ארי שביט - הערת אזהרה

הררי מילים נשפכו בכלי התקשורת השונים לקראת בחירות 2009, אולם אם יהיה מאמר אחד שייזכר מהתקופה, אין ספק שיהיה זה המאמר שפרסם ביום רביעי שעבר ארי שביט בעיתון "הארץ", תחת הכותרת "הערת אזהרה". הוא הביא שם את "עדויותיהם" המודאגות של "כתריסר" גורמים עלומי שם על תכונותיה ועל אופיה של ציפי לבני. במקום לסייג את דבריהם, כמקובל בנוגע למוציאי לשון הרע המסרבים להתבטא בגלוי, העטיר עליהם שביט שבחים: מי שהוגדר "אחד האישים המוערכים ביותר במדינה", כתב שביט, רואה בלבני "דעתנית ושטחית". דובר אחר, שחש "כחבר בכת סודית היודעת סוד נורא: ציפי לבני אינה כשירה להיות ראש ממשלה", תואר על-ידי שביט כאדם "בוגר, מאופק ומיושב בדעתו".

עד מהרה הפך המאמר למרכיב המרכזי בתעמולת הליכוד והעבודה: פעילי העבודה הסתערו בשעות הקטנות של הלילה על רחובות תל אביב, והציפו את לוחות המודעות והעצים בהעתקים של המאמר; תשדירי הבחירות של הליכוד התענגו על ההשמצות (שביט לא מחה על כך). "המאמר של אחד העיתונאים המוערכים במדינת ישראל הוא רעידת אדמה", פרגן הקריין בחום, והצופים הוזמנו לגלוש לאתר העיתון כדי לקרוא את המאמר במלואו.

הקולגות של שביט למקצוע הגיבו בפחות פרגון: בן-דרור ימיני ב"מעריב" קרא למאמר "דוגמה ומופת לשפל עיתונאי (...) לסימביוזה המסוכנת שבין הון, שלטון ותקשורת (...) לרמיסת האתיקה הבסיסית של עיתונות ראויה"; רביב דרוקר ציין בבלוג שלו את הבעייתיות שבהישענות מופרזת על טענות אנונימיות, וטען כי לשביט "יחסי קרבה די אינטנסיביים עם ברק ועם נתניהו"; סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" מתחה בידיעות אחרונות ביקורת על האתיקה של שביט, ותהתה מדוע אינו חושף את קשריו עם אהוד ברק; ואפילו בעיתונו שלו לעג בכיר הפובליציסטים, יואל מרקוס, לאותו "'חבר מושבעים' סודי שהחליט לקפד ראשה (של לבני, א' ר') באמצעות ארי שביט".

עיתונאי אחר היה אולי מתחרט על המהלך - בכל זאת, לא נעים להפוך לכלי תעמולה בידי פוליטיקאים, שלא להזכיר את הביקורת המקצועית שאינה מופרכת במקרה הזה, או העימות עם הקולגות - רק שבמקרה של שביט נדמה שהוא דווקא מרוצה מהסערה סביבו. בוודאי שאינו מופתע ממנה. היא רחוקה מלהיות הראשונה, וספק אם תהיה האחרונה.

עכברי עיתונות ותיקים אולי נזכרו השבוע במאמר אחר שלו, לפני מעט יותר מעשור; באמצע כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה טען שביט, במסה שנפרשה על-פני שמונה עמודים ו-6,100 מילים, כי האליטה הישראלית פיתחה "פסיכוזה" נגד נתניהו, וכי מתקיימת נגדו "הילולת שנאה", אף שהוא "נושא באחריות לפחות שפיכות דמים ולפחות פגיעות בזכויות האדם מאשר שני אנשי השלום אשר ישבו לפניו על כורסת ראש הממשלה". בכירי הפובליציסטים נזעקו להגיב, שביט החזיר אש במאמר נוסף על עמידתו "אל מול השבט", והפך לשיחת היום בברנז'ה התקשורתית-פוליטית.

