דוגמנית מחפשת מסלול

את רונית ויגלר לא ראיתי 15 שנים, פחות או יותר מהיום שבו סגרתי על עצמי את הפרוז'קטור ועזבתי את הדוגמנות, מקצוע שאליו התגלגלתי במקרה. אף פעם לא חלמתי להיות דוגמנית, כי במקום הנידח שבו גרתי (פתחת רפיח בסיני) לא ידעו שיש חיה כזאת. כשהגעתי לתל אביב מלצרתי קצת, וכשמישהי אמרה שבדוגמנות מרוויחים יותר, החלטתי לנסות. לקחתי קורס שעלה הרבה כסף שלא היה לי, השתתפתי בתצוגות קטנות עם דוגמניות דרג ג', ורציתי לעבוד יותר ולהרוויח הרבה. ידעתי שהשתתפות בתחרות מלכת היופי, הריאליטי של אז, תפתח לפניי את השוק, ואיך שהוא נבחרתי להיות בין עשרים המועמדות הסופיות שתמונותיהן התפרסמו שוב ושוב ב"לאשה". ימית נוי לקחה את הכתר, ואני את המקום הראשון מהסוף, אבל פתחתי בשבע שנות קריירה אינטנסיביות, מתוכן שנה של התנסות בחו"ל. ויום אחד הרגשתי שאני לא יכולה יותר. מאז תצוגת האופנה השנתית והיוקרתית ההיא של "קסטרו" בגיל 24, לא הסכמתי לחזור אל הבמה ולעמוד מול המצלמות. התמסרתי ללימודים באוניברסיטה ולעבודה כטירונית בעיתון.

ויגלר. כך קראנו לה, "הבנות", דוגמניות שהתחילו לעבוד בשנות ה-80, שגלשו על המסלולים ותחרויות מלכות היופי, ושהתייצבו מול המצלמות של בן לם, של יקי הלפרין ושל רון קדמי, עמוק לתוך שנות ה-90. חבורה שכללה את תמי בן-עמי ז"ל, ספיר קאופמן, דנה וקסלר, מיכאלה ברקו, עדיה מאירצ'ק, דורית פרקש, סימונה גוזמן, רונית אלקבץ, רונית זילברשטיין, יעל אבקסיס, דורית ילינק, עינת גרץ, אלונה פרידמן, את גלית גוטמן ועוד כמה שבוודאי יהרגו אותי על שלא הזכרתי את שמותיהן. היינו קבוצה מגובשת מכורח הנסיבות. התחרינו על שוק קטן של תצוגות גדולות, שהתקיימו במלונות או במרכזי כנסים, ושוק קצת יותר גדול של תצוגות קטנות, שאליהן נסענו יחד בטרנזיטים בכל הארץ, סוחבות תיק איפור גדוש מוצרים שקנינו בכספנו, תיק גדול מלא בנעליים בכל מיני צבעים, כדי שיתאימו לכל בגד בקולקציה, וכמה כובעים, צעיפים ושרשראות.

הכרנו זו את זו בעל פה. ידענו מה כל אחת תאכל ב"פזנון", מקום המפגש הקבוע ליציאה לתצוגות, מה שנקרא היום "מפגש גשר הירקון", מי נרדמת תמיד בנסיעה ומי תספר בדיחות כל הדרך לאולם החתונות המצ'וקמק בקריית מוצקין. הרווחנו בסדר גמור יחסית לבנות עשרים. הכסף הגדול היה בקמפיינים, שהופיעו על שלטי חוצות ובעיתונות, אמצעי הפרסום של אז. תצוגות היו עניין של מסה. מי שעשתה הרבה, הרוויחה טוב. 100 דולר לאחת לפי השער ביום העבודה.

כשאני מסתכלת אחורה, הייתה לנו משמעת עבודה מעוררת הערכה. היו ימים שבהם הופענו בתל אביב, משם נסענו ליבנה, עברנו לחיפה, וקינחנו במועדון לילה יוקרתי ביפו בחצות. בין לבין היינו מתקנות את האיפור, אוכלות משהו ורושמות חשבוניות. הרבה זוהר לא היה שם, וגם לא פפראצי. ערוץ 2 הניסיוני היה בתכנון, ואחר כך בהרצה, ולכל אחת מאיתנו יצא איך שהוא להופיע אצל רבקה מיכאלי או אצל מני פאר, בלי לעבור לפרסומות. היום כל כוכבת ריאליטי עושה קמפיין לבגדי ים, וכל דוגמנית רוצה להופיע בסרטים ולהנחות תוכנית בטלוויזיה. כולן מנתחות הכול ורצות לספר על זה בעיתון. מי בכלל חולמת ללמוד משפטים כמו ויגלר, בקרוב עו"ד ויגלר, סטודנטית מצטיינת למשפטים וסטאז'רית במשרד בר-מוחא פרץ, שעשתה שינוי קריירה מרשים.

הפגישה שלנו בבית הקפה הזכירה פגישת מחזור. מספיק זמן עבר כדי לעגל את קצותיהם החדים של הזיכרונות, אבל לא מספיק כדי להחליק אותם לגמרי. זכרתי את ויגלר כחתיכה לוהטת, שאוהבת להבליט את הגוף שלה בבגדים צמודים, מתגרים. היה בה משהו נערי, ספורטיבי, מרדני, פה גדול ומתריס. בפתח בית הקפה עמדה אישה יפה בת 39, לבושה קונסרבטיבי - מכנסיים שחורים, חולצה לבנה. לרגע היה נדמה לי שהתחפשה לעורכת דין. חשבתי לעצמי שהבחורה הפרובוקטיבית שהייתה פעם, זאת שבעטה בכל מה שזז, הייתה מסתכלת על האישה המטופחת הזאת וחושבת שאין לה חיים. היה מפתיע לגלות שהחיים שלה מתחילים באמת רק עכשיו.

