עו"ד מימי צמח: "מפוטרי ההיי-טק יקימו הרבה סטארט-אפים חדשים"

הבית > דירת גן בשכונה היוקרתית תל-ברוך צפון בתל-אביב. למרות הסדר והניקיון השוררים בבית, כל פינה ורהיט מסגירים שרוב דייריו הם ילדים. המקרר הגדול במטבח עמוס לעייפה בציורים ילדותיים, בהזמנות לאירועים בבתי-הספר ובגן וגם כמה פרצופים קטנטנים ששולחים חיוכים חמים מתצלום המנציח רגעים משפחתיים מאושרים. שולחן העץ הכהה בסלון "מעוטר" בכתמים של נוזל שלא נוגב בזמן והותיר בו כתם קבוע, ועל מדף במטבח מסודרות 8 קופסאות שונות של דגני בוקר.

על שטיח כתום, מרוט למראה, שוכב לו פונץ' הזקן, שפרוותו המאפירה מוארת באור רך החודר מהוויטרינה המובילה אל הגינה. החבר הנאמן מלווה את בעלת הבית מימי התמחותה בבית המשפט העליון ובמשרד נשיץ-ברנדס, דרך התואר השני ב-N.Y.U והעבודה במשרד עוה"ד בניו-יורק, ועד פתיחת המשרד שלה, שנמצא במרחק 5 דקות נסיעה מהבית. בעלת הבית מלטפת את פונץ' ויוצאת אל הגינה. "זה מגרש המשחקים שלנו", היא אומרת על גן השעשועים הפרטי שסידרה לילדיה בחצר. "זה לא רק בשביל הילדים", היא ממהרת להבהיר, "גם אני אוהבת לשחק. אני מתגלשת על המגלשה ומתנדנדת בנדנדות יחד עם הילדים כל הזמן".

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי באילינוי בארה"ב, לקראת תום תקופת שליחות ארוכה מטעם עבודתו של אבי בארה"ב. בגיל חצי שנה חזרתי עם משפחתי לישראל. אבי, אביבי יבין, הוא פרופסור לפיזיקה גרעינית, היום בפנסיה מאוניברסיטת ת"א. אמי רבקה, בעלת תואר שני בחינוך, מפקחת במשרד החינוך. אבי עבד במדינות שונות בעולם. כל 3.5 שנים הייתה לו שנת שבתון מהפקולטה, והיינו נוסעים לשליחות במדינה אחרת. באחת הנסיעות האלה אני נולדתי.

"כשהייתי בכיתה ג' נסענו שוב לארה"ב וגרנו שם שנה. כשהייתי בכיתה ז', חיינו שנה בפריז. תמיד היה מסדר דמעות לפני שנוסעים ומסדר דמעות כשצריך לחזור. אבל החוויות היו מדהימות. רכשתי שתי שפות, אנגלית וצרפתית, וגם חוויה של לחיות בתרבות אחרת.

"יש לי אח ואחות גדולים ממני. ההפרש בינינו גדול, 13 שנה ביני לאחותי, ו-10 שנים ביני לאחי, כך שתמיד הייתי התינוקת של המשפחה. הדבר שהכי אהבתי לעשות היה לשחק. עד היום אבי אומר לי, שהחיים זה לא משחק, ואנחנו מתווכחים על זה. עד הצבא חשבתי שאלמד מדעים, בייחוד מתמטיקה. תמיד אהבתי מתמטיקה והייתה לי את הדוגמה של אבא בפיזיקה, כך שזה היה מסלול די טבעי. כשסיימתי תיכון נשארו לי כמה חודשים עד הגיוס, והחלטתי להתחיל ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה. חשבתי שאספיק לסיים סמסטר אחד, אך באמצע הסמסטר הקדימו לי את הגיוס והפסקתי ללמוד.

"גייסו אותי למצ"ח, משטרה צבאית חוקרת. אחרי שהתגברתי על הטראומה שעובר כל חייל שמגויס למשטרה צבאית, גיליתי שאני נהנית ממה שאני לומדת ועושה שם. עשיתי קורס מרתק, שכלל סקירה של תחומים משפטיים מעניינים, דיני ראיות ודיני עונשין, ונהניתי מכל רגע. אז התחילה ההתלבטות בין משפטים למתמטיקה. את הכף לטובת משפטים הכריעה העובדה שבמשפטים עובדים עם אנשים, ובמתמטיקה עם נייר ועיפרון. חשבתי שלא אוכל לשבת כל הזמן ולפתור תרגילים".