שטחיות לא מנומקת דיה או אומץ לב נדיר לצאת נגד הבון-טון? דבר אחד בטוח: המאמר ההוא היה שלב ראשון ומוצלח מאוד בתהליך מיתוגו של שביט כעיתונאי בולט, בעל חשיבה ייחודית והולך נגד הזרם, תהליך ששיאו, נכון לעכשיו, במאמר החריג על לבני ערב הבחירות. "ארי מייצג תופעות שקיימות בעיתונות העולמית", אומר חבר הנהלה בעיתונו, "שילוב של תובנות ודמגוגיה, ופתאום צומח כוכב. פעם נחום ברנע נהנה ממעמד-על, היום זה שביט. אני חושב שמה שמבליט אותו זה הדרך שבה הוא כותב: בכתיבה שלו יש עוצמה ותנועה דו-כיווניים מהכותב לקוראים. הוא מצליח לגעת בנימים שמצליחים לעורר סערת רגשות. יש בה משהו מקומם, אבל זה מה שמייצר שיח. השאלה המעניינת היא מה זה אומר עלינו כחברה, לא מה זה אומר עליו".

מה מניע את שביט? אוהדיו רואים בו קול ייחודי ואמיץ של עיתונאי שפועל מתוך אמונה פנימית יוקדת. מותחי הביקורת טוענים שקשריו קרובים עם נתניהו ועם ברק, מזכירים את קשרי החברות שרקם בעבר עם עמרי שרון (שאותם הגדיר כ"תאונת עבודה" כשבא להעיד למענו בבית המשפט), ומדברים על אג'נדות סמויות, על אספירציות פוליטיות ועל בעיות אתיות. אחרים סבורים שמדובר בסך-הכול בדרכו לקדם את הקריירה, בדומה לאמנון דנקנר, עורך מעריב לשעבר, שיצא נגד ה"מיליה" שלו כשתמך באריה דרעי: הוא אולי שילם בחברים, אבל הפרסונה התקשורתית שלו רק הועצמה.

"לארי יש יכולת נדירה למקד את תשומת הלב אליו", מאבחן יואל אסתרון, מו"ל העיתון "כלכליסט", שהיה עורך המשנה של הארץ כששביט נקלט בעיתון, ושהחל לפרסם את מאמריו בעמוד הדעות. "בכדורגל משחקים הרבה שחקנים טובים, אבל יש כאלה שיודעים להבקיע. ארי הוא סקורר - סקורר של תשומת לב. הבעיה שלו היא שתשומת לב היא גם סם מסוכן. נדמה לי שבשנים האחרונות ארי זקוק לו יותר ויותר, והוא מוכן לעשות עוד ועוד כדי לזכות בו".

חוף בכינרת

המגע הראשון של שביט, 50, עם העיתונות היה דווקא כמקור: הוא שירת כחייל במבצע ליטני, ואחריו התראיין בנוגע למעשי התעללות בערבים וביזה שאליהם נחשף. אחד העיתונאים שעסקו בנושא היה נחום ברנע, אז בעל טור נחשב ב"דבר". שביט המשיך לפעילות ב"שלום עכשיו" וללימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, שבמקביל אליהם כתב בעיתון הסטודנטים המיתולוגי "פי האתון".

אחרי השלמת התואר פנו שביט ושניים מעמיתיו לעיתון - דב אלפון (היום עורך הארץ) ואייל ארליך (היום יבואן בשר בולט) - לברנע, אז עורך השבועון "כותרת ראשית", והציעו את עצמם ככתבים. "חשבתי שזה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לעיתון", מספר ברנע, "חבר'ה צעירים ומוכשרים. חשבתי שאם העיתון ישרוד, אלה החבר'ה שיהיו המובילים בו אחרי כמה שנים, כשיהיו חילופי דורות. העיתון בהחלט יצא נשכר מהם, וארי התפתח כעיתונאי ועשה דברים יפים מאוד". כותב בכותרת ראשית זוכר את הדברים קצת אחרת: "ברנע נהג להגיד שארי כמעט לא עובד, כי 'ג'נטלמן בריטי אמיתי לא מתלכלך בעבודה'. חרוץ גדול הוא לא היה".

