשפוך זבל בחוץ, אבנה על חוף הים וכך הלאה. רוצים אזרחות טובה, של ערבות הדדית ואכפתיות? תנו נאמנות. אל תגידו לי לא לשאול מה ארצי צריכה לעשות בעבורי - בתקופה כמו זו, מדובר בחובה אזרחית כמעט: לדרוש מה שהמדינה צריכה לתת.

אבל הדרישה של ליברמן לדרוש מאנשים שהמדינה מפלה אותם באופן כל-כך שיטתי לאורך כל-כך הרבה זמן בדרכים כל-כך שונות ומשונות ומרושעות להצהיר שהם נאמנים לה - בחיי, זו בדיחה. למה אף אחד לא צוחק?

כך שבסיכומו של דבר לא אצביע ליברמן גם בבחירות האלה, ואני גם אומר לכם בדיוק למה: כי הוא נאיבי. תפיסתו היא ילדותית, לא בוגרת, לא מציאותית, לא צודקת, לא מוסרית ולא יהודית. כך לא מתייחס רוב למיעוט.

אלא שיש לא מעט קונים לסחורה הזו, למרבה הצער. דעות ותחושות אנטי ערביות הן כמו רף בתחרות קפיצה לגובה. אם זה רוצה נאמנות, ההוא כבר יפסול רשימה רק כדי להוכיח שהוא עוד יותר פטריוט. וזה עוד בלי לדבר על המעצרים ועל החקירות שהיו מנת חלקם של מאות אזרחים ערבים בחודש האחרון, ואיש כמעט לא פצה פה. ככה זה כשאתה חי במדינה גזענית.

ג.עוד פחות משלושה שבועות לבחירות. האש רק פסקה, והדבר הכי נכון לעשות עכשיו הוא להזכיר שהבחירות האלה בכלל עמדו לעסוק גם בעניינים אחרים, כמו המשבר הכלכלי, הבעיה הסביבתית, מצב החינוך המידרדר, סוגיות של ניקיון כפיים ועוד. אפשר לזכור, גם אם במעורפל, שממש דיברו על נושאים כמו גבולותיה של תאוות הבצע ומגבלותיה של השיטה. סוגיות חשובות וכבדות משקל ללא כל ספק.

הדבר הנכון הוא לבקש לשים לצד הביטחון גם שיקולים אחרים, אזרחיים יותר. הרשימה ארוכה, כפי שפורט גם בסעיף הקודם. ארוכה גם, ובוודאי ארוכה מדי, היא רשימת המפלגות שמבטיחות לטפל בהן.

זה אולי הכי נכון, אבל זו גם דרישה מעט נאיבית, אם לחזור לרעיון המרכזי. נרצה בזה או לא, פחות משלושה שבועות לבחירות ונראה שכל הסוגיות החשובות והסבוכות נדחקות, כמו תמיד, מסדר היום. גם עכשיו, כמו תמיד, צריך מישהו חזק, שיראה להם מה זה. כל השאר יחכה, עד התירוץ הבא.

ד.אבל זה לא רק זה. קצת פחות משלושה שבועות לבחירות, וזה לא רק המצב הביטחוני כשלעצמו או הדי המבצע בעזה שמונעים מאתנו מלהתעסק בסוגיות האחרות. מה שדופק יותר את הנושאים האחרים, כמו מצב הפנסיה או משק המים, זה לא שכולם נורא מודאגים מתושבי הדרום או מתושבי עזה, מה שדופק אותם זה רוח הקונצנזוס שהשתוללה פה, ושמשתוללת עדיין. קונצנזוס זה לא דבר רע, להפך, קונצנזוס זה הדבר הכי טוב שיש, אבל יש לו בעיה עיקרית אחת: על מנת להתרחב, הקונצנזוס שואף תמיד אל הפשוט. נוח לו לשהות באזורים הנמוכים, הברורים והרחבים, שם הוא נוהג לרבוץ כעדר של היפופוטמים בבריכות הרדודות של השנאה ושל הפחד. כלכלה, סביבה, חינוך, אנרגיה - אלה נושאים מורכבים שאין לנו אליהם קשר נפשי. בכלל, כל מה שדרושה בשבילו טבלת אקסל או מצגת פאוור-פוינט לעולם, אבל לעולם, לא יהיה בקונצנזוס.

עוד בעיה שיש לקונצנזוס, ובמיוחד לקונצנזוס שלנו, ובמיוחד לקונצנזוס שלנו בחודש האחרון, היא הרמה והעוצמה שבה פנה הקונצנזוס אל אלה שמחוצה לו. השבוע פגשתי חבר טוב השייך לציבור הדתי לאומי. הוא התפעל מרוח הסולידריות ומהאהבה הנושבת בעם בחודש האחרון. הייתי בהלם. אני חוויתי את החודש הזה בדיוק הפוך. ואני אומר לכם, לפעמים זה כבר היה מפחיד. זו לא הייתה חוויה נעימה, לראות מבחוץ את הקונצנזוס משתולל. מתגלגל במורד, צובר תאוצה ומסה כמו כדור שלג עכור, דורס כל מה שלא קופץ על העגלה. בפנים נעים, בחוץ גיהינום: כך מתנהל השיח הציבורי. או כמו שאומרים במקומותינו: שקט, קונצנזוס.

למי יש בתנאים כאלה היכולת להשמיע קולות אחרים? למי יש בתנאים כאלה היכולת לשמוע קולות אחרים, או בכלל לדעת שהם קיימים, מבלי להידרס על-ידי כדור ענק ועכור?

ה.עוד פחות משלושה שבועות לבחירות. בינתיים זה לא נראה טוב.**

הרהור

הקונצנזוס שואף אל הפשוט. נוח לו באזורים הנמוכים, כעדר היפופוטמים בבריכות הרדודות של השנאה והפחד

http://dror.notes.co.il