השם שלי > "מימי זה כינוי חיבה שנדבק אלי מרגע שנולדתי. הוריי גרו תקופה ארוכה בארה"ב והאחים הגדולים שלי דיברו בעיקר אנגלית. אמי מאוד רצתה לקרוא לי איילת, אבל רצו לקרוא לי גם ימימה על-שם סבתי שנפטרה. בסוף קראו לי איילת ימימה יבין. אבל אחותי ואחי שדיברו אנגלית לא הסתדרו עם השם איילת. הם גם היו קשורים לסבתי, אבל לא רצו לקרוא לי ימימה, אז הם מצאו פשרה וקראו לי מימי. חזרתי מבית-חולים עם השם מימי, וככה זה נשאר עד היום.

"עד הצבא אף אחד לא קרא לי איילת. כשהתייצבתי למיוני צו ראשון ישבתי בחדר המתנה עם עוד כמה בנות, וכשהפקידה קראה 'איילת יבין', הבטתי בה בפרצוף חתום. רק אחרי שהיא חזרה על השם שלוש פעמים קפצתי ואמרתי 'אוי, זו אני'. היא לא האמינה לי, וביקשה לראות מסמכים מזהים".

הסטירה > "בפעם הראשונה שראיתי את יגאל, בעלי, נתתי לו סטירה. הכרתי אותו בצבא, שנינו היינו חוקרים במצ"ח, אבל לא באותו בסיס. יגאל שירת בבאר-שבע כחוקר בכיר ואני באזור המרכז. לא ראיתי אותו מעולם, אבל שמו כחוקר הלך לפניו. כולם דיברו על החוקר הבכיר 'צמח'.

"באחד הימים, בעקבות שריפה שאירעה בבית הוריו בגבעתיים, הוא הגיע למרכז. בדיוק באותו יום נתקעתי עם הנהג שלי בבסיס בתל השומר ללא הסעה, כי הרכב שלנו התקלקל. 'החוקר צמח' היה היחיד שהיה לו רישיון נהיגה צבאי, אז שלחו אותו לאסוף אותנו. נורא התרגשנו שהחוקר הבכיר בא לקחת אותנו. התחלנו לריב, בצחוק, מי ישב לידו באוטו. ואז הנהג אמר לי 'אם יש לך אומץ לתת לו סטירה איך שהוא מגיע, בלי להסביר לו למה, אז את יכולה לשבת לידו'.

"אני מאוד תחרותית ורציתי לנצח. אז בלי בעיה פתחתי את הדלת של האוטו ונתתי ליגאל סטירה. רגע אחרי סיפרתי לו למה. זה מצא חן בעיניו, ומאז אנחנו ביחד. הסטירה הפכה למשפחה".

המשבר > "יכול להיות שאם היו אומרים לי לפני שעזבתי את משרד צלרמאיר-פילוסוף שאנחנו הולכים לקראת משבר עולמי, הייתי אומרת 'זה לא זמן לעזוב'. אבל בדיעבד זה היה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי. למשרדים הגדולים הרבה יותר קשה היום. יש להם הרבה אנשים, כי הם עשו עסקאות ענק והיו זקוקים לצוותים רציניים, אבל היום יש להם הרבה פחות עבודה וכוח-האדם עדיין שם. כשמגיע משבר אתה לא ממהר לפטר עובדים, כי אתה יודע שתזדקק לכוח אדם איכותי מאוחר יותר. אז הם צריכים לסחוב הרבה אנשים, שכרגע לא ממש צריך אותם, וזו מעמסה מאוד קשה.

"במשרד קטן זה לא המצב. כל מי שעובד אצלנו, אנחנו צריכים אותו, והוא מלא בעבודה, מפוצץ. אם לא תהיה ברירה, ניקח עוד מישהו בקרוב. זו התנהלות הפוכה למשבר והרבה יותר קלה, כי אנחנו לא סוחבים על הגב אף אחד מלית ברירה.

"אנחנו מקבלים הרבה עבודה שבעבר הגיעה למשרדים הגדולים. להרבה חברות נוח לעבוד היום עם משרדים קטנים, כי הם לא מרגישים שהם צריכים לשלם על כל העודף שיש במשרדים הגדולים. לכן, המשבר לא מורגש אצלנו. בתקופת משבר נכון לחברות להתייעץ ולפנות למשרד קטן יותר, שהקשר עם השותף הוא ישיר. אני רואה במשבר הזדמנות עסקית. המשבר הזה בסופו של דבר יוצר הזדמנויות ושוק חדש.

