הרץ למרחקים אסורים

מילות הפתיחה האלה לפרק הראשון ב"מסע אל לב האויב" (ספריית פועלים, הקיבוץ המאוחד), מעוררות עניין רב בגרמניה, שם יצא הספר לפני שתורגם לעברית, והוא נמכר כלחמניות חמות. זהו ספר אמיץ ושובר סטיגמות (משני הצדדים) על רשמים מביקור ב"מדינת האויב" - ישראל.

ה"מסע אל לב האויב" התחיל, כשב-20.10.06 קיבל ואלי, שחי בברלין, הזמנה מפרופ' אמציה ברעם, להשתתף בכינוס "עיראק לאן?" שהיה מיועד להתקיים באוניברסיטת חיפה ב-14-19 במרץ 2006.

*איך הוא הגיע אליך?

"גם אני שאלתי אותו למה הזמנת אותי? למה אני? והוא ענה - אני מכיר אותך זמן רב מקריאת המאמרים שלך. אני משתייך לקבוצה ספרותית וכנראה שאני מתבלט כמאוד רדיקלי, כאופוזיציונר לפונדמנטליזם וכתומך בשלום. התחלתי לכתוב בתחילת שנות ה-90 בעיתונים. זה שנים רבות שיש לי טור ב'אל חיאת' - בערבית, ב'נויה צייטונג' - בגרמנית, וב'ניו-יורק טיימס'. מסתבר שהם קראו את כל המאמרים האלו.

לספרות תפקיד חשוב כאוונגרד של התרבות

זה הביקור השני של ואלי בארץ, ודווקא הפעם "חששתי שאדחה על-ידי האנשים, כי הבעיה בין הערבים לישראלים היא שאין אמון. גם לא ברמה נמוכה. אנחנו זקוקים לשנים של תקשורת והחלפת דעות, ולספרות יש כאן תפקיד חשוב כאוונגרד של התרבות. הקולגות שלי גרוסמן ועוז, הגיעו לקהיר ולעמאן. למרות שזה היה רק כדי לדבר עם אנשים שפגשו. זוהי הזדמנות וזה יתרון. בשבילי כסופר, ההרפתקאה הזו (הביקור כאן - א.ס.) עושה את הכתיבה לחיה יותר. למעניינת ולעמוקה יותר".

*למה האינטלקטואלים בארצות ערב כל-כך מיליטנטים?

"תשאל כל אינטלקטואל האם תרצה שהבן שלך יילך למלחמה והוא יענה: כמובן שלא. זו הצביעות. יש לנו רמה גבוהה של צביעות, בגלל ההבדל בין החברות שלנו. לכם יש דמוקרטיה. אתם יכולים לבקר, יכולות להיות לכם דעות. אתם יכולים להגיד שהמלחמה בעזה נכונה או לא, אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים. אבל אם תגידו דברים כאלו בדמשק תושלכו לכלא.

"האם יש אינטלקטואלים בסוריה שמדברים בחופשיות? אף אחד. ממשל אסאד יראה בהם בוגדים. בעיני הממשלה שלנו, כל מי שמדבר על דמוקרטיה נתפס כתומך בישראל. התירוץ לכל מה שגרוע אצלנו הוא המלחמה עם ישראל. לכן כדי לשמור על החיים שלהם, נוח לאנשים להגיד מה שנעים לאוזני השלטון. לכתוב שירים על אסאד, ועל גדולת סאדאם חוסיין. זה מזכה אותם בכוח ובמשרות חשובות במשרד התרבות".

*ועדיין, אין צד אחר?

"יש גם צד אחר שגדל בהתמדה, הרבה הודות לאינטרנט. במצרים יש קבוצה גדלה והולכת של אינטלקטואלים שראש סדר העדיפויות שלהם הוא הדמוקרטיזציה של החברה. זה לא אומר שהם רוצים שלום, אבל הדבר החשוב הוא שהקונפליקט עם ישראל ירד למקום שני בסדר העדיפויות.