סימן ראשון לקו של שביט ולכישרונו לעורר הדים ניתן במארס 1988. שלושה חודשים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ושבוע לפני "יום האדמה", פרסם שביט סדרת ראיונות עם מנהיגים ערבים בישראל ובשטחים, שביקשה לחשוף "מה הם חושבים באמת" ומסקנתה הייתה כי שורר בקרבם קונצנזוס: שלילת קיומה של מדינת ישראל. גדעון סאמט טען במאמר תגובה בהארץ ששביט מבשר זרם חדש של שמאל שמרני, ושביט פרסם תגובה שקראה לשמאל "לחדול מלהסתפק בלשון השלום והמוסר, ולהוסיף עליה לשון של אגוצנטריות וכוח".

חלק מהמרואיינים של שביט הגיבו במכתבים חריפים נגד הכתב הצעיר: המשורר סמיח אל-קאסם כתב ש"אני מוחה על צורת עבודתו של הכתב ארי שביט, שמסר את דבריי (...) בצורה מסולפת לחלוטין, לא צמוד לתוכן ולטקסט שבשיחה. הצעתי לו להקליט את השיחה, אולם הוא מצא זאת מיותר. מתברר שחבל על כך (...) זה לא מסלף את דעותיי הפוליטיות בלבד, אלא מזיק לעניין ההבנה ושיתוף הפעולה בין כוחות השלום הערביים והיהודיים בישראל". מוחמד אבו נימר כתב ששביט השמיט את דבריו בזכות הכרה בישראל: "נדהמתי לקרוא את הדברים שיוחסו לי (...) אינני יודע אם העיתונאי הנכבד שמע את הדברים שאמרתי, או העדיף להביא בעיתון דברים שמשרתים את הפחדים והחששות, ואת דעותיו שלו כלפי הערבים הישראלים". בזמנו הכחיש שביט את טענותיהם.

זמן קצר לאחר מכן נסגר כותרת ראשית בשל קשיים כלכליים, ושביט עזב את העיתונות לטובת פעילות באגודה לזכויות האזרח, גוף שמאל רדיקלי למדי, שראש הממשלה יצחק רבין כינה באותה תקופה "האגודה לזכויות הפלסטינים", ואף כיהן בה תקופה מסוימת כיושב ראש. "היה לי קשה להיות עיתונאי", הסביר בעבר את עזיבתו, (...) (זה) היה בשבילי מסובך". במשך השנים כתב שביט מפעם לפעם בהארץ, אולם החל לכתוב בו בקביעות רק ב-1995. שכרו היה צנוע, והוא כתב לעתים רחוקות יחסית. רווחה כלכלית גבוהה יחסית לרוב העיתונאים אפשרה לו זאת.

שביט לא אוהב להתייחס למצבו הכלכלי. בראיון ל"מקור ראשון" הוא אמר ש"מסיבות משעשעות התפתחה איזו אגדה" בדבר היותו לא תלוי בעיתונות לפרנסתו, והכתב ציין שהוא "נלחץ בעליל" מהשאלה. כמה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 2005, פורסם ב"גלובס" כי שביט שותף בפרויקט נדל"ן גרנדיוזי על אחד מחופי הכינרת, עם חברת אזורים, שהייתה בשליטת נוחי דנקנר ובראשות רוני מילוא, איש העסקים מיקי ירושלמי (לימים בן-זוגה של לימור לבנת) והיהלומן עודד דסאו (שלימים הוגש נגדו כתב אישום על גניבה מהחברה הציבורית שבה שלט). דסאו סיפר לגלובס כי שביט ירש את אחד מחופי הכינרת, וכי הוא וקבוצת יהלומנים "הגענו אל ארי ושאלנו אותו: 'כמה אתה רוצה על החוף?' ארי נקב בסכום, ומיד כתבנו לו צ'ק על סך 20% ממנו, כדי להראות לו את הכוונות הרציניות שלנו". בסוף רכשו דסאו ושביט חוף אחר, ששוויו לפי דסאו 8 מיליון דולר, שעליו תכננו פרויקט להקמת מתחם מגורי נופש יוקרתי בסגנון יפני, שבו "לכל אחד תהיה סירה ליד הבית".

