שר החוצה

את מי ימנה בגין לשר החוץ? יגאל ידין ושמואל תמיר היו מוכנים להתנדב, אבל הם ייצגו רוח רפאים פוליטית, וזה היה קצת מוגזם. נידונה ברצינות האפשרות למנות את ותיק חברי הממשלה, שר הפנים הנצחי יוסף בורג. בורג כבר ישב בראש ועדת השרים לענייני האוטונומיה. היה פעם דבר כזה. הוא ידע משהו על פוליטיקה, ובוודאי על אמנות השיור בפוליטיקה. לא, תודה, אמר בורג, והוסיף בשנינותו האופיינית, "זה לא שר החוץ - זה שר החוצה".

השנים לא הוציאו שם טוב לכהונה הזו. היא התחרזה עם חוסר רלבנטיות. מי שניסה להיות רלבנטי שילם ביוקר. דיין היה האחרון. משה שרת היה הראשון. דוד בן-גוריון העדיף שרי חוץ אשר יישאו את כליו. גולדה מאיר התאימה לו יותר. היא שירתה תשע שנים, לפני שנשלחה אל כהונה חשובה באמת, המזכירה הכללית של מפא"י, ב-1965.

להלן התמנה לכהונה הפוליטיקאי הבלתי רלבנטי ביותר שהיה אפשר למצוא: אבא אבן. הוא היה מלוטש ומהוקצע, הוא הכיר את העולם לפני ולפנים - אבל הוא היה עולה חדש, פשוטו כמשמעו. הוא לא הכיר את הזירה הישראלית, לא היה לו בסיס כוח עצמאי, אפילו לא בסיסון.

במובן הזה הוא היה בחירה מושלמת. שנתיים אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים, ואף כי היה יונה צחורה הוא העניק לשוחרי הסיפוח הזוחל במפלגתו את האליבי המושלם ביותר שלהם: הוא קרא לקווי שביתת הנשק של 1967 "גבולות אושוויץ". והוא ניסח לימים את האליבי השני, "הפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות". וזה בא מפי שר החוץ של ישראל בתקופה שבין שתי המלחמות, 1967 ו-1973, שבה ישראל החמיצה ללא השב את הגדולות בהזדמנויותיה.

אנגלית קלה ומנוקדת

אבן היה גם התחפושת הרשמית של ישראל. באמצעותו היא יכלה להעמיד פנים שהיא נראית כמוהו: היא בת תרבות כמוהו, היא אשת העולם כמוהו, היא רבת ניואנסים כמוהו, היא מדברת אנגלית (ועברית וצרפתית וספרדית וערבית ואפילו פרסית) כמוהו. "אבן שלנו", יכלו יהודי התפוצות להגיד, ולהתמוגג. אפרים קישון כתב בשנים ההן פיליטון נפלא, שבו תיאר את השגריר הבריטי באו"ם מחטט בעצבנות במילון אוקספורד כדי לעקוב אחרי נאום אבן בעצרת הכללית. רק השגריר השוויצרי ישב נינוח, אבל הכול ידעו שהוא מקדים לקבל את הטקסט מראש, באנגלית קלה ומנוקדת.

רק צבר מחוספס ושונא-צילינדרים כיצחק רבין היה מסוגל לעולל לאבן מה שעולל ב-1974. הוא אפילו לא טרח להודיע לו שהוא לא ייכלל בקבינט הבא. רק אז התחיל אבן לגלות את קולו האמתי, ולהילחם על דעותיו. היה מאוחר מדי. הוא נאלץ להתנחם בהצלחות ספרותיות וטלוויזיוניות רבות מזומנים מעבר לים.

