מה למדנו מ"פרשת הפדופילים"

בדיון שהתקיים בעליון הפתיעה המשטרה כשחזרה בה מתמיכתה בפרסום השמות. מה קרה ממועד התפוצצות הפרשה עד הדיון הזה, ואיך פתאום התנדפו הראיות המוצקות שהובטחו לציבור? ההסבר שנותנים בפרקליטות פשוט; רק בשלב הזה, אומרים שם, הערכנו את התיק והבנו שבניגוד להצהרות הבומבסטיות קיימת אפשרות סבירה שלא יהיו כתבי אישום, וגם אם יהיו, לא יכללו עבירות פחותות בהרבה מ"השתייכות לרשת פדופילים".

דיון נושן בבעיה מעיקה

החולשה שאיתרה הפרקליטות בתיק פתחה מחדש את הדיון בשאלת איסור הפרסום. בשונה ממצב שבו נסגר תיק נגד אדם החשוד בשוד, הסביר נציג הפרקליטות, כאן הפרסום "מוציא מהארון" לפחות חלק מהחשודים, ואם לא יועמדו לדין, לא ניתן יהיה להשיב את הגלגל לאחור. בית המשפט העליון קיבל את העמדה הזאת. השופט המחוזי ג'ורג' קרא, שהחלטתו לפרסם את השמות בוטלה בעליון, לעומת זאת, לא הוטרד מכך: הוא חשב ש"העובדה שנטייתם המינית של מי מהחשודים (...) אינה ידועה ברבים, לא צריכה לשמש להם מגן".

הדיון המשפטי הוא רק חלק מהסוגיה. דומה שכל אימת שנחשפת פרשה שבה מעורבים ידוענים, מתעורר מרבצו הפולמוס הציבורי בשאלת פרסום שמות חשודים. מאז שנות ה-80 הוקמו שתי ועדות ציבוריות והועלו אין-ספור הצעות חוק בנושא, אך אף אחת לא הבשילה לחקיקה.

בסמיכות זמנים מקרית לחלוטין הפיץ כעת משרד המשפטים הצעת חוק ממשלתית, המציעה לדחות פרסום שם חשוד למשך 48 שעות מהמועד שבו נודע לו שמתנהלת חקירה נגדו, כדי שיוכל לבקש מבית המשפט לאסור את פרסום שמו.

רצים לספר (לתקשורת)

גם כיום יכול בית המשפט לאסור פרסום שם חשוד, אבל לעתים קרובות מתפרסם השם בתקשורת האלקטרונית עוד בטרם יצא זה מחדר החקירות. מצבם של ידוענים ואנשי ציבור רע משל אנשים מן היישוב, שלרוב התקשורת לא טורחת לפרסם את שמם מחוסר עניין. בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא תמיד המשטרה היא זו שרצה לתקשורת; לעתים המצב דווקא הפוך. במקרה הנוכחי, המשטרה אפילו ראויה למחמאה: כשהתברר שהראיות חלשות היא נהגה בהגינות, על אף שציבורית אולי ניזוקה מהזגזוג בעמדתה.

ואם כבר הגינות, קשה שלא להשוות בין הפרשה הנוכחית לתחקיר הפורנוגרפי משהו שערך דב גילהר בערוץ 10, שבשם "זכות הציבור לגעת" חשף לפני האומה בצורה משפילה פרשה אחרת. גם בדיעבד גילהר טוען שהוא שלם עם עצמו.

"לבנו עם המשפחות", אמר גילהר לאחרונה, אך הדגיש ש"אין לנו שום חמלה לסוטים". בינתיים הורשעו שלושה מחשודי אותה פרשה בניסיון למעשה מגונה ובניסיון להטרדה מינית. לגבי כולם, קבע המרכז להערכת מסוכנות מינית שהם אינם פדופילים או עברייני מין מסוכנים.

מה ההבדל בין שתי הפרשות מבחינת החשיפה? במקרה אחד מדובר בידוענים המצוידים בעורכי דין יקרים, ובשני לא; במקרה אחד מדובר ברשויות, בשני בגוף שהעניין העיקרי שלו הוא רייטינג.

השופטים חנן אפרתי ודורית רייך-שפירא התחשבו בגזר הדין בלינץ' התקשורתי שעברו החשודים, ומתחו ביקורת על "המעצמה השביעית" ששכחה את תפקידה, ושתפסה את עמדת החוקר-תובע-שופט-תליין. אפרתי מצא "פגם אסתטי", כלשונו, בכך שערוץ 10 הציב תחקירניות שהתחזו בצ'טים לבנות 13.

רייך-שפירא הייתה חריפה יותר. "במדינה דמוקרטית על התקשורת לבצע תפקידה במקצועיות מוסרית, לדווח על חדשות מבלי שתיצור אותן", כתבה. "אין להשלים עם מציאות שבה מוכרע דינו של אדם לשבט או לחסד באמצעות התקשורת, ללא בקרה של גורמי אכיפה מוסמכים. רק עם התגבשותו של חומר חקירה בסיסי לבדיקת התשתית הראייתית ופנייה לבית המשפט, יתאפשר הפרסום שיקדם את זכות הציבור לדעת, שבשמה פועלת התקשורת". בעידן הרייטינג לא יהא זה בלתי סביר להניח שהתקשורת לא תפנים את הלקח, מה שעשוי להאיץ את הצעת החוק בנושא.