האם יש לשביט עסקים היוצרים ניגודי עניינים בעבודתו העיתונאית? סירובו להשיב לשאלות בנושא מקשה לתת לכך מענה, אולם ככלל, סוגיות כלכלה וחברה תופסות מקום משני בכתיבתו, יחסית לנושא העיקרי שמעסיק אותו יומם וליל: הסכסוך עם הפלסטינים והצורך בחלוקת הארץ.

מברשת זהב

בניגוד לפובליציסטים אחרים, שהגיעו למעמדם לאחר שנים של עבודה עיתונאית בסיסית של סיקור חדשות, הבאת סיפורים ובדיקת עובדות, שביט התמקד בעיקר בראיונות, שלרוב עסקו בעיקר בסוגיית הסכסוך. בתחום הזה השקיע את כל-כולו, נפגש עם מרואייניו פעמים רבות ובמשך שעות ארוכות, באופן שהבליט אותו מאוד ושהפך את ראיונותיו ליוצאי דופן. "מהרגע הראשון ארי היה משקיען של זמן ואנרגיה ברמות אגדיות", מספר גורם לשעבר בהארץ.

שיטת הראיון של שביט מעוררת מחלוקת: רבים טוענים כי כמעט כל מרואייניו "יוצאים טוב", כי הוא ממעט לעמתם עם שאלות קשות, וכי הוא מאפשר לפוליטיקאים לפרוש את משנתם בהרחבה יתרה ללא פילטר מתאים. מנגד, קשה להתעלם מהצלחתו לסחוט ממרואייניו כותרות חזקות.

זה לא מנע מכותבים שונים בעיתונו שלו למתוח על עבודתו ביקורת חריפה מעל דפי העיתון. עורך המוסף הספרותי, בני ציפר, כתב בציניות כי לשביט יצא "מוניטין של מראיין אמן, שמברשת הפלאים שלו צובעת בזהב את הפלסטיק הזול ביותר". המבקר רוגל אלפר, שמאוחר יותר הפך לעורך המוסף השבועי שבו פורסמו ראיונותיו של שביט, כתב על ראיון טלוויזיוני שערך שביט עם משה (בוגי) יעלון כי שביט נמנע משאלות קשות ונראה "כמתבטל, או כתמים דעים, בנוסח של עיתונאי חצר". יש לציין כי יומיים לאחר מכן החמיא אלפר לראיון אחר שערך שביט.

נחום ברנע דווקא מפרגן לראיונות של שביט, ולא מסכים עם הטענה שהוא חוסך ממרואייניו שאלות קשות: "יש לארי המון סבלנות, הוא משקיע המון שעות בראיונות האלה. הפרובלמטיקה, אם היא קיימת, היא לא בראיון עצמו אלא בפרופיל, בקביעותיו לגבי המרואיין. בעולם שלי אני מאמין שאין שורה תחתונה ואין פוסק עליון. אני לא מכיר בכהונתו של הרב עובדיה בתקשורת".

עורכי העיתון, מכל מקום, התלהבו מהסחורה שסיפק שביט ונהנו מהעניין הרב שעוררו הכתבות. "ארי מראיין מצוין", אומר חנוך מרמרי, אז העורך הראשי ועד היום חברו של שביט, "הוא כתב מגזין מהוקצע ומלוטש".