הישרדות, גרסת שנות ה-90

לפני קרוב לעשור, בגיל 30, ויגלר גילתה שהיא מובטלת. אחת הדוגמניות המפורסמות בישראל, שהצטלמה לקמפיינים הכי גדולים, הופיעה על שערי כל המגזינים, צעדה על מסלולי תצוגות האופנה הנחשבות, וריססה על עצמה ספריי נגד יתושים בפרסומת קולנוע עתיקה שהוקרנה עד לא מזמן, הפכה ללא רלבנטית. תשע שנים אחרי השבר ההוא, היא אומרת שההכרה שלא תוכל להתפרנס מהדבר היחיד שהיא יודעת לעשות טלטלה אותה, אבל כאם חד-הורית לילד קטן שחיה לבד, לא הייתה לה הפריבילגיה לקחת פסק זמן כדי לרכוש מקצוע אחר. האישה שפניה היו מוכרות בכל מקום, זאת שמעצבי אופנה עשו לה כבוד ושילמו לה את המחיר הגבוה ביותר, כי אחרת לא הייתה מגיעה לעבודה, עשתה ג'אגלינג כדי לשרוד.

"הייתי חייבת להחזיק את כל הכדורים באוויר, אני שבחיים לא הייתי במינוס", היא אומרת בקול צרוד מסיגריות, ומאפרת את זו הדלוקה שבפיה לכוס הקפה הריקה מקרטון. "העבודה הלכה ודעכה, הנסיבות וסביבת העבודה השתנו. פתאום קמו סוכנויות לדוגמניות שלא ידעתי איך להסתדר איתן, היו כוכבות חדשות. עברתי משבר עמוק, משבר שגרם לי לגלות הרבה אמפטיה והזדהות עם אנשים כמו צביקה פיק או חנה לסלאו, כשמצאו את עצמם פתאום למטה.

"ניסיתי למצוא מקורות הכנסה. תמיד אהבתי ספורט, אז עברתי פעם קורס למדריכות כושר. עשיתי השלמה להוראת ספינינג והתחלתי לעבוד בהולמס פלייס. אבל בסופו של דבר זה עלה לי יותר ממה שהרווחתי. קניתי דיסקים, והייתי חייבת להתלבש כמו שצריך, אז הוצאתי הרבה על בגדים. במקביל איפרתי כלות. ידעתי להתאפר איפור מקצועי מהעבודה בשטח, והיו לי כמויות של תכשירי איפור. הגיעו אליי המון כלות, אבל הרגשתי שמשהו כבוי, שאני לא ממצה את היכולות שלי".

הפסקת לעבוד בדוגמנות לגמרי?

"לא יכולתי להרשות לעצמי. כשנכנסו תצוגות, לקחתי. תצוגות של מארגנים קטנים, במקומות נידחים. אף פעם לא עשיתי קאט ודי. היו טפטופים של חלטורות, ואני הייתי צריכה את הכסף. זאת הייתה המציאות. הייתי חייבת לפרנס את הבן שלי".

"כל אחד ידע מי אני"

ויגלר נולדה וגדלה ברחוב ויצמן ליד כיכר המדינה. אבא מורה למתמטיקה ולפיזיקה ומנהל בית ספר, אימא מנהלת חשבונות, שלושה ילדים. "אימא הייתה תמיד החברה שלי, ועם אבא, יקה, איש קשה שדגל במשמעת ושהחזיק אותי קצר, רבתי הרבה במהלך הילדות. אני שמחה", היא מחייכת, "שהילד שלי לא כמוני. בסך-הכול הייתה לי ילדות מגניבה, עם חמש אבנים וסקייטבורד, שלושה זוגות אופניים וגלישה בים. תמיד הייתי עצמאית, וכשהתבגרתי הרגשתי צורך לממש את זה. עזבתי את הלימודים בכיתה י"א, ולאבא אמרתי 'אתה תראה שאחזור, אבל בדרך שלי'. הוא אמר, 'את לא יוצאת מהבית', ויצאתי. בגיל 20 עשיתי את רוב הבגרויות. הוצאתי 100 במתמטיקה".

היא התחילה לדגמן בגיל 14. מירי דוידוביץ' צילמה אותה לעיתון "חדשות" כמעט בכל שבוע. "התמונה הראשונה שלי הייתה של גדעון אוברזון, ואז יוסי בכר, שהיה מארגן תערוכות אופנה, הזמין אותי להופיע בשבוע האופנה", היא מספרת. "התחלתי לעבוד בלי הפסקה, הייתי מקצוענית. מי שעושה דוגמנות בצורה מקצועית מתנהגת כמו כל נותן שירות אחר. דוגמנות זאת פעולה שיווקית של עסק. עוד דרך למכור מוצר".

נשאבת?

"באופן טוטאלי, כי אצה לי הדרך. כל אחד ידע מי אני; מגזינים, שערים, עבודה אינטנסיבית - להופיע בכל תצוגה, להצטלם, בלי יום אחד של חופש".

למה?

"הייתי סוג של וורקוהוליק. זה גלגל שקשה מאוד לעצור".

אם באמת רוצים, אפשר. זאת רק החלטה.

"את מהזן של הבנות שלא היו טוטאליות. נראה שזה היה אצלך עניין צדדי ובשנייה שיכולת, זנחת. אני הייתי דוגמנית בתפיסת עולם. זה היה המקצוע שלי. פרנס אותי ואת הילד שלי שנים, מהדוגמנות קניתי בית בגיל 19".

הראיון המלא - במגזין G