"מצד שני, אנחנו (שדיברנו על שלום ופתרון של שתי מדינות), שהיינו בהתחלה מעטים, הולכים ומתרבים. הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות זה לשכנע בקיום של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. אני לא מדבר על רצועת עזה והגדה המערבית שזו בעיה אחרת, אבל היא הבעיה של ישראל. אתם כאינטלקטואלים חייבים להחליט איך להתמודד איתה. אבל אני אומר שישראל בגבולות 67 היא מדינה דמוקרטית שאנחנו צריכים ללמוד ממנה, ולשתף פעולה איתה, כי כולנו חיים במזרח התיכון, מה שהופך אותנו לשכנים".

*בראיון שהיה לי עם ארי דה לוקה הוא טען שהאזור הוא טבור העולם ולכן תמיד יהיו בו מלחמות.

"הוא מאוד פסימיסט. אבל נכון שזה מרכז העצבים של העולם, והמלחמות לא יסתיימו כי תמיד יש צד שלישי שמתערב. אנחנו לא פונים אחד לשני באופן ישיר, ולמתווכים יש את האינטרסים שלהם".

*חוץ מאשר בתקופת תהליך אוסלו.

"נכון. ועל זה לעולם לא אסלח לערפאת. על שלא חתם עם אהוד ברק. אם היה חותם אז אולי לא היינו עכשיו במצב הקיים.

"ובכל זאת יש התקדמות מצד ישראל. כי זו הפעם הראשונה שמכריזים מלחמה על החמאס ולא מלחמה על העם הפלסטיני. הפתרון היחיד הוא ממשלה בראשותו של מחמוד עבאס. ישראל צריכה לחזק את ממשלתו ולעזור לו ולא להחליש אותה".

למדתי לא לפחד כשיצאתי לגלות

ואלי נולד בבצרה ב-1956, שירת בצבא העיראקי, וכשהביע את דעותיו נגד מלחמת אירן-עיראק, נאסר כמתנגד המשטר. כששוחרר מהכלא, עזב את ארצו ומצא מקלט מדיני בגרמניה, שם הוא כותב באומץ את דעותיו בעיתונים השונים, ושם גם יצא "מסע אל לב האויב" שמעביר, בין השאר, ביקורת קשה על העולם הערבי, דבר שבימים אלו גם מסוכן ביותר.

*אתה לא פוחד?

"אני חי בגלות, שלכאורה מספקת לי מחסה. רק שעכשיו הפנאטים באיסלם נמצאים יותר באירופה מאשר בארצי. כדי לפגוש אנשי אל קעידה, לא צריך לנסוע לפקיסטן, אפשר לבוא לגרמניה. חייתי לזמן קצר בבון ופגשתי אנשים (מאל קעידה) במרכז העיר. קיבלתי הרבה מאוד איומים באימייל. אחרי ביקורי הראשון בישראל קיבלתי אימייל עם קטעי וידיאו של הוצאות להורג, ועכשיו אני ברשימה השחורה של האיסלאם הקיצוני. במקום טוב בראש רשימת המיועדים לחיסול. אבל אני חושב שלמדתי לא לפחד כשיצאתי לגלות בעקבות התנגדותי למלחמת סאדאם (אירן-עירק) אז גם התחלתי לכתוב. הרומן הראשון שלי פורסם ב-1986, והיה מאוד נחרץ בהתנגדותו למלחמה ולסאדאם חוסיין".

*אתה כותב בשמך המלא?

"רבים שכתבו אז נגד הממשלה כתבו בפסבדונים, אבל אני קיבלתי החלטה לכתוב תחת שמי האמיתי או לא לפרסם בכלל. זה מה שאני רוצה לעשות, ומה שיהיה - יהיה. עם הזמן אתה לומד להתנהל עם זה. משרד התרבות המצרי מזמין אותי כל שנתיים לקהיר לוועידה בה משתתפים מעל ל-200 סופרים. הגעתי בשנה שעברה, וחלק מהמשתתפים פעלו כדי לבודד אותי. ואני אומר - זה לא חשוב! עצם העובדה שמזמינים אותי, זה תמריץ לכותבים אחרים שמפחדים להביע את דעתם". *