בחוכמה שלאחר מעשה, כל-כך לא רלבנטיות היו תשע שנותיו במשרד החוץ, עד שהרבה ראיונות טלוויזיה איתו לא טרחו להזכיר כלל את עברו המיניסטריאלי. מראיינים אמריקאיים נוהגים לפנות אל מרואייניהם בתואר הבכיר ביותר שבו החזיקו, גם אם חדלו להחזיק. אבן היה ראוי אפוא להיקרא "השר אבן". אבל הם קראו לו תמיד, או כמעט תמיד, "השגריר". זה בעצם מה שהיה, אפילו כאשר היה שר. לשם השוואה, שלמה בן-עמי, שכיהן כממלא מקום במשרד החוץ במשך חצי שנה, ומינויו מעולם לא אושר בכנסת, מוסיף להשתמש בתואר "שר החוץ לשעבר" עד עצם היום הזה. זה בהחלט עוזר לפרנסה, שלא להזכיר את הכבוד.

מחוץ להפוגת משה ארנס, בממשלת יצחק שמיר השלישית, ישראל התפרקה והלכה ממורשת אבא אבן. יגאל אלון, יורשו המיידי של אבן, חשש להעמיד את עצמו למבחן אנגלית בין-לאומי. הוא נשא את הנאום המסורתי בעצרת הכללית של האו"ם בעברית.

מוגבל, בדיוק כמו שצריך

יצחק שמיר, שירש את משה דיין, הסתדר עוד פחות עם אנגלית. מוגבלותו שימשה את מליצי היושר של ארנס, כאשר השתדלו אצל בגין למנות אותו לשר החוץ. בגין ענה להם, אולי ברבע-קריצה, ש"האנגלית של שמיר דווקא השתפרה". אגב, היא אמנם השתפרה במרוצת הזמן, אם כי נשארה מוגבלת מכל בחינה שהיא. זה התאים לו היטב: הוא העדיף אוצר מלים מוגבל, מפני ששיגו ושיחו הדיפלומטי ממילא היה תמיד מסתיים ב"לא".

בהדרגה, התחפושת של אבן התקלפה. שרי החוץ של ישראל התחילו לא רק לייצג את ישראל, כי אם גם לשקף אותה. התפרצויותיו התקופתיות של שמעון פרס הזכירו את רמת הרטוריקה בישראל. הפומפוזיות של דוד לוי הזכירה שבישראל היו לא רק תלמידי חכמים. אריאל שרון הזכיר ששרי חוץ ישראליים אינם תמיד מועמדים טבעיים להיות חתני פרס נובל לשלום.

ציפי לבני עוררה עניין וסימפטיה, אפילו כאשר לא היטיבה להתבטא באנגלית, ולפעמים אמרה דברים די מזיקים. אף על פי כן, עצם נוכחותה העידה דברים טובים על החברה הישראלית.

זה לא רע. אין סיבה ששרי חוץ יעוררו רושם כוזב על המדינות שבשמן הם מדברים ועל החברה והתרבות שממנה יצאו. אולי באופן הזה צריך לדון גם את שר החוץ הבא.

כן, אדוניהם השר

לבי-לבי לעובדי משרד החוץ. אני חושד שרובם יהיו זקוקים למנות יתר של שכנוע עצמי כדי לקבל את אביגדור ליברמן כדרך שעובדי מדינה בדמוקרטיות מתוקנות מקבלים את המינוי המיניסטריאלי הבא. סוף-סוף, הוא נבחר ציבור והם משרתי ציבור; הוא שותף בממשלה לגיטימית, עם רוב בכנסת. הם ה"מנדרינים" המעניקים המשכיות, והוא ה-Yes, Minister התורן.

אבל אחרי שתפוג השפעתה של מנת היתר, הדיפלומטים המקצועיים יוזמנו אל לשכת השר כדי לקבל את הוראותיהם. לא לי להגיד להם מה לעשות, בין השאר מפני שאין לי כל מושג מה אני הייתי עושה במקומם. מותר לקוות, לטובתם ולטובתנו, שהם לעולם לא יצטרכו להרהר באופן שבו יושבו הדילמות המוסריות במוחו של דיפלומט מקצועי אחד בברלין, ארנסט פון ואייצקר (Weizsacker), פרטים בכל ויקיפדיה הסמוכה למקום גלישותיך. אבל המקצוענים בירושלים ידעו בוודאי על איזו מהוראות השר יתנוסס דגל שחור.**

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com