הפוליטיקאים, מצדם, עמדו בתור. "פוליטיקאים, בעיקר מהמרכז ימינה, חיפשו לקבל אצל שביט איזושהי תווית הכשר, שתרומתה האלקטורלית תמיד הייתה זניחה, אבל הייתה לה חשיבות ברנז'אית-ממסדית", אומר ליאור חורב, בעבר חבר בפורום החווה של אריאל שרון והיום יועץ ללבני. "לשביט יש תדמית של פסיאודו-אינטלקטואל כזה, סוג של נייר לקמוס מוסרי-תקשורתי שאתה צריך לעבור אותו, כי הוא איזושהי הכשרה למיינסטרים של דעת הקהל של המרכז הנוטה לשמאל, הממסד של עיתון הארץ והלגיטימציה של עמוד השדרה התל אביבי. שביט לא מראיין כל אחד, אבל מרגע שהוא מסכים לראיין אותך, אתה לא תשלם על זה בשן ועין. הבעיה היא שיש לו דפוס התנהגותי - הוא סוג של ילד מגודל. הוא מתאהב באובייקט המסוקר שלו התאהבות שהיא חסרת כל פרופורציה, הוא מתמסר בלי שום אמצעי מניעה - ואז הוא בבת אחת, כרעם ביום בהיר, נוחל אכזבה קשה, מעין תסמונת האישה הנבגדת, ויוצא למסע נקמה מושחז נגד מושא האהבים שלו. ראית את זה עם אריק שרון, בזמנו עם ביבי ועכשיו עם ציפי. שבוע לפני שהאיש כתב את מאמר הביבים שלו, הוא עשה איתה ראיון שבו הוא לא חשב שיש פגמים מהותיים באישיותה, והוא לא ציטט איזושהי כת סודית שמחזיקה בסוד נורא . הוא פרסם ראיון בסך-הכול מפרגן, בלי שהוא מעלה את התהיות המאוד נוקבות שבהן השתמש במאמרו האחרון".

גם פוליטיקאים ששביט מתח עליהם ביקורת לא היססו להתראיין אצלו. שלושה חודשים לפני שהעניקה לו לבני ראיון, הוא כתב עליה: "אם ראש ממשלת ישראל היה נבחר במכרז, ציפי לבני לא הייתה עומדת בדרישות הסף. ללבני אין קורות החיים הנדרשים ואין לה הישגים מוכחים. אין לה ניסיון מוצק ואין לה חזון מעורר השראה". זה לא מנע מלבני להתראיין אצלו, כפי שקביעתו שנתניהו וברק "הוליכו שולל" את הציבור לא הפריעה להם להתראיין אצלו שוב ושוב.

החיבור עם ברק היה חזק במיוחד. "כמעט שיחות נפש", נכתב בכותרת המשנה של אחד הראיונות. הוא גם לא הסתיר את הערכתו לברק. בהקדמה לראיון מ-2002 כתב בפתוס אופייני: "ביכולת החשיבה שלו, ביכולת קריאת המציאות שלו, אהוד ברק גבוה בראש ממרבית הפוליטיקאים הישראלים (...) אחד הישראלים החשובים ביותר של זמננו, אם לא החשוב מכולם". באותו ראיון הוא גם ביקר אותו בהחלטיות: "המושג של מתן דין וחשבון מוכר לו, אבל ספק רב אם הוא באמת מבין אותו. כל רעיון של ביקורת עצמית ממנו והלאה. אין בו כל יכולת להקשיב באמת".

"אנשים כמו ברק וביבי יודעים שאין דבר כזה שעיתונאי לא יכתוב עליהם ביקורת", מסביר גורם שמכיר מקרוב את האינטראקציה בין השניים, "השאלה היא איך אתה מעביר את הביקורת הזו. הדרך של ארי מכבדת אותם. היא לא ארסית, לא פוגענית, וגם אם היא קשה היא עטופה בצורה אינטליגנטית ומנומקת. זה שברק גר במגדלי אקירוב ולא יודע לעבוד עם אנשים זה עובדות חיים - השאלה היא איך אתה אומר את זה. כשברק מסתכל אחורה על הראיונות איתו, הוא יכול להרגיש טוב; שהוא הצליח להעביר את המסר בצד הביקורת, לפרוש את המשנה המלאה שלו. זה מה שהוא מחפש - לתקשר עם הציבור בצורה נקייה ככל שניתן".

יש ביקורת על כך שהוא מאפשר למרואיינים לפרוש את משנתם בלי להקשות עליהם.