"אני צופה, שבעוד מספר שנים יהיו הרבה חברות סטארט-אפ חדשות שיוקמו על-ידי מפוטרי ההיי-טק שנמצאים היום בשוק בלי עבודה - מפוטרים מוכשרים שלא יכולים למצוא עבודה היום, אבל יש להם רעיונות לפיתוח. הם יעבדו על מימון עצמי ויקימו סטארט-אפים משלהם. כך שאני צופה שיהיו חברות חדשות ומעניינות כתוצאה מהמשבר. אני אדם מאוד אופטימי. קשה למצוא אותי עם תחזית פסימית לעתיד".

סדר יום > "אני קמה ב-6:30 בבוקר. אחרי המקלחת אני מעירה את החבר'ה בבית, עושה ארוחת בוקר וסנדוויצ'ים לכולם ויוצאת איתם לבתי-הספר ולגן. אנחנו הולכים ביחד ברגל, עם הכלב. אחרי שאני מחזירה את הכלב, אני יוצאת למשרד, שנמצא ברמת החי"ל בתל-אביב, 3 דקות מכאן. ב-8:30 אני בעבודה. זה חלק מהכיף שלי, שהמשרד כל-כך קרוב.

"במהלך היום יש לי פגישות, טלפונים וטירוף כולל. באחת בצהריים עוצרים את הטירוף במשרד, ואוכלים ארוחת צהריים ביחד. כולם מזמינים אוכל ביחד ואוכלים בחדר הישיבות. אני מאוד אוהבת לשבת עם כולם לאכול צהריים. לדעתי, זה לא פחות חשוב מלעשות דברים אחרים בעבודה. לשבת עם האנשים ולהיות איתם כאנשים ולא כעובדים. פעם בשבוע אני אוכלת צהריים עם אבי. זה סגור ביומן.

"אורך יום העבודה תלוי בתקופה. יש תקופות יותר לחוצות ויש פחות. עכשיו אני בתקופה מטורפת. בימים האחרונים הגעתי הביתה בשמונה-תשע בערב כל יום. הספקתי לבלות את הרגעים האחרונים של היום עם הילדים, להסניף כל אחד, לשמוע מה היה בבית-הספר ובגן, להקריא לו סיפור או לשחק משחק ביחד לפני השינה. זה נורא קשה. ברגע שהם הולכים לישון, אני על הלפ-טופ עד הלילה.

"יש ימים שאני מחייבת את עצמי לחתוך בצהריים, ולאסוף את הבן או הבת מבית-הספר, לאכול יחד צהריים ולדבר. אבל גם אז אני מחוברת למשרד. אני מסתובבת עם הפאלם, וכשהילד הולך לשירותים אני מציצה אם יש אי-מיילים או הודעות דחופות. אי אפשר להיגמל מזה. אם חזרתי למחשב אחרי שהילדים הלכו לישון, אני עובדת עד 24:00-01:00. זה לא קורה כל ערב, ישנם גם ערבים שנגמרים בזה שיגאל ואני רובצים בסלון ביחד".

שיעבוד לעבודה > "לפעמים יש תחושה של שיעבוד, אבל זה האופי האינטנסיבי של העבודה על עסקאות. העבודה סוחפת. כשעבדתי בצלרמאיר-פילוסוף זה היה חלק ממה ששבר אותי. נהניתי מאוד מהעבודה, הייתי כל הזמן בטירוף ונהניתי מהטירוף, אבל ברגע שעצרתי לשנייה וראיתי מה אני מפסידה, הבנתי שהמחיר היה יותר מדי גדול. הקושי הוא, שאתה נשאב לתוך עסקה. אם העסקה חשובה לך אתה נלחם על זה שהיא תקרה, ולא תיתן לשום דבר לסכן אותה.

"עיכוב של יום-יומיים עלול לעשות את ההבדל מבחינתך, אז אתה מקדיש את כל-כולך לתוך העסקה. אני נשאבתי לתוך העסקאות, וראיתי את הילדים ואת יגאל הרבה פחות ממה שרציתי. בהסתכלות כוללת על הוויתור בצד המשפחתי לא הייתי שלמה עם זה בכלל. בגלל זה עזבתי. היום אני מאוד מקפידה לשים ברקס מדי פעם".

פנאי > "אין לי הרבה פנאי. כל שעה פנויה שאני לא עובדת מוקדשת לילדים. יגאל ואני גונבים מדי פעם רגעים לבדנו, הולכים ברגל, יוצאים לסרט או לשתות משהו, אבל ככלל שעות הפנאי שלנו מועטות. בימי שישי בבוקר אנחנו ביחד לבד, ושום דבר לא יכול לחדור לזמן הזה. אנחנו לא עובדים והילדים בבית-הספר, כך שיש 3-4 שעות שהם רק שלנו. אנחנו יוצאים לטיול אופניים, נוסעים ליפו לטייל ולשתות קפה, או יוצאים לרוץ בים".

ספורט > "פעם היה לי מנוי לחדר-כושר, אבל מהר מאוד המחיתי אותו הלאה. זה פשוט לא עבד. לא הלכתי. היום יש לי מאמן אישי, שמגיע אלי הביתה פעמיים בשבוע, כך שאני לא יכולה להתחמק כשהוא בדלת. יש פעמים שאני מבטלת, אבל כיוון שהוא מגיע ב-8:00 בבוקר, אני לא יכולה להתקשר אליו ב-7:30 ולהגיד אל תבוא".

טלוויזיה > "אחרי יום אינטנסיבי, שלי ושל יגאל, כשאנחנו מתיישבים בלילה על הספה אנחנו רואים מה שיש בטלוויזיה ולא משנה מה, העיקר לנוח. כדי להימנע מצפייה בדברים שמאכילים אותנו התחלנו להזמין סדרות ב-VOD. אנחנו רואים כמה סדרות טובות ביחד. התחלנו ב'אבודים', עד שזה התחיל לשעמם. היום אנחנו רואים את 'דקסטר' על איזה רוצח פסיכופט שעובד במשטרה במחלקה לזיהוי פלילי, שהתסריטאים הצליחו בגאוניות לגרום לצופה לסמפט אותו ולרצות שלא יתפסו אותו, למרות שהוא פסיכופט לגמרי. אנחנו רואים גם פרקים מניפ-טק, קצת באיחור".

קריאה > "אני אוהבת לקרוא ולכן מקפידה לקרוא כל יום. עמוד אחד או 20 ביום, זה לא משנה. העיקר לקרוא. אני קוראת לפני השינה ובכל הזדמנות שאני יכולה בלילה. אם אחד הילדים מעיר אותי ואני לא נרדמת מיד, אני קוראת. יכול להיות שאקרא פיסקה אחת בלבד, אבל אני חייבת לקחת ספר לפני השינה".

אלמלא הייתי עורכת דין > "הייתי מתמטיקאית. זה היה הייעוד המקורי שלי".

לא יודעים עליי > "ב-1976, כשהייתי בת 7, העליתי רעיון לשים פרסומות בטלפונים ועל-ידי כך לממן את עלויות השיחה. 20 שנה אחרי, בגיל 27, החלטתי לעשות עם הרעיון הזה משהו. מצאתי משקיע ויגאל ואני נסענו לארצות-הברית לרשום על זה פטנט - רק בשביל לגלות שחודש לפני כן נרשם על זה פטנט". *

רזומה > עו"ד מימי צמח (40) נולדה באילינוי ארה"ב ומתגוררת בתל-אביב. נשואה ליגאל צמח, מנכ"ל השלוחה הישראלית של חברת האחזקות ברגרואין (עו"ד, כלכלן ורו"ח בהשכלתו), ואם לשלושה: איתי (11) עדי (8) ועמית (4) * תחום התמחות: מתמחה בתחומי ההון-סיכון, היי-טק ומיזוגים ורכישות * מסלול: התמחתה בעליון אצל השופט יצחק זמיר וכן במשרד נשיץ-ברנדס, שם עבדה מספר שנים. השלימה תואר שני במשפטים באוניברסיטת NYU, ועבדה כ-3 שנים בפירמה ניו-יורקית. חזרה לארץ ב-2001 והשתלבה במשרד עוה"ד צלרמאיר-פילוסוף * היום: במאי 2008, אחרי 7 שנות שותפות, פרשה מצלרמאיר-פילוסוף והקימה משרד בוטיק.