"אם זה באמת היה משהו מאוד חד-גוני בלי שום ביקורת, מין פמפלט כזה, קומוניקט של ברק, אולי היה בזה צדק. אני לא רואה את זה ככה. תבין, האימג' של ראיון איתו מבחינת הפוליטיקאים זה מכובדות. זה משהו שנורא-נורא חסר בתקשורת, בעיקר במעריב ובידיעות. בגלל התחרות ביניהם נוצר אצלם לחץ בראיונות, ואם לא תספק כותרת, הראיון יצא עקום. אצל ארי זה די משוחרר ונקי, וגם אינטליגנטי וגם פילוסופי - וברק מאוד הרגיש בנוח עם זה. ארי חי את המרואיין, ממש נכנס לעורו ויוצר איזושהי הזדהות שמייצרת אווירה מאוד-מאוד נוחה למי שבדרך כלל מאוד מדוד במה הוא אומר. זה ממש משהו סינרגטי; צריכה להיות גם איזושהי הזדהות שלו עם התוכן של מה שהם אומרים לו, אחרת זה לא יכול להיות סינרגטי. הוא ממש הופך לחלק מהדנ"א שלהם. אנשים כמו ביבי וברק, שכל-כך נכוו מהעיתונות, זה משהו חדש מבחינתם, שנותן להם פרישה רחבה של כל הדברים שהם היו רוצים להגיע איתם לציבור ושלא מצליחים באמצעות הטבלואידים או הטלוויזיה".

"אם ארי היה מאמין בלבני", אומר גורם אחר המכיר מקרוב את עבודתו של שביט מול פוליטיקאים, "הוא היה מצליח גם לעשות את זה איתה. הוא פשוט לא מאמין בה, וכאן הבעיה. בברק ובביבי הוא מאמין לגמרי. הוא חושב שיש להם יכולת מנהיגות - ראייה קדימה, יכולת התמודדות עם אתגרים. ההצלחה שלו איתם מתחילה מזה שהם יודעים שהוא מתייחס אליהם כאל פטריוטים אמיתיים, לא כאל ציניקנים".

אולמרט? זה סיפור אחר

הפוליטיקאים ודובריהם מעריכים מאוד את חוסר הציניות הזה, אבל לא מעט קולגות של שביט טוענים כי היעדרה הוא בדיוק מה שחסר בראיונות שלו. "קשה למצוא אצלו הטלת ספק במניעים של הפוליטיקאים", אומר אחד מהם. "הוא מתייחס אליהם כאל מי שמונעים רק על-ידי אידיאולוגיה. עם כל הכבוד, כולנו יודעים שהתמונה האמיתית הרבה יותר מורכבת".

לפוליטיקאי אחד שביט בהחלט מייחס ציניות, והרבה מעבר לכך: אהוד אולמרט, ראש הממשלה היוצא. עוד ב-2003 הוא כינה אותו "עסקן ממולח, העושה לביתו (...) אין גבול לכוחנות, ליוהרה ולהתנשאות שלו (...) מעשן סיגרים גאוותן". בימיו כראש ממשלה תקף אותו שביט בחריפות על פרשיות השחיתות, קבע מפורשות כי אולמרט הוא אדם "מושחת" ועסק רבות בנושא (אולמרט, יש לומר, מעולם לא העניק ראיון לשביט).

לעומת זאת, כשבעבר נקשרו שמותיהם של ברק ושל נתניהו בפרשיות שחיתות, שביט היה עדין בהרבה, אם בכלל עסק בנושא: בדיקה בארכיון "הארץ" מעלה כי בין מאות אלפי המילים שכתב שביט לא נכתבה ולו מילה אחת בנוגע לפרשת עמותות ברק, למשל. באותה תקופה מיעט שביט לכתוב. כשרביב דרוקר חשף את דבר התארחותו של נתניהו במלונות פאר, כתב שביט כי מדובר בפרשה "מביכה" מבחינתו, אך ביקר את עיסוק היתר של התקשורת בה, ביחס להצנעתה את פרשיות אולמרט.

ארי שביט סירב להגיב.

מאמרו של שביט על לבני גרר גם פארודיות. הנה אחת: http://false.blogli.co.